האתגר של הרב-רובדיות

אחד הדברים שהכי קשה לגרום לאנשים להבין הוא שהמציאות שהם רואים היא לא חד מימדית. שלביטויים של המציאות סביבם יש משמעות שאינה ישירה וקונקרטית, ולעיתים זו המשמעות המרכזית שלהם. מאוד קשה להסביר לאנשים, בקיצור, שהמציאות היא פוליטית. 

איפשהו, בין חשדנות אישית וטבעית מוגזמת לאמונה כללית באיזה טוב מסתורי לחרדה משתקת מפני עתיד נורא, אנשים מתעלמים כמעט לגמרי ממה ששכלם הביקורתי יכול להגיד להם, ואומר להם, כלומר שדברים לא קורים בטעות או במקרה. ששפה מייצגת זרמים נפשיים עמוקים. שההבדל בין יחס לתופעה אחת, או לזמן אחד, לתופעות אחרות במקומות וזמנים אחרים הוא לא גורל, או משהו בלתי נמנע, אלא בחירה מכוונת של כוחות שאין להגדירם ואין להבינם אלא כפוליטיים. 

כשיש ספסל נאה ועץ מעניק צל לידו ברחוב אחד ולא ברחוב אחר פירוש הדבר הוא: כאן גרים אנשים שהמבנה הפוליטי מחשיב, וכאן לא. וכשנערך טקס סביב נושא כלשהו, העיקר הוא לא הנושא, אלא המסר שזה נושא שעושים סביבו טקס, וסביב דברים אחרים לא. זה כאילו מובן מאליו, אבל זה לא מובן ברמה כל כך עמוקה שהיא מאפשרת פריחה לא רק של רודנות ושחיתות, אלא של טפשת עמוקה, כי זה מה שקורה כשלא משתמשים ביכולות גופניות ושכליות: הניוון מתקבע. מי שלא יקום מהספה יום אחד ירגיש קצת כבד ותקוע. מי שלא יקום מהספה 5 שנים כבר לא יצליח ללכת. 

(לא השתמשנו בחשיבה הביקורתית שלנו בישראל מעולם)  

אנשים מתקשים מאוד להבין, בקיצור, שמישהו מנהל אותם רגשית ותודעתית.

כי את זה כן צריך לדעת: מי שמשתמשים בכוח ונהנים ממנו מבינים היטב את המשמעות הכפולה של הכל. הם מבינים היטב שהחלק החשוב בכל אמירה חיובית שמופנית לעבר כוחות הביטחון, למשל, הוא זה שלא נאמר, ומיועד לביצור הכוח של המערכות האלה והמצב שמפרנס אותן, כלומר המלחמה המתמדת וההבנה שכוח הוא הפתרון האמיתי היחיד לבעיות שלנו. זו רק דוגמא אחת קטנטונת. אפשר להביא אינסוף כמוה.

המטרה של פתיחת עיניי אנשים לעובדה שלביטויי המציאות יש רובד כפול, ושהדברים הם אף פעם לא מה שהם נראים, ושיש מאחוריהם כוונה ופעולה שפועלות ברבדים אחרים לגמרי – זו אולי המטרה הכי גדולה והכי קשה של כל מי שרוצים להגביר את החופש בעולם, כלומר את הדעה החופשית, זו שלא נתקעת על אף רובד ספציפי. 

חשיבות התקווה לדיכוי 

אם הייתי נותן לכם לנהל כלא שאסיריו אינם מודעים לכך שהוא כלא, אבל המערכת לא מתכוונת לשחרר איש מהם לעולם ותופסת את עצמה כנצחית (באמצעותה עברה בין דורית של כוח בתוך מעגלים סגורים עם שערי כניסה כבדים), ובהנחה שאתם מחוברים אפילו טיפה לצד הסדיסטי שלכם, מה היה הדבר הראשון שהייתם מבינים שאתם צריכים להציע לאסירים כדי שלא יתמרדו? 

זה לא לחם ולא שעשועים. זו תקווה. וליתר דיוק (ואני עוזר לכםן פה) תקווה שמנוהלת על ידי מנגנון הכלא. תקווה (כרגש) שנלמדת ומובנת כאנרגיה שצריך ואפשר לתעל באופנים שהמערכת מציעה (כלומר כולאת).

אפשר לדכא אנשים בכוח ולשלול מהם דברים, וזה סוג אחד, ברוטלי ובוטה, של דכאנות. אבל אפשר גם, וצריך גם במקביל לשלוט באנשים ובעתידם באמצעות מכירת האשליה שהמערכת ניתנת לשינוי, כלומר פתוחה להשפעה דמוקרטית מבחוץ, מהמעגלים שמחוץ למאורת הכוח. 

אם הגעתם לעמדת כוח באלימות ומאבק זה אחלה. אבל אם אתם מצליחים להגיע לעמדת כוח ולהישאר בה על ידי מכירת הפנטזיה לאסירים שיש להם את הכלים לשנות את אופי הכלא, ועל ידי כך כליאתם המנטלית בתוך נבכי המנגנון הבירוקרטי המחורטט שיצרתם, ההצלחה שלכם תהיה הרבה יותר גדולה. כי אז מי שמשהו מכעיס אותם או לא מוצא חן בעיניהם לא יקדישו זמן ומחשבה לבניית התנגדות רצינית ועקרונית (כלומר: דחף מהפכני) – הם יילכו לאחת מחנויות התקווה שאתם מפזרים במרחב (המוסוות כמעוזי אופוזיציה) וימסרו את ניצני המרדנות והזעם הבריא שלהם תמורת איזו פאטה מורגנה, איזו שטות קלושה, איזה צעצוע חסר ערך. 

בדרך הזו התקווה הופכת לנכס עבורכם: היא פועלת על הייאוש והזעם כמו שחומר מדלל עובד על צבע.

כדי להצליח במשימה הזו שלכם תצטרכו רשתות גדולות של תקווה מפוברקת כמו מפלגות וערוצי תקשורת “ביקורתיים”. אבל אלה מספקים רשת לא מספיק צפופה. אתם צריכים (כי אתם אנליים, טוטליים וחיים בפחד מוות מפני שינוי פוליטי שייקח מכם את כל הכוח הזה) מישהו, או מישהם, שיתנו גם תקוות גרילה. ארגונים, אנשים ומחאות שייתפסו כאותנטיים וחוץ מערכתיים, אבל יעבדו באותה שיטה בדיוק כמו הזכייניות הגדולות: כליאה של זעם ורצון בשינוי בתוך בועות של כלום, תוך הישענות והסתמכות על פרקטיקות ומוסדות של המנגנון.

ערעור על הכוח באמצעים של הכוח היא בניית הכוח 

בשנים האחרונות אני מנסה להעביר את המסר החיוני הזה לאנשים, אבל אפילו המרדנים ביותר מתקשים לעכל ולקבל אותו, קרי: שהכל סביבם הצגת תיאטרון מומחזת ומתוסרטת היטב, כולל מופעי המחאה וההתנגדות. אפשר לקבל שאתה חי במרחב מושחת ומטופש, אבל טוטליות זה דבר שובר לב. זה נורא מדי.

אבל האם אי פעם בתולדות האנושות משהו לא קרה או לא היה נכון כי הוא היה נורא מדי? 

ומישהו, מישהי, באמת חושבים שמדינת ישראל, שמתמחה בכיבוש וניהול תודעה מיום קיומה (ובאמת עוד מלפני שקמה) תישאר, או אי פעם תהיה, מערכת שמשאירה חלונות פתוחים לשינוי או אפילו ביקורת מהותיים עם פוטנציאל מערער? מישהו, מישהי באמת חושבים שהאנשים שמנהלים פה את העניינים יתרשלו בתפקידם? יזניחו ולו אספקט אחד של הקיום או הביטוי בישראל כדי שיישאר פרוץ ולו אשנב אחד של אותנטיות ברמה כלשהי של השפעה? על סמך מה נשענת הנאיביות הזו? 

–

בכל ביטוי של הקיום הישראלי יש שני רבדים לפחות: אחד חיצוני ושטחי שאינו חשוב, ואחד עמוק וסמוי מהעין שהוא החשוב. הרובד הזה, השני, החשוב, הוא היד שמנענעת את העריסה ומוליכה את הביטוי החיצוני כדי להגן על המנגנון ולבצר את כוחו. 

יש רק דרך אחת אמיתית למרוד 

והיא התנתקות מוחלטת וטוטלית, פסיכולוגית ונפשית, מהמנגנון ומזיהוי של כל איכות אנושית וסבירה בו – ובראש ובראשונה מאמצעי התיקון והתקווה המטופשים שלו.

זה לא קל ולא פשוט כמו ללכת להפגנה. שום מרד בשום דבר מעולם לא היה קל עד כדי כך. 

אנשים לא מבינים ולא מפנימים עד כמה עמוקה הטוטליטריות שאנחנו חיים בה, ועד כמה רחוק מגיעה ידו של המנגנון בניהול הרגש והתודעה שלנו. לא צריך להסכים ללחוץ אותה, גם אם היא לובשת כפפה שכתוב עליה “מרד אחי”. 

כן זה מבהיל, כשמבינים את עומק הרמיה המונחת ביסוד חיינו. אבל זה גם נורא משחרר. 

–

איך תדעו שאפשר לבטוח בי (או במישהו)? ובכן, המבחן פשוט מאוד: אם זה לא קושר אתכם לתקווה בכלים של המנגנון, ואם זה מעצים אתכם כאינדיבדואלים, ולא כחלק מקבוצה (אבל לא באמצעות טשטוש החשיבה, אלא באמצעות חידודה, ולא באמצעות הפיכתכם לפחות פוליטיים, אלא ליותר), אז זה רוצה בטובתכם ולא בזו של המנגנון. 

אבל אם זה מדבר במילים של המנגנון, עובד בכלים של המנגנון, מבקש לרתום אתכם לשינוי מנגנוני – זה לא שלכם ולא בשבילכם. זה של ובשביל המנגנון.