אם לשמאל הציוני בגלגולו הנוכחי יש It girl, דמות נשית אחת שמגלמת את מה שנכון ורצוי ונחשק בעיניו, הרי שזו אפרת רייטן. יש לה הכל: וייב צעיר ומעודכן, רעננות, רהיטות, מגניבות. היא גם מגישת ילדים וגם עורכת דין וגם פוליטיקאית רצינית שמראה לדתיים ולשוביניסטים החשוכים מה זה. ברגע הישראלי הזה, אפרת רייטן היא הדמות על הכרזה של הסרט שהמחנה מפיק על עצמו, בדמיונו: ישראל היפה שדגל הכחול לבן מתנוסס בטבעיות לצד דיוקנה ומעורר בכולם תחושות של הייטק, חבילות מאמזון, גלאמפינג בערבה, חקלאות גלילית ודיונים חוצבים בשאלות דמותה של המדינה ברוח הרצל, ומה האיזון הנכון בין יהודי לדמוקרטי (הכל, אין צורך לציין, אשפה בדיונית ומוליכת שולל לסימום ההמונים).

כי מה שיוצא לאפרת רייטן מהפה בזמן שפצצות ישרא-אמריקאיות מתוחכמות לעילא הופכות ילדות וילדים לענן של אבק ודם הוא זה:

צהל מוציא לפועל מבצע מוצלח לחיסול בכירים בג׳יהאד. תודה לאל שחיילנו שבו בשלום.
מאחלת ימי שקט לתושבי ישראל ובפרט לתושבי העוטף.
עבודה מורכבת לישראל בהקשר של הרג ילדים בהם בת 5 ונשים ע״י כוחותינו. תמונות קשות להסברה.
בן גביר מודר מההחלטה ליציאה למבצע. המסר- אתה לא רצוי ומזיק.

— Efrat Rayten אפרת רייטן (@Efratrayten1) May 9, 2023

זו “בעיית הסברה”. בחוגים סגורים שבהם צריך להתחנף לפנטזיות המוסריות של התומכים שלה היא בוודאי תסביר שזה צעד טקטי כדי לא להיות מואשמת בימניות, ושברור שהיא נגד הכיבוש והרג חפים מפשע (אבל אם ילחצו אותה לקיר טיפה היא תסביר שזכותנו להתגונן, אחרת מה אנחנו עושים פה).

–

משהו מוזר קורה בזמן האחרון בישראל, קצת בחסות המחאה הנוכחית, אבל כחלק מגל עכור שנמשך כבר כמה זמן: השמאל הרדיקלי הולך ומתקרב לשמאל הממסדי, ככה, בטפיפת צעדים ומבט גלמוד ואובד. הפגנות המחאה מביאות את המגמה הזאת לשיא, כש”גוש נגד הכיבוש” רותם את יוזמתו ומרצו למחאה בעד הכיבוש, ואנשים טובים וחכמים (בלי שום ציניות) מרשים לעצמם לשקוע באילוז’ שמשהו מתפיסות העולם שלהם מחלחל למחאה הרחבה, או מעניין ת’תחת למארגניה (הרחבתי על החלק הזה טיפה בוידיאו). בשכלם הביקורתי הם כמובן יודעים שזה לא נכון ולא יכול להיות נכון. בכל זאת, מחמת איזו נהיית-קומבייה, בתקווה נאיבית עד כדי פושענות, הם מרשים לעצמם להישאב למה שברור להם שהוא מקסם שווא. 

–

אם יש משהו אחד שהמחאה הנוכחית כן הראתה לנו, לבן על גבי שחור, זה עד כמה עצומה, כמעט אבסולוטית, השליטה בתשתית החיים בישראל של הקבוצה האנושית שאפשר לקרוא לה בכל מני שמות – שמאל ממסדי, שמאל לבן, בורגנות, הון, בעלי הנדל”ן, מחזיקי האתוס הציוני. לא משנה באיזה שם נקרא להם, ברורה לכולנו זהותם הפוליטית, המעמדית והאתנית של האנשים האלה (אתם תצטרכו לסלוח לי שאני לא עוזב את הנקודה המזרחית בכל הסיפור: היא גם חלק מהותי בסיפור עצמו וגם חלק מהותי בפרספקטיבה שלי).

אם הטענה המסורתית של הימין והמזרחים הייתה שהאנשים האלה שולטים בכל אספקט של החיים בישראל למרות שדמוגרפית הם מיעוט של ממש, באה המחאה והראתה מעל לכל ספק שזו אכן האמת. אני לא מתכוון לחזור פה על כל נדבך של הקיום הפוליטי והתרבותי שלנו (בנקאות, אקדמיה, יאדה יאדה). פשוט אגיד את הדברים כך:

אם היינו מקבלים על גליון מסודר את ריכוז הכוח וההון באוכלוסיה הישראלית בפילוח סוציו-פוליטי, בצורה מנותקת לגמרי מהדעות שאנשים מספרים שיש להם, ההתגייסות המצפונית שלנו הייתה חד משמעית לצד הימין, בדגש על הימין המזרחי (עם ההתנחלויות והפסיכוזה החרד”לית אף אחד לא יכול להזדהות).

פוליטית, חיינו בישראל הם פרדוקס. מצד אחד הימין צודק לגמרי בטענות הפנים-ישראליות שלו לגבי אפליה והדרה, ומצד שני הוא טועה לגמרי בניתוח תמונת המצב הלאומית בהקשר של יחסים עם הסביבה הקרובה, ניתוח שגוי והרסני שמגיע לשיא בסוגיית הכיבוש, קרי: אפרטהייד.

מה שיש לנו בישראל, דה-פקטו, הוא משטר עליונות גם בתוך החברה היהודית והישראלית, אך כזה שנשען על יתרון מוסרי, יענו, שמחזיק השמאל. בתמצית, זה כל הסיפור הפוליטי בישראל. השמאלנים (הציונים) אומרים, פחות או יוצר בגלוי: נכון שאנחנו הרבה יותר חזקים פוליטית והרבה יותר חזקים כלכלים מהאספסוף הימני, אך היתרון הזה נגיע לנו בדין כי אנחנו בני אדם טובים יותר, עם חזון פוליטי משוכלל יותר.

כלפי אוסף ההבלים הזה אני מצפה לאמון רק מטמבלים גמורים. ראשית כי מדובר באבסורד: הטענה שמגיעה לך קדימות אוטומטית בדברים מחמת היותך היא ההיפוך הקוטבי מעמדה מוסרית. שנית כי יתרון פוליטי ומוסרי (ולו נזרום על הפנטזיה שהוא קיים, מה שבעליל לא נכון במקרה הישראלי) וכו’ וכו’ מעולם לא זיכה אדם כלשהו בצדק בהעדפה כלכלית או חוקית. לטעון כזה דבר מפלרטט בצורה עמוקה עם תפיסות פוליטיות מהמסריחות שנהגו במוחו הדרוויניסטי הקודח של מישהו. ושלישית כי עצם הטענה היא שקרית: השמאל אמנם אומר שיש לו תפיסות נעלות, אבל מכל אספקט מעשי הוא שותף מלא לכל זוועה שמחוללת ישראל. אם נקשור את הדברים בסרט המחאה הנוכחית – הנה, ברור לנו מי הדמויות החזקות בישראל והיכן שוכנת הנאמנות שלהן: מדוע הדמויות האלה מעולם לא השתמשו בכוחן כדי לקדם צדק בנושא ישראלי גדול ועקרוני כלשהו? איפה האמירה של הדמויות האלה בעניין הכיבוש והאפרטהייד? איפה הקריאה לסרבנות מול סצינות של טבח ילדים? מה, מינויו של קלוצשטיין על ידי שלוצשטיין, או שרעבי על ידי קלוצשטיין, חשוב יותר? 

האם יש מתן הכשר נוקב ומהדהד יותר לאפרטהייד מיצירת מחאת המונים שעוסקת במשהו אחר לגמרי?

האם מערכת שלא מגוייסת מכף רגל ועד ראש לטובת האפרטהייד הייתה עוסקת כל הזמן בהסרת הנושא מסדר היום?

–

לא רק שהתקרבות בין השמאל הרדיקלי לשמאל הציוני משונה בכל אספקט פוליטי שהוא, היא מתממשת בזמנים ובשנים שבהן האכזריות המפלצתית של מדינת ישראל שוברת שיאים: מהירי ההמוני על המפגינים בגדר עזה (שעבורי היה מכה פסיכולוגית איומה וגט כריתות רגשי ופוליטי סופי בהחלט מהמדינה הזו) ועד שחרור הוראות הפתיחה באש לרמות של טבח בלתי פוסק ו”וידוא הריגה” בכל מה שחי והולך בשטחים הכבושים.

במקום שתהיה שבירה מוצהרת החוצה מהישראליות ויצירה של מחנה משמעותי שמתנגד בכל תוקף למציאות העוולות, מה שקורה הוא ההיפך. במקום שיפגין נגדם ויוקיע אותם, “הגוש נגד הכיבוש” מסתפח לאנשים שבעבודה היומיומית שלהם מחזיקים בעמדות המפתח שמאפשרות למבנה הזה להתקיים. הכל נשאר במשפחה. 

–

השמאל הציוני בנוי לתעתע בנו. האנשים שלו נראים קלאסה (בין אם הסגנון שלהם הוא רישול מהודר או מוקפדות פסודו-עממית), ולפרפורמנס שלהם יש את הקלילות והנדיבות הטבעיות של אנשים מסודרים בחיים. זה ה”הכל פנאן אחי” הישראלי המעורר מינית ונטול המאמץ של אנשים נחשבים, נטועים, מצליחים. הם מדברים בחיתוך דיבור אורבני (היי לנקודה המזרחית), והשפה שלהם שזורה ביטויי התחשבות ושיקולים נכבדים, עם רמז עדין אך נוכח כל הזמן ל”מה אפשר לעשות?”, הנקודה הארכימדית של עולמם הפוליטי. בפועל, בפועל, הם הולכים כל יום לעבודה ומבצרים את משטר האפרטהייד, תורמים את כל שכלם וכישוריהם להעצמה כלכלית וטכנולוגית של שירותי הביון, הריגול וההרג של מדינת ישראל, משרתים בכל התפקידים בצה”ל, במוסד, בשב”כ ובזרועות אחרות ונרתמים “להסביר” את הקולוניאליזם הלבן של ישראל כאילו היה תנועה ספונטנית של שבט צופים ענוג שהלך לאיבוד בלבנט והותקף בקלשונים וזעקות על ידי צבר משוסה של פלחים משופמים וצמאי דם.

–

השמאל הציוני הוא הכוח הכלכלי, התרבותי, האקדמי, המשפטי, הטכנולוגי, הצבאי, הפקידותי. השמאל הציוני הוא המחנה שאנשים ונשותיו הם הנהנים הראשיים והעיקריים מכל עוולה עקרונית מחרידה של מדינת ישראל. אין שום דרך אחרת לבטא את ההוויה הפוליטית העמוקה של המקום הזה. 

במקום לבדל את עצמם ממנו, במקום לבעוט בו תדמיתית וציבורית בצורה הכי ווקאלית וחד משמעית, כמו שמגיע לו, ישראלים עם השקפות מצפוניות באמת מורידים את הראש וניגשים לעמוד בתור מסודר לקבל ליטוף מהמפלצת. מן הסתם, אחד השיקולים שלהם הוא הידיעה הברורה לגמרי מי מחזיק בפנקסי הצ’קים הכבדים, בכרטיסי האשראי של מאסות המנויים והתורמים, בקרנות, בכלי התקשורת. 

באקלים תרבותי רקוב כמו של ישראל, מי שלא מוכן להישאר לבד, מנודה, בגלל האמונות שלו, יכול להצליח יפה מאוד בחיים. אבל איזו מן הצלחה זה להיות עבד.

–

במקום להשתתף במחזה האבסורד (בהפקת האפרטהייד) כאילו בן גביר, שני מובטלים מקללים מדימונה ו”הרפורמה המשפטית” הן הבעיות המוסריות והפוליטיות הגדולות של ישראל – כדאי להתעשת מהר ולהצביע על מקורות האסון האמיתיים – אפליה וכיבוש. או לשתוק, שזו גם אופציה, ואולי מכובדת יותר.