בימים האחרונים עולים וצפים שורה של תיעודי וידאו ועדויות עוכרות שלווה (וכמובן עוכרות ישראל) על ההתנהגות של שוטרי משטרת ישראל כלפי ערבים בתחומי 48 – ערבים שאמורים להיות אזרחים שווי זכויות בדמוקרטיה שמחה ותוססת, על פי פרסומים מקומיים.

נערה בת 16 חוטפת כדור גומי בגב בחצר ביתה, ורימון הלם בנוסף; ילדה קטנה מתחננת לשוטרים שלא יקחו את אחיה; שוטרים יורים בנער בן 17 באום אל פאחם (ומשפחתו תורמת את איבריו) ובשורת אחרים. שוטרים יורים אמצעים מסוכנים וקטלניים לפיזור הפגנות בכינון ישיר באנשים שמצלמים אותם, שוטרים דוחפים באלימות ומכים נער עובר אורח ללא כל סיבה עוד ועוד ועוד. מדובר בעשרות רבות של תיעודים כאלה, שאין צורך להביא את כולם: ראית שניים או שלושה, ראית את כולם. נוסף על מקרים פרטניים אלה, בימים האחרונים המשטרה עוצרת 250 ערבים בישראל, במה שנשמע יותר כמו טיהור מאשר מעצר מכוון של חשודים במעשים פליליים.

המסקנה מהגל הזה פשוטה ומתבקשת: המשטרה נמצאת בעיצומה של אסקלציה ברורה בדיכוי (או ניהולה האלים של) האוכלוסיה הערבית בתחומי 48. אנחנו רשאים וצריכים להניח שהמשטרה לא יוזמת בעצמה מהלכים פוליטיים נרחבים כאלה, ושגם אם רוח המשטרה הישראלית אלימה וגזענית מעצם היותה המשטרה היהודית של המשטרה היהודית, שמתקיימת באווירה של שנאה, תיעוב, אפליה והדרה כלפי ערבים – קמפיין נרחב כזה מחייב דחיפה פוליטית של מישהו, או מישהם, בדרגים הפוליטיים הבכירים בישראל.

מה התכלית הפוליטית של הדחיפה הזו להגברת אלימות – שבוודאות תגרום להתמרמרות, ניכור ואלימות-מנגד? מה ראשי המדינה, כלומר נתניהו וחבר משרתיו, ירוויחו מאלימות בין החברה הערבית בישראל למשטרה, ואולי המשך והעמקת הסכסוך המדמם בין האוכלוסיות היהודיות והערביות במקומות המפגש והחיים המשותפים שלהן?

נרחיב מעט את הפרספקטיבה.

בבועות האחרונים נתניהו ניסה והצליח להצית מלחמה מול חמאס באמצעות גירוש פלסטינים משייח ג’ראח, רדיפת והצרת צעדים של פלסטינים בירושלים בעיצומו של הרמדאן, מניעת הגעה של מתפללים לאל אקסא, ופלישה אלימה ומתועדת היטב למסגד עצמו.

כל אלה הניבו עבור נתניהו את התוצאה הפוליטית הרצויה עבורו: סיכולה של ממשלת שינוי והתגייסות תקשורתית סביב צה”ל, המדינה והשליט.

אבל המלחמה הזו נגמרה מהר, לא הביאה הישגים ברורים (מלבד הערכה גוברת לתושייתם ורצינותם של אנשי חמאס, ותמיכה עולה בהם ברחוב הפלסטיני). מלחמה בחמאס גם מוגבלת בהכרח בגלל האמונה הפוליטית המטומטמת להחריד של הימין הישראלי שבכוחו להפריד בין עזה לגדה על ידי טיפוח החמאס באחת והרשות הפלסטינית בשניה.

מלחמה מול איראן או חיזבאללה היא עניין מסוכן וסבוך מדי, ועלול להביא לתוצאות קשות ביותר למדינת ישראל. פיצוץ עצום כזה אינו לפי מידתו של נתניהו, שהוא פחדן ושמרן – כלומר אדם שמפחד מתנועה ושינוי, וחסר את היכולת לתמרון נרחב וערמומי (כמו שהיו מסוגלים לו אריק שרון ואהוד ברק).

גם מערכת הביטחון, מאויישת באדיוטים גזעניים ואלימים כפי שהיא, מבינה שמלחמה עם איראן ו/או חיזבאללה יכולה לגרום שידוד מערכות נרחב והרעה משמעותית בתנאי השירות והפרישה, אם ניתן לקרוא לזה כך.

אז הקלפים למלחמה גדולה ומסוכנת לא רק שאינם לפי טעמו, הם גם לא לגמרי בידיו. מצד שני, להסתכן בשקט ורגיעה שיביאו לאווירת פיוס ונורמליות זו הימור גדול מדי עבור נתניהו. ואם כך מה נשאר לו? איזה כאוס, או איום בכאוס, נתניהו יכול ליצור בלי שהדבר יאיים להוות טלטלה גדולה מדי, בלי שתהיה יכולת מצד הממסדים הבטחוניים לבלום אותו, ולא פחות חשוב – איך הוא יכול לגרום לאווירת כאוס ואימה באופן שיכפה על הציבור היהודי בישראל תגובה נשלטת וידועה מראש של התכנסות לנרטיבים של מותקפות, פחד קיומי ואווירת מצור וגטו?

כששואלים את השאלה הפוליטית כך, התשובה נעשית ברורה מאליה.

נתניהו יכול לשלוט במשטרה כמו שהוא לא יכול לשלוט בצה”ל ובמערכות הביטחון האחרות, שתלויות לקיומן בקשר עם צבאות ומערכות אחרות, שזקוקות ליציבות ואנשיהן מפחדים להישפט בהאג על פשעי מלחמה, או מהוצאת צווי מעצר בינלאומיים נגדם.

אבל המשטרה היא פרי בשל: האוריינטציה שלה לחלוטין לוקאלית, האנשים שלה חסרי כל מודעות תדמיתית, והאתוס שלה אלים וגזעני מיסודו. עכשיו להשתמש במשטרה כדי להצית אינתיפאדה בקווי 48, (אולי אגב אינתיפאדה בגדה, שגם עליה שוקדים כל הזמן)  – זה כל כך פשוט, כל כך קל לביצוע. כל מה שצריך לעשות זה להכריז על קמפיין “חוק וסדר” ולשדר לשוטרים אווירה שהממסד מאחוריהם, ולגרום להבם להבין שאלימות היא הפתרון המועדף של הדרג הפוליטי.

ותראו איזה דבר מדהים: זה בדיוק מה שנתניהו עושה. זה בדיוק מה שהמשטרה עושה.

ומה יש לנתניהו להרוויח מאינתיפאדה, או משהו דמוי אינתיפאדה, בקווי 48? גם כאן, התשובה מובנת מאליה. אווירת הפחד והמותקפות תדחף אנשים ימינה ולכיוון חיפוש יציבות, עם תיאבון הולך ופוחת להרפתקאות כמו ממשלת שינוי. זהב פוליטי עבור נתניהו.

אלימות יהודית-ערבית בקווי 48 גם תוריד מהפרק אפשרות של שיתוף פעולה פוליטי בין שתי האוכלוסיות. התסכול והאיבה יהיו גדולות מדי. בתנאים כאלה, לממשלת “שינוי” אין סיכוי בעולם לקום. על הדרך נתניהו גם יזכה לנקמה בפוליטיקאים הערבים מגזרת רע”מ שישבו על הגדר ולא הבטיחו לו ממשלה: אינתיפאדה פנימית תוציא אותם מהמשחק הפוליטי לזמן בלתי ידוע. הם יהיו חייבים להתייצב לצד האוכלוסיה הערבית, והציבור היהודי לא יוכל לבלוע בשום אופן את שותפותם בשלטון.

כל זה קורה לנו מול העיניים בלי שיש לאנו אפשרות להשפיע עליו. וכל זה, ואולי כאן אני מגיע לחלק החשוב ביותר, והפחות מובן מאליו בכל הטירוף, קורה ומתאפשר לא בגלל המערכת הפוליטית והבחירות של אנשיה הערבים או היהודים, החילוניים או הדתיים. כל זה קורה בגלל שקווי היסוד הנפשיים והאידיאולוגיים של הציונות, כלומר של הציונים, כלומר של היהודים, נגועים בגזענות ממארת שלא מאפשרת להם לחשוב בצורה משוחררת ויצירתית על הבעיות שלהם ועל הפתרונות האפשריים להם.

הגזענות הממארת הזו היא מה שמאפשר לנתניהו להמר שוב ושוב ושוב על תחבולה וסכסוך ואלימות ושבטיות, ולנצח בכל פעם. כמו שצפוי מאוד שיקרה גם הפעם הזו, שתהיה אלימה וטראומטית יותר מכל קודמותיה.

הציבור היהודי בישראל, כולל השמאל החילוני, נעדר כל מסוגלות לחשיבה אוניברסלית ולכמיהה לשוויון אנושי אמיתי. ולפיכך נגזר עליו להיות שחקן שוליים מוכה נצחי בהצגה שתביא עליו את קיצו – ואת קיצה של המדינה העברית.

אין, לא היה ולא ייתכן שינוי בלי נטישת הגזענות הממארת שבבסיס הציונות. והאמיתה הזו תמשיך להדהד תוך כדי וגם אחרי החורבן המתחולל וזה שמתרגש ובא עלינו – לא בגלל נתניהו, אלא בגלל חוסר המסוגלות שלנו, בשמאל היהודי, להשתחרר מהאתוסים והסיפורים המטומטמים והנואלים של ילדותינו ונעורינו, ובגלל חוסר יכולתנו שלא להעריץ ולקדש את צה”ל וכוחות הביטחון, ובאמצעות הערצה עיוורת זו לגזור כליה על המקום הזה ועל עצמנו.