ניוזלטר #3, 21/11/2020
בשבת הגשומה הזו אני רוצה לחלוק איתכםן מחשבה שיש לי מזה זמן, ועוד לא מצאתי את ההזדמנות הנכונה לחלוק. המחשבה הזו שלי היא תשובה לשאלה שאני מסתובב איתה מאז שהתחלתי לכפור באמיתות הפוליטיות המקובלות כאן: השאלה למה הוקמה מדינת ישראל בעצם? ביטוי לאיזה דחף עמוק היא? ובגלל שאני לא רוצה להישאר כבול לסד הזמנים של שנות קיום המדינה, אני שואל את השאלה באותה מידה על הציונות עצמה.
הציונות, נזכור, התחילה כתנועה אידיאולוגית, או כאוסף של תנועות כאלה עם וריאציות לא מעטות ולא קטנות בין זרמיה והפכה, מרגע הקמת מדינת ישראל, למילה נרדפת למדינה הזו. עבורנו, ועבור העולם, הציונות היא מדינת ישראל, ומדינת ישראל היא הציונות: האידיאולוגיה לבשה בשר ודם, או נכון יותר מוסדות, ממסדים, בטון ואספלט.
הציונות היא חלק כל כך קבוע ויציב מעולמנו בעשרות השנים האחרונות – בחיי כל מי שאנחנו מכירים – שהיא הפכה לסוג של כוח טבע שכביכול מתקיים מעצמו ויישאר איתנו לנצח, ואין צורך לתהות אחריו יותר מדי. הוא פשוט עובדת קיום.
אבל ישראל היא לא תופעת טבע, או דבר שהיה חייב לקרות, ישראל היא יצירה פוליטית שנובעת ממעיין פסיכולוגי מסויים, ולא מאחרים. וכשניסיתי להבין מה נועדה הציונות להשיג, בדיון שלי עם עצמי, הרגשתי שאני כאילו כבר יודע את התשובה, כבר מרגיש אותה. צריך רק להסיר את האבק מעל המפה, ולהסתכל.
–
הסיפור הציוני המקובל הוא שמדינת ישראל קמה “בביתו ההיסטורי” של “העם היהודי” כתיקון עוול עתיק יומין, ומתן הזדמנות ליהודים לחיות ככל העמים, כלומר כקבוצה לאומית שמגדירה ומנהלת את עצמה.
הסיפור הזה נשמע יפה, האמת, אבל כבר על פניו הוא לא עומד בשורת מבחנים פשוטים: הוא לא מספר מהם גבולות הארץ; הוא לא מספר מיהם היהודים; איזה סוג של משטר הם יקימו לעצמם; מה יהיה על ילידי ותושבי הארץ הלא יהודים. נוסף לחורים שחורים עצומים אלה, הסיפור הציוני התמים שכולנו גדלנו עליו לגמרי מתעלם מהמוטיבציות הדתיות של חלק גדול מהיהודים, ומהתפיסות המשיחיות, או הפונדמנטליסטיות שלהם, שלא מתחברות לקיום מדינה דמוקרטית וסבירה במובן מקובל. החרדים הרי לא מקבלים מרות חילונית אלא כמצב זמני ופתוח למשא ומתן מתמיד, והציונות הדתית בכלל רואה בישראל שלב ביניים בדרך לממלכה משיחית.
–
ואנחנו יודעים כיצד ישראל מתנהגת וכיצד הציונות התנהגה לאורך 140 שנות קיומה, פחות או יותר. אנחנו יודעים שהיא עשתה המון דברים שרק חלק קטן מאוד מהם מסתדר עם הסיפור של הרצון להקים מדינת לאום יהודית סבירה ונורמלית בגבולות הממלכה ההיסטורית המיתולוגית שלהם.
גם בלי להיות היסטוריונים של הציונות, אנחנו יודעים שהציונות לא טרחה מעולם לעסוק בגלוי וביושר בגורלם של הפלסטינים, במשך כל 140 שנות קיומה (אנחנו יודעים שהיא עשתה ועושה זאת במחשכים, באופן שהולם רק מזימות אפלות). אנחנו יודעים, לעומת זאת, שבכל פעם שיש לה הזדמנות, היא מפגינה מולם אכזריות ותאוות נישול וטיהור מדהימות, החל מגירוש פלחים בימי המושבות, המשך בנכבה וכלה בהרחבה הבלתי פוסקת של גבולות ההתנחלויות והמאחזים עד ימינו אנו, תוך דריסת ורמיסת הפלסטינים בשטחים (ובעזה) יומם ולילה, בלי מעצור ובלי סימני שאלה, למעט כמה מחולות משפטיים מתחייבים תדמיתית.
–
אבל יותר מכל התהיות החקרניות והאינטלקטואליות, הרעיון שהכמיהות של היהודים – של כולם (!) היו חלביות כאלה, של “חיים נורמליים” ב”מולדת היסטורית” מרגיש כמו בדיחה על רקע המציאות. הרי יהודים בסוף המאה ה19 היו קומוניסטים, מהפכנים, חרדים, משכילים, מפוזרים בעולם, לחלקים עצומים מהם לא היה ייצוג בהובלת התנועה הציונית, ומיעוט קטן ביותר של היהודים אף הגיע לפה מרצונו: מתוך 18 מליון יהודים בעולם בערך ערב מלחמת העולם השניה, בפלסטינה היו כמה מאות אלפים בלבד. הרעיון הציוני לא ממש תפס בקרב היהודים, למרות שקיבל סיוע עצום מכל מיני טייקונים של זמנם, מארגונים יהודיים גדולים ומאימפריות זרות (במאמר מוסגר: קשה לדמיין אם המדינה הייתה מצליחה לרקום עור וגידים בלי העליות הכפויות, המתוחבלות והמאורגנות של שנות החמישים, מארצות ערב ומשארית הפליטה באירופה).
–
ומעבר לזאת: אנחנו מכירים בני אדם. בני אדם רוצים כוח, וכשיש להם כוח הם רוצים יותר ממנו. מתככנים, זוממים. אנחנו יודעים שבני אדם פועלים מתוך דחפים עמוקים וקמאיים יותר מ”תיקון עוול היסטורי”, לוקים באשליות, אכזריים, שתלטנים, חמדני הם תאוותני היסטוריה ומכירים בני אדם. ואנחנו יודעים שבני אדם, ובייחוד בני אדם שעוסקים בפוליטיקה, באדמה, בצבאות, בתנועת אוכלוסיות, לא פועלים ממניעים שנשמעים כאילו באו לעולם מברושור של יחסי ציבור (“מדינה ריבונית בשטח ההיסטורי לאוכלוסיה עתיקה, ובקשר לשאר נראה”. צריך להיות ילד להאמין בזה, וזו אכן הרמה הפוליטית הנדרשת מיהודים מאז הציונות).
–
וכאן אני מגיע לחלק המעניין באמת עבורי. עד עכשיו זו הייתה אקספוזיציה. עכשיו אני רוצה להביא לשולחן לא אירועים והתנהגויות במציאות, אלא תפיסות, קונוטציות ואמונות. כאן, בעיניי, הדיון נעשה מעניין באמת. כשאנחנו יורדים מהנתיב הסלול והמשעמם של הטיעונים הרשמיים, מתחיל להתגלות טבעה העסיסי והאמיתי של המציאות.
–
אז מה הסיפור האמיתי של הציונות? הכל חוזר לסיפור הרי. ואם ככה כדי לפתור את חידת תכליתה וכוונותיה יש צורך בסוג של בלשות ספרותית. יש צורך לחפש ולראות: מה הציונות עושה תמיד? מה המוטיבים התמידיים של התעמולה שלה? מה המוטיב שהמיתוסים והאתוסים, החדשות והפרשנות, תעמולת הבחירות ורחש התקשורת עושים תמיד?
האם יש רעיון אחד, קמאי וראשוני, שמאגד את כל הסיפורים והתעמולה הציונית לדורותיה?
התשובה היא כן. והתשובה ברורה לכםן כמו שהיא ברורה לי.
–
כדי לפענח את רצף החידות הגדולות שהנחתי כאן ונוגעות לטיבה של ישראל-הציונות, אנחנו צריכים לשים לב לדבר קל להבחנה: מי הגיבורים הגדולים שלה, לאורך שנות קיומה, ומה היא סיפרה עליהם. הדמויות שהתרבות (כלומר הכוחות הפוליטיים ההגמוניים) בוחרת לחגוג, והערכים שהיא מייחסת לדמויות האלה – זה נייר לקמוס פנטסטי באשר לדמותו של מרחב פוליטי נתון, הן בעיניי עצמו והן במישור הממשי.
–
החלוצים.
הפלמח”ניקים ומנהיגי ההגנה, האצ”ל והלח”י.
המתיישבים (מהקיבוצים וחומה ומגדל עד ההתנחלויות של אחרי-67).
לוחמי צה”ל, בדגש על היחידות המיוחדות, “הקומנדו הימי” וסיירת מטכ”ל.
הטייסים.
אנשי המודיעין והמחשבים.
ההייטקיסטים והיזמים, ואנשי ה”סייבר”.
ראשי הממשלה ה”גדולים”: בן גוריון ונתניהו.
נכון? הרשימה הזו מרגישה לכםן נכונה?
יופי. עכשיו ננסה למצוא מה משותף לכל הקבוצות והאנשים האלה.
–
ברור מייד: כולם (גברים, גברים) יהודים לבנים, כלומר אשכנזים. אין צורך להסביר איך המיתוס הצברי הגיבור הוא יהודי לבן, טייס, צנחן או מסיירת מטכ”ל, איש הייטק, או רופא. הלובן קריטי לארכיטיפ הזה: אין למדינה הזו גיבור גדול אחד שאינו כזה, ואין לה קבוצה אחת כזו שמועלית על נס אם היא לא לבנה במוצהר. עולם הדימויים הציוני המקודש, הקאנוני, לבן לגמרי. גם כשאומרים חרדים (כלומר גאוני תורה ומכופפי ידיים פוליטיים עילאיים) מתכוונים לאשכנזים. כשמדברים על גיבורי צה”ל במשימות עלומות מדברים על אשכנזים. וכשמדברים על תעשיית ההייטק מדברים על חבריה הלבנים: הלובן הוא המרכז, הלב, העיקר, הצורה והמסר (מזרחים רשאים לבדר, להיות גם בסדר או למות בקרב ויזכרו אותם *גם*. הם לא הארכיטיפ – ולעולם לא יהיו).
בשורש כל סיפור גבורה/הצלחה ציוני/ישראלי גדול ניצב תמיד גבר אשכנזי. יוני נתניהו או בנימין נתניהו. רבין או בנט. הבעלות הטבעית על האדמה והמשאבים, הייחוס המובן מאליו של אינטליגנציה וממזרות יוצאת דופן – אלה תכונות שהן הליבה של הסיפור הציוני-ישראלי, והן כל הזמן מאחורי הקלעים, בכותרות, בכתבות, בתקשורת ובמגישיה (ובבעליה: שוקן, מוזס, מוזי ורטהיים ואדלסון) וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. הלובן היהודי-גיבורי הוא דבר שהציונות חגגה תמיד, וזה כבר מביא אותה לעמדת התכנסות לקראת הבנה למה נועדה הציונות.
–
אבל זה לא רק הלובן, מפני שברשימת האנשים והקבוצות שמניתי כאן, והם מהמייצגים המובהקים של הארכיטיפים הישראליים החיוביים והחזקים, יש עוד חלק, וגם הוא קריטי: החלק הזה הוא היכולת של היחידים והקבוצות הגיבורים האלה לתחמן, לתמרן, להוליך שולל ולדפוק לא-יהודים (או יהודים נחותים מהם, אבל בזה פחות מקובל להתגאות).
עורמה עילאית היא החלק השני של הפאזל. הגיבור היהודי הלבן, הגיבורים היהודים הלבנים, לא חשוב אם הם מצביאים בפלמ”ח או אנשי סייבר שפורצים וגונבים מידע, הם תמיד לא חכמים, אלא חכמים יותר ממישהו אחר. הם תמיד מוציאים מישהו אחר פראייר. הם תמיד מביכים, מפתיעים, מתגנבים, עושים את הלא צפוי. זה כל הרעיון של שייטת 13, של “כל טייסינו שבו בשלום לבסיסם” ושל ההילה סביב יחידה 8200 ושל המוסד, ושל צה”ל בכלל.
זו לא הגבורה ואלה לא העקרונות שחוגגים אצלנו, אלא את היכולת לדפוק מישהו אחר בלי להידפק בדרך.
העורמה העילאית הזו כל כך יוצאת דופן, כל כך מדהימה וגאונית ופורצת דרך ומקדימה את העולם כולו (!) שהיא הופכת את הקבוצות והאנשים האלה – היהודים-לבנים – לעל אדם.
והנה התשובה לפנינו, לבן על גבי שחור.
הנה ההסבר הפסיכולוגי, הבלתי-פורמלי, הלא מדובר, למה שעשתה ורצתה הציונות, ומדינת ישראל אחריה (וההסבר לעוד המון דברים אחרים, שכאן אין מקום להתייחס אליהם).
לא מדינה ככל המדינות, אלא מדינה שמצליחה לדפוק את שכנותיה.
לא תעשייה מצליחה, אלא תעשייה שמצליחה להוציא את שכנותיה טיפשות.
לא משטר שמבוסס על אתוס פוליטי של הוגנות, אנושיות ושקיפות, אלא משטר שמבוסס על תחבולה ושולל מתמידים, ועל הרמיזה שאפשר לדפוק את כולם, כל הזמן. כלומר בחורינו הטובים יכולים.
הגבר היהודי הלבן הממזר והתחמן שמאחורי הקלעים, ובליבת הכל, הוא הדבר עצמו. הוא הסיבה הגדולה. הוא התשובה.
–
כשבוחנים את הגיבורים של הציונות ושל ישראל, ואת התכונות המיוחסות להם, לא מגלים מדענים עם יכולת להיטיב עם האנושות או סופרים מהוללים במיוחד. לא ספורטאים גדולים ולא דיפלומטים משכיני שלום. לא מורים מצטיינים ולא זמרות כובשות במות בעולם. אפילו לא צבא שמייצג את הדמוקרטיה והשוויון מול יריבים פונדמנטליסטיים. מה שמגלים זה גברים לבנים, כמעט תמיד עם קשר חזק לממסד הבטחוני, וסל יכולות שגולת הכותרת שלו היא המסוגלות העילאית לדפוק את הזולת: לגנוב לו את הסודות, האדמה, הכסף, הכבוד, החיים. אולי זו הסיבה העמוקה שישראל מסרבת להתפשר עם הפלסטינים: פשרה כזו תהרוג את ההישענות הישראלית המיתולוגית, המכוננת, על ערמומיות יהודית לבנה על-אנושית (אחרת איך אנחנו מצליחים לדפוק את הפלסטינים כל כך עמוק וכל כך הרבה זמן?): היא תכריח אותה לדבר הוגנות, כבוד, יושר. זה הרס נורא לכל מה שנבנה פה.
–
בשלוש מערכות הבחירות האחרונות, או אולי רק בשתיים האחרונות, הרעיון הזה כבר היה בראש שלי. אבל זה עוד לא היה מגובש לגמרי. חשבתי שבבחירה בין בני גנץ לנתניהו הציבור יעדיף את גנץ, כי הוא יותר דומה לארכיטיפ הציוני כמו שחשבתי עליו פעם. חשבתי שהלובן הסטריאוטיפי הוא המפתח. טעיתי.
הרכיב החסר לגנץ הוא הסיבה מדוע נתניהו שורד כל כך הרבה זמן בשלטון; לא הצלחות יוצאות דופן בתחום כלשהו, או יכולת ליצור חיבורים פוריים בין מישהםן. לא אף הישג או דבר ממשי, אלא אך ורק בזכות הדמיון שלו, או יכולתו לגלם, את הארכיטיפ הציוני הבראשיתי של יהודי אשכנזי עם ערמומיות עילאית שמתבטאת ביכולת להוליך שולל את הזולת.
–
הכמיהה של חלק מהיהודים, מחלק מהמקומות, להפוך לעל-אדם באמצעות הציונות (על ידי פיתוח ערמומיות עילאית) יכולה להיות מוסברת ומובנת בכל מני אופנים, בייחוד על רקע המאה ה-19 ו”האדם העליון” הניטשיאני שלה. אפשר להנגיד את המיתוס הנרטיבי והמציאותי של הכמיהה הזו בארץ ישראל לכמיהה המקבילה של היהודים באמריקה, שיוצרי הקומיקס הגדולים שלה היו יהודים, ובראו בין השאר אולי את האייקוני מכולם – סופרמן. על-אדם לא רק בזכות כוחו, ובוודאי לא בזכות ערמומיותו, אלא בזכות חוכמתו ומחוייבותו לאמת וצדק עולמיים (גם אם בתוך המסגרת הבעייתית מאוד של המדינה האמריקאית).
את הכוחות הפוליטיים של הציונות האמת והצדק העולמיים לא עניינו מעולם. העל-אדם הלבן שהיא כמהה להיות לא שקל מעולם שיקולים מופשטים והיפיים כאלה. אותו מעניין רק להשיג, לקחת ולחטוף ממישהו אחר, תוך הבכתו והלעגתו. הוא על-אדם של האינטרס האישי וחוסר המעצורים. נתניהו הוא לא באג, הוא פיצ’ר.
–
התאוריה שאני מעלה פה היא תאוריה שקשה לקבל בשלמות, ובוודאי מייד. אבל ספרו לעצמכםן כמה סיפורים מרכזיים מההיסטוריה והמיתולוגיה של המקום הזה לאורה. אפילו סוגיות פוליטיות עכשוויות. אתן עשויים לגלות פלאים של ממש: בסוף כל סיפור ישראלי חשוב, מוביל, יסודי, מרגש, יושב גבר אשכנזי שמייחסים לו ערמומיות על-אנושית.
התאוריה שלי גם מסבירה מדוע לעולם לא יהיה פה ראש ממשלה שאינו אשכנזי: זו תהיה שבירה חזקה מדי של האמונה המוטמעת שרק על-אדם יכול לנהל את העל-מקום והעל-קבוצה הזו. אבל על כך אולי ארחיב בהזדמנות אחרת.
–
נתראה בניוזלטר של שבוע הבא (או אולי קודם, אם יהיה לי משהו להגיד). אה, ושכחתי לומר – ממש אודה ואשמח אם תפיצו את דבר קיומו של הניוזלטר הזה הלאה. תעשו פורוורדים למי שעשויים להיות מעוניינות וכו’. הפייסבוק כבר לא מקום לדיבורים כאלה, ולדבר אותם אני אוהב אף על פי כן.