שתי נשים עמדו במרכז תשומת הלב בישראל בסוף השבוע: המלכה אליזבט, שמתה בגיל מופלג וזכתה לטונות של לרלרת חנפנית משתפכת, והכלה מסרטון החתונה עם עומר אדם. הקשר ביניהן הכי לא מקרי בעולם 

המכונה התרבותית, כלומר הפוליטית, שדורסת אותנו ומוחצת אותנו לשורה של תפיסות מסויימות את עצמנו ואת המציאות סביבנו היא שקופה לרוב. הפעולה שנקראת אינדוקטרינציה, או אילוף רגשי ומחשבתי של בני אדם, היא לא משהו ששמים אליו לב מפני שהיא לא חורגת מהמציאות המוכרת: עבור רובנו הגדול, היא פשוט המציאות המוכרת. עבור רובנו הגדול, הרובד שבו הדברים קורים הוא בפשטות אותו הרובד שבו המחשבות והרגשות שלנו מנותבים לאפיקים מסויימים. לכן רוב הזמן אנשים פשוט לא מודעים לזה שהם עוברים שטיפת מוח, אילוף או אינדוקטרינציה. הם בטוחים שאלה החיים (והם צודקים, רק שצריך מידה של מרדנות פוליטית כדי לראות איך בדיוק זו האמת).

אבל לפעמים קורה משהו כל כך בוטה, עם ניגודיות כל כך חזקה, שהוא לא דוהה לתוך סדר הדברים הכללי. בסוף השבוע האחרון, כשהישראלים עסקו, בלי לשים לב, בשתי נשים שהן ההתגלמות ההופכית הסטריאוטיפית המושלמת לחלוטין האחת של השניה, קרה משהו כזה. הבד של המציאות כאילו התהפך וחשף את התפרים שלו.

הפכים מוחלטים ברמת דיוק מדעית

ראשית, המלכה (שם תואר מהמטומטמים שניתן לתת לבני אדם ומושג שמקומו לא יכירנו מחוץ למשחקי דמיון של ילדים, כן?) הבריטית מתה. עכשיו מי הייתה האישה האמיתית אליזבט מעניין בערך כמו כמה עלי שלכת בדיוק עומדים ליפול בסתיו הקרוב בפארק אחד בפאתי עיירה צ’כית מנומנמת. אבל מה המלכה מייצגת, מה היא מסמלת – זה כן מעניין, כי מזה אפשר ללמוד משהו פוליטי. משהו על הדרך שבה החיים שלנו מתנהלים, או, נכון ומדוייק בהרבה – איך החיים שלנו מנוהלים על ידי המעמדות העשירים והחזקים.

המלכה הבריטית המתה מסמלת שורת מוטיבים פוליטיים. אני אתייחס רק לכמה מהם, שאפשר למנות בקלות יחסית: הראשון שבהם הוא הלובן. בית המלוכה הבריטי הוא מוסד לבן טהור, ומוצאו הגרמני, כלומר הארי, רק מחזק את התימא הזו. בית המלוכה הזה הוא באחד הייצוגים האולטימטיביים של הלובן בכל מובן: מוצא מיוחס ומעודן, תחכום, עושר ופריבילגיה מולדים, כוח פוליטי וכלכלי עצום ומורש, עבר והווה טובלים, שלא לומר טובעים, בקולוניאליזם. אפשר לומר, בגולמניות שלא תחטא הרבה לאמת היסטורית מדוקדקת, שבית המלוכה הבריטי מרכז, בקפסולה של כמה אנשים, את כלל הסטריאוטיפים והפרקטיקות שנוגעות ללובן עתיק ומזוקק.

עם הלובן והעושר מגיעים כמה מוטיבים חשובים: המלכה היא לא רק אישה מורמת מעם ובעלת מוצא מיתולוגי ושמיימי (מטומטמם כפי שהוא, זה הסיפור של כל המלכים, פשוט כי אחרת אין שום סיבה או הגיון בעולם לקחת משפחה אחת ולעשות אותה לשושלת של שליטי נצח, ומוסדות פוליטיים תמיד צריכים סיבה, תלושה ונלעגת ככל שתהיה). המלכה הבריטית חיה מאחורי חומות ושערים, והיא בלתי נגישה לבני אדם, אלא בשעה שהיא מעניקה, ברוב חסדה, זכות לזמן איתה.

המלכה וחייה אפופי סוד; לאף אדם אין זכות לדעת מה היא עושה, מתי ועם מי. החומות הפיזיות שמקיפות אותה מחלחלות מעלה גם למישור המופשט, והיא מוקפת חומה של חשאיות וסוד גם במובן הסיפורי, לא רק המציאותי. החומה הפיזית, כמובן, מיועדת לצקת את התשתית לחומה הסיפורית, שמשרטטת את קו הגבול שבתוכו מתבצרת של כל הגמוניה.

לבנה טהורה, בעלת מוצא מיתולוגי, עשירה באופן דמיוני, שוכנת לבטח מאחורי חומות של סיפור ואבן, פריבילגית מעצם ההרכב הגנטי שלה וזכאית לשלוט בחייהם של מליונים ומליארדים בכוחה ובעושרה העוברים בתורשה ובירושה. זו, בתמצית, המלוכה הבריטית, ואולי זו הסיבה שהיא כל כך מרכזית לסדר העולם הלבן, וארה”ב ובריטניה כל כך מסורות לשימור מעמדה והשפעתה (על הרקע הזה, שלא לומר רק על הרקע הזה, יש לראות את העיסוק המטומטם בתכלית בבית המלוכה הבריטי בסדרות, סרטים וכיסוי חדשותי).

הנה מגיעה הכלה

במילים שיאן פשוטות מהן, הכלה מסרטון החתונה היא הייצוג הקוטבי המוחלט למלכה המתה. ראשית כל היא חוּמָה, והנחיתות המוסרית והשכלית של אנשים חומים היא אבן יסוד של העליונות המיוחסת ללובן, שכאמור בית המלוכה הבריטי הוא המייצג האולטימטיבי שלו. הקונטרסט הזה מייד מכה בצופים ובצרכני ההמהום התקשורתי הבלתי פוסק, באופן מודע או לא מודע, זה לא משנה.

ולא רק שהיא חומת עור, היא התגלמות הדעות הקדומות על אנשים עם גוון העור שלה. אין בה שום דבר מעודן (לובן הוא עידון). היא קולנית, וולגרית, חשופה, עם פה מלוכלך. המלכה מאופקת, אלגנטית, מכוסה בקפידה, לא זזה כשהיא מדברת, ולעולם לא עם הידיים; הכלה היא מופת של תנועה ורעש בלתי פוסקים, ותנועת ידיים בלתי פוסקת שלה היא חלק אינטגרלי מהפרפורמנס שלה.

המלכה רהוטה (שזה עידון מוסרי ואינטלקטואלי בתחום השפה, כלומר מאפיין מובהק של לובן); הכלה מדברת בשפת רחוב בלתי תקנית, והיא מסומנת כחוטאת בחטא הראשון במעלה של התקינות התקשורתית של הלובן: היא עילגת, ועלגות, או שפה לא תקנית, גרועה מרצח בעולם הלבן טהור, שבו אף רוצח לא זוכה להוקעה כמו האדם שלשונו מעידה על מוצא ושיוך מעמדתי בלתי פריבילגיים (אלא אם כן הלשון הזו ננקטת באופן מודע, כלומר נשלט, על ידי דובר כן פריבילגי, שאז היא זוכה לפרגון משועשע, שכן שליטה עצמית היא תכונה סטריאוטיפית לבנה מאוד).

לא פחות חשוב מכל אלה: בעוד המלכה מוגנת מאחורי חומות מציאותיות ונרטיביות שעושות אותה בלתי חדירה, ולפיכך שומרות על מוניטין של בתולים נצחיים, הכלה מוצגת, או מושלכת לפני העין הציבורית, כפרוצה ומופקרת; חדירה לכל, הן בזה שמצלמים אותה מתי שרוצים באופן שיביך אותה עמוקות (ולא ירשו שיקרה למלכה לעולם), והן בלבוש שלה, שחושף גוף נשי חום צעיר ויפה ומלא חיים ופריון באמירה שיש בה ישירות ובוטות בלתי מעודנות, חומות בעליל (גוף וגישה שמרגיזים את הלובן בחוסר הנשלטות שלהם).

המלכה היא חוסר נגישות שמיימי ועילאי: מושג שבקושי יש לו גוף. הכלה היא נגישות ארצית וחושנית, או גוף שבקושי אפשר לייחס לו משמעות אבסטרקטית. גרוע מכך, הכלה מאופיינת בנגישות וחדירות בטקס שבו, על פי המסורת, היא עומדת להקדיש את עצמה באופן בלעדי לגבר אחד ואמורה, על פי הסטריאוטיפ העתיק, להיות בתולה (כלומר מלכה בריטית עוטה לובן ובלתי נגישה בזעיר אנפין), מה שכמובן מוסיף להגחכה וללעג כלפיה וכלפי המעמד.

המיניות (לפחות הנשית) בעולם הסטריאוטיפ הלבן תמיד גבוהה, מאופקת, שמורה, אצילית, ואילו זו החומה תמיד נמוכה, חייתית, גסה, נעדרת תחכום, עידון ומתח רומנטי דרמטי.

המלכה הבריטית הלבנה והכלה החומה לא יכלו להיות ייצוגים פוליטיים הפוכים יותר. והנה הם הוטחו בנו כך, אחת אחרי השניה. אפילו אם מדובר במקרה, מדובר במקרה שאינו מקרי בכלל.

לשים לב לפעולת המכונה

מה רצתה להשיג המכונה הפוליטית בכיסוי של שני הסיפורים הקוטביים האלה, עם הסמיכות המופלאה, הכמעט ניסית שלהם?

כשאנחנו שואלים מה רוצה מכונה פוליטית להשיג אנחנו צריכים לזכור דבר אחד חשוב: אין בעולם האנושי, לא היה בהיסטוריה ולא יייתכן לעולם דיווח על המציאות שקרתה, אלא רק הבניה של המציאות העתידית הרצויה. אף אחד בעולם, מעולם, לא סיפר על משהו שלא כדי ליצור רושם, כלומר מציאות, רצויה. האמת הזו נכונה תמיד, והיא נכונה שבעתיים כשמדובר בממסדים תקשורתיים ופוליטיים עצומים, בעלי אינטרסים ארוכי טווח, כמו אלה שמדווחים לציבורי ענק על המציאות. אלא באופן הבוטה והישיר ביותר פועלים כדי ליצור אמונות ותפיסות מסויימות – להלן אינדוקטרינציה.

כשהמכונה מספרת לנו על המלכה הבריטית בלי ביקורת קשה ועמוקה על בית המלוכה הבריטי והעוולות הרצחניות העצומות שלו לאורך השנים, לא קשה לנחש מה היא רוצה להשיג: ברמה הפרקטית, שבית המלוכה ישמור על תדמיתו וכוחו, וברמה הנרטיבית, שתדמית הלובן לא תיפגע. אלה דברים פשוטים בעליל.

וכשהמכונה מציגה לנו את הכלה החומה כדי שנלעג לה, מה היא רוצה להשיג? גם כאן, לא מדובר בחידה מסתורית במיוחד: המכונה רוצה לחזק אצלנו את הסטריאוטיפים המלעיגים והמנמיכים הנוגעים לאנשים חומים, ובמיוחד לנשים חומות.

וכשהמכונה דוחסת לראשינו את שני הסיפורים האלה ברצף מדהים כזה, האפקט כפול. אם אתם אנשים לבנים, סוף השבוע האחרון הועד לתרום, גם אם באופן בלתי מודע, לתחושת העליונות המולדת שלכם: אתם (בקלות!) בצד של המלכה, הטוהר, העידון, איפוק, האצילות, הפריבילגיות, האירופה. זו המלכה שלכם. כאנשים לבנים, אחרי סוף השבוע האחרון לא תהיה לכם ברירה כמעט, אלא במאמץ עילאי, לראות אנשים חומים וכהים כנחותים וולגריים, ואם במקרה תראו את הכיסוי התקשורתי יחד עם הילדים, אתם תעבירו להם את אותו סט של תחושות, רגשות ואמונות. שח מט להגמוניות. קל.

ואם אתם אנשים חומים, סוף השבוע האחרון אמור לחזק, גם אם באופן בלתי מודע, את תחושת הנחיתות שאינסוף סופי שבוע ואמצעי שבוע קודמים השתדלו כל כך לטעת בכם . לכם אין מלכה: אתם לא אירופה, ובוודאי לא אירופה לבן טהור. ואם אתן נשים חומות אז בכלל: מה לכן ולאלגנטיות, איפוק, מסתורין וזכות להגנה מפני מבט חודר ומלעיג? אתן פרוצות, חשופות, מופקרות ולא שולטות בעצמכן. הבוז שאתן זוכות לו הולם לגמרי. תראו את עצמכן! אה, ותיזהרו לחרוג מכללי הפרוטוקול, כי הענישה תהיה ספקטקל של השפלה המונית.

במילים שלי

סוף השבוע האחרון של המכונה היה מפגן אלים, חצוף ומשוגע של עליונות לבנה, ארית, נרקוטית, פסיכוטית, מופרעת, דורסנית, חסרת מעצורים. תסתכלו על הדימוי של הכלה שמנסים לטעת בכם, ותראו את המוסדות הפוליטיים של הלובן, את הבית הלבן ובית המלוכה הבריטי. את התקשורת, האולפנים, הבעות הפנים, האינטונציה, הציוצים. תסתכלו טוב הם. ההגמוניה הלבנה מספרת על עצמה.

אם היינו חופשיים מהדיכוי הלבן (שכמו כל דיכוי ניתן לביצוע על ידי שליטה במוסדות וממסדים, ללא שום צורך בהשגת רוב עממי ודמוקרטי), היינו שמחים על מותה של סוכנת ומייצגת רוע אימפריאליסטי חמסני שהרס את העולם עבור מליארדי בני אדם. במקרה כזה היינו מפרגנים, גם אם בחיוך, לכלה שעשתה רוקנרול מיום החתונה של עצמה. אולי אפילו היינו אומרים, אם היינו ממש חופשיים: המלכה (הלבנה) מתה, תחי המלכה (החומה).