“כל אזרח שפוי שצפה בצוות המשפטי הישראלי בהאג ודאי נשם לרווחה שמול 17 שופטים לא התייצב האורקל מהגבעות, שמחה רוטמן”, כך פותחת יסמין לוי, כותבת הארץ, את טורה המרגש שזכה לכותרת המענגת האג לא מעניינת את קובי פרץ, מזל שנציגי ישראל עוד לא שותפים להתבהמות הכללית.

אחרי שניקח כולנו רגע לחזור לעצמנו מהעילפון שבוודאי גרמה לנו (כגברות מאצולת ורשה הותיקה) ההבנה שזמר מזרחי כלשהו לא מתעניין בהאג, נוכל להעריך נכון מה הטור הזה, במה הוא עוסק, ומה הוא מייצג. והוא מייצג, תאמינו לי.

כדי שלא נטעה חלילה בהבנת החלוקה לטובים ורעים, ראויים ובלתי ראויים, בביצה הפוליטית המעופשת של ישראל, יסמין לוי ממשיכה ומעתירה שבחים מונגדים בבוז על אלה למול אלה. “לא משנה מה תהיה בסוף ההחלטה של בית הדין הגבוה לצדק”, היא כותבת, “ישראל יכולה רק להודות על המוחות המבריקים ביותר שיצאו להגן עליה בכבוד ובתבונה, ובראשם פרופ’ אהרן ברק. אותם “פקידים” שהממשלה זלזלה בהם והסיתה נגדם הם שהזכירו לציבור באופן מרשים עד כמה פעורה התהום בין רמתם הגבוהה לרמתם של אסופת עלובי החיים שרק מנחיתה מכות על אזרחיה”.

אולם קטע השיא (כלומר הקליימקס) של הטור הזה הוא הפסקה “הלב נמלא גאווה על הצוות המשפטי הישראלי שביטא מקצוענות, בקיאות ועצמאות מחשבתית — כל מה שיריב לוין עדיין מנסה לחסל — אבל המאבק על פניה של המדינה יסלים. אפשר להעיף את ואטורי מהפאנל אך רוחו מרחפת בכל המדינה”.

–

יכולתי לנסח את האמירה המרכזית של הפוסט הזה סביב הניסיון המביש של גורמים בישראל היפה לצייר את הזוועה בעזה כאשמתו של הימין, וזה לא היה פוסט רע בפני עצמו. אבל אמירה כזו הייתה חוטאת למציאות, ולא מתארת אותה במלוא מפלצתיותה.

כי לאמיתו של דבר מה שישראל היפה (מחנה קפלן ושות’) עושה הוא עוד יותר גרוע ועוד יותר מביש. מה שישראל הזו עושה, בעצם, זה לומר:

אתם רואים שבלי הטייסים ואנשי המודיעין והלוחמים הגיבורים והערכיים שלנו לא הייתם יכולים לתפעל את המלחמה (קרי רצח העם או רצח העם הגבולי) הזו?

אתם רואים שבלי אנשי התרבות והעיתונאים שלנו לא הייתם יכולים למסגר אותה כמעשה אירופי נוגה ונחוץ? עם גינוי ספציפי לאנטישמים בתחומי היצירה?

אתם רואים שבלי המשפטנים המכובדים שלנו לא היה לכם אין להגן על האפרטהייד והג’נוסייד?

אתם רואים כמה ערך אנחנו מביאים? כמה אנחנו חשובים?

–

אין שום דיבור ציבורי על זה, ואמירות על הנושא הזה נבלעות מייד בוואקום שמעלים במהירות כל אתגר למיינסטרים הישראלי, אבל ההתגייסות הטוטאלית של כל הגברים והנשים של מחנה קפלן, של כל השמאל הישראלי הציוני לדורותיו, ההתגייסות הנפשית, הפיזית, השמחה והנרצעת, היא מופע מעורר פלצות. זה כל כך, כל כך מחריד.

האנשים האלה יצאו למחות על סעיף כזה וסעיף כזה באיזה חוק, אבל קריעת, תלישת, חריכת ופיצוץ גופם לפיסות ורסיסים של עשרות אלפי ילדים לא רק שאינם מגונים בעיניהם, ולא רק שלא גורמים להם לתהיה ובעיה מצפונית כמחנה, ולא רק שהם מבצעים את הזוועות האלה בשמחה, הם מבצעים את הזוועות האלה כלב שרץ להביא מקל שזרק אדונו, ומחזיר לו אותו, ומחכה לליטוף וממתק, עם הבעה של “אתה רואה שאני כלב טוב? אתם רואה שאני נחוץ לך?”.

וזה לא מקל שהכלב הזה רץ להביא, אני אתקן את האנלוגיה. זו פיסה מבשרו של ילד.

–

אני הולך במדינה הזו כזר מוחלט. אני מביט בפניהם של אנשים ורואה את הזוועה. את הנשים המטופחות והגברים עם העבר הבטחוני והקריירה בהייטק. אני מחניק בעצמי את הרצון להקיא, ולא בצדק, כי החברה הישראלית היא חברה שצריך להקיא עליה.

אבל אפילו בתוך הזוהמה הזו, בתוך הסחי, המסירות המוחלטת של המעמדות הנכונים, הגבוהים והיפים, לתדמיתם ורק לה, תוך שימוש בתרומתם לרצח עם (או לרצח עם גבולי) כראיה לחיוניותם האזרחית, התרבותית, הפוליטית, הזרם המצחין במיוחד בתוך מעמקי הביצה הזו מעורר בי משטמה יוקדת.

אם זה מבוגר שמתמש בכוחו על ילדים, חזק שמשתמש בכוחו על חלשים או עשיר שמשתמשם בכוחו על עניים, אין דבר מתועב יותר בעולם משימוש בפריבילגיות כדי להרע; אבל שימוש בפריבילגיות כדי להרגע תוך בקשת תגמול עליהן כזבח מוסרי לקולקטיב זו תועבה שזכרה לא יימחה.

–

ישראל מבצעת רצח עם, ואין פוצה פה ומצפצף. החיילים חוזרים גאים הביתה, וההורים מעתיקים עליהם פינוקים, וישראל כמנהגה נוהגת. עד שהפצצה תנחת. והיא תנחת. השביעי באוקטובר היה רק קדימון, או אזהרה. ישראל, כולה, בחרה להתעלם.