לחשוב על הדברים נכון יותר זה לחשוב על הדברים חופשי יותר

קשה להפריז בחשיבות ההנחות המקדימות שלנו ליכולתנו לפתור בעיה בצורה טובה. אם אנחנו ניגשים לבעיה ובטוחים שיש לה רק שלושה פרמטרים, כשבעצם יש לה עשרה, או כשאחד הפרמטרים שאנחנו מייחסים לה בכלל לא רלבנטי, היכולת שלנו לבוא עם פתרון נכון וטוב מתרסקת.

זה פשוט כשזה פשוט, וכשאנחנו לא מושקעים רגשית: יש פנצ’ר בגלגל אז עוצרים ומחליפים. אבל מה קורה אם יש פנצ’ר בגלגל על כביש מהיר עם מעט שוליים, והמשפחה שלנו בפנים? ברגע כזה ההתרכזות בפנצ’ר תהיה שגויה לגמרי, כי הפרמטרים “צריכים להגיע לאנשהו”, “הגלגל לא מאפשר נסיעה במהירות מספקת” ו”פשוט עבורי להחליף גלגל” מתגמדים מול הפרמטרים החשובים פי כמה “לא לסכן את המשפחה בעמידה צמודה לכביש מהיר” ו”לא לסכן את עצמי בניסיון להחליף גלגל עם ישבן שחוצה את קו השוליים”. ואפילו הבעיה הזו תיראה קטנה אם פנצ’ר בגלגל על כביש מהיר עם משפחה קורה כשבורחים מהר געש מתפרץ או מאזור מלחמה, נגיד.

הפטנט הוא לא להיתקע על אספקט אחד של התמונה ולהחליט שרק הוא חשוב, אלא לראות כמה שיותר רחב, ולתת לעצמנו את הסיכוי לעבוד מול מציאות נתונה בכמה שיותר תושיה וחופש פעולה ובכמה שפחות כבילה עצמית לעיקרון תוקע, לעקשות מיותרת או לפחד מכווץ. ככה החיים אוהבים אותנו, ונותנים לנו את הצ’אנס הכי טוב. אנחנו בזרימה איתם.

הבעיה: ישראל

ישראל היא בעיה, או נכון יותר צרה, מאלף סיבות ואספקטים. האמת היא שחוץ ממפגשים עם אנשים שהם סבבה, במקרה או באופן מתוכנן, קשה להגיד על משהו במדינה הזאת שהוא נכון או טוב. חרא לנו, וחרא לנו לשמוע אפילו על משהו שקשור לסיפור ישראלי רשמי או חצי רשמי על משהו. הבחילה עולה אוטומטית, הקריזה עולה איתה, והרצון לשבור משהו או סתם לצרוח לא נשאר הרבה מאחור. יש לנו דרעק של מציאות, ודרעק של שיחה עליה.

בתגובה לדבר הזה, כמו בתגובה להרבה בעיות אחרות בחיים, אנשים עושים את מה שנדמה להם שצריך לעשות, כלומר את מה שהחברה לימדה אותם שעושים כשנתקלים בבעיה: מנסים לפתור אותה.

אבל הם לא מגדירים את הפרמטרים של הבעיה נכון, אם בגלל חוסר כישרון, אם בגלל תקיעות או אם בגלל אינטרס, ולכן לא רק שלא מסוגלים לעזור בפתרון הבעיה ושמה ישראל (או בעיה כלשהי), הם רק מחמירים את המצב עוד יותר.

והם מחמירים את המצב לא רק בגלל שהפתרונות שלהם לא מתכתבים עם הפרמטרים של המציאות, אלא גם בגלל שהם מעמיקים עוד יותר את הפרמטרים “ישראל היא בעיה שיש לה פיתרון” ו”נכון, או חובה עליך לנסות לפתור את הבעיה ושמה ישראל”. שני הפרמטרים האלה כוזבים, ולפיכך השרשת האמונה באמיתותם מחמירה את המצב פעמיים: לא רק בגלל שהיא מזרימה אנרגיה לערוץ שאין לו מוצא, ברמת העקרונית של פתרון בעיות, אלא גם בגלל שהיא מבססת עוד יותר את את הזיקה מוליכת השולל שבין היחיד לקולקטיב הישראלי – זיקה מוגזמת ממילא שהיא אחד הגורמים לדרעק הישראלי: הסנטימנטליות המופרזת שאיתה מסתכלים ישראלים על הארגון הבירוקרטי שקרוי “מדינת ישראל”, והתפיסה הטראגית שלהם את המדינה כחלק מרכזי בהווייתם הפרטית לא מאפשר להם מפגש עם המציאות הקונקרטית.

וזה אפילו לא כל האסון: הסנטימנטליות המופלגת במישור הכה חשוב (עבורם) משפיעה ומחלחלת לכל תפיסת עולמם בכל המישורים ועושה אותם, בקיצור נמרץ, אדיוטים פוליטיים.

המכשלה והטרגדיה בשאלה “מה לעשות?”

בכל מה שקשור לישראל, אנשים שואלים את השאלה “מה לעשות?” בצורה שגויה לגמרי, תןך ניסיון מכמיר לב לבודד פרמטר אחד של המציאות הישראלית ולתקן אותו באיזה מהלך דון קישוטי, בלי להתחשב כלל בתנאי היסוד של המקום הזה, במסורות שלו, במטרות שלשמן הוקם ובדרך שבה מנגנונים בירוקרטיים שונים מוציאים לפועל את כל הדברים האלה, ומידת הכוח שיש להם על עיצוב המציאות והתודעה.

הנה, מספיק שאמרתי את הדברים כך, וכבר מי שהיה להם שמץ של רצון “לתקן” או “להביא שינוי” מרגישים כאילו הלכו על חוף הים בחודש מרץ שמשי וגל של מים קפואים למדי עלה פתאום והרטיב אותם עד הברכיים.

אני לא אזכיר כאן את הכיבוש כי הוא לא מעסיק אף אחד ואני מכבד את הנושא מדי לזרוק אותו לחלל האוויר כמו סלוגן שיווקי, אבל גם בכל נושא משמעותי אחר – תשתיות, תחבורה, צפיפות, צורת החיים העירוניים והמרחב העירוני, היכולת לקבל אמת מהממסדים בכל סוגיה שאינה השולית ביותר, אפליות מאפליות שונות ועוד ועוד – בכל הנושאים האלה היכולת להבין את הפרמטרים האמיתיים של הבעיה ולנסות לפתור אותה בצורה מועילה עבור החברה בישראל היא אפסית או קרובה לזה.

ישראל היא מוסד כושל. יותר מזה: היא מוסד כושל בצורה חסרת תקנה. והיעדר התקנה הזה הוא הפרמטר העיקרי שדרכו צריך ונכון להסתכל על הדברים, והדבר העיקרי שצריך להיות לנו בראש כשאנחנו מסתכלים על אנשים מנסים לשכנע אותנו שיש למקום הזה תקנה, ועל ידי כך לקשור אותנו חזק יותר מכל בחינה לספינה שוקעת.

אם אתם אוהבים מישהו, תשחררו אותו. ותתחילו בעצמכם. 

היופי הוא שהפתרון הכי קל לבעיה אנושית מוכרת כלשהי היא ההבנה שהבעיה לא בעיה שלך. וישראל, ראו זה פלא, אם אנחנו רק מסכימים להיות חופשיים מהכזב שהיא כן הבעיה שלנו, ברגע הופכת להיות לא בעיה שלנו.

זה לא אומר שישראל מאבדת את הפוטנציאל להזיק לנו: אנחנו ממשיכים להיות כפופים לשיטור ולריגול וחשופים לתככים ולהסתה ולשולל, וממשיכים להיות מסוגלים לאבד את חיינו בגלל מחדל או מלחמה מטומטמת ומיותרת שהממסדים דחפו את המדינה אליה. כל זה נכון. אבל אנחנו כבר לא קשורים לישראל פסיכולוגית, תודעתית. כשאנחנו מסכימים להבין שכל כך הרבה ממש ששמענו מילדות הוא שקר, מידת המעורבות הרגשית שלנו יורדת פלאים: אנחנו לא קשורים לזה. נקלענו לסיפור הזה לגמרי במקרה.

ואם אנחנו מבינים את הבעיה הישראלית ככה, האוויר נהיה בהיר ונעים בהרבה, והאתגר שאנחנו מתמודדים איתו הוא לא איך להציל את המדינה (מה שזה לא אומר), אלא איך להציל את עצמנו ואת הקרובים לנו מגלי ההדף של המדינה ושקיעתה.

כשאנחנו מסתכלים ככה על הדברים זה כבר קרב אחר לגמרי. לא רק מעשי (מפתיחת אופציות להגירה עד יצירת קשרים שיאפשרו לשרוד את ההתרסקות הנורמטיבית ואולי הממסדית שתבוא, או סביר מאוד שתבוא מתישהו), אלא גם מנטלי: איך לחזק את עצמנו ולהזין את עצמנו בתוך סביבה פוליטית רעילה ומכורה לשקרים. לא לרתך את עצמנו לספינה. לראות במה מחזיקים כדי לצוף.

סירת ההצלה הגדולה והקוסמת בעולם: ובכן, העולם

ושאלה נוספת, או אתגר נוסף, גדול ומעשיר ומצמיח בהרבה מכל הדרעק המקומי, שאפשר להתפנות אליה כשמשתחררין מהגנון המטופש היא: איך אנחנו הופכים להיות בני אדם בעלי ערך, תורמים ומשפיעים, בעולם חופשי וצודק יותר ובקרבות התרבותיים הגדולים שצפויים לנו, ולמעשה ניטשים כבר עכשיו.

זה לא יותר מרומם רוח מהרפורמה או קרן הארנונה, תגידו לי?

כשאנחנו עוזבים את הישראליות העבשה, עולם שלם של אפשרויות מתגלה. ואם נחשוב נכון ונעבוד נכון, יחד, מתוך העצמה הדדית, החשיבות של הבחירות שלנו יכולה להיות גדולה בהרבה ומכרעת בהרבה מההתרכזות הגמדית בקורותיה של מדינה קטנה אחת עם השפעה גרועה מאוד על האזור והעולם (ומצבם הנפשי של המסכנים שאספה אליה בתחבולות וכוח), אבל כזאת שהיא לאמיתו של דבר הערת שוליים בדרכה הגדולה של האנושות, או הציביליזציה שהיינו רוצים ליצור – כזו שיש בה בני אדם בעיקר ולפני הכל, ולפני מחשבים ומצלמות וממסדים.

תעזבו את ישראל, אני אומר. קחו את העולם, ואת עצמכם, מחדש, על הדרך. בבשורה הזו יש לא רק תיקון עצמי להקטנה הנוראית שהמקום הזה ממיט על נפש תושביו, אלא גם מרד ממשי בחלום העוועים ההרסני של הציונות: לא עוד הסתגרות בגטו של יהדות ובבל”ט. אני רוצה את כל האנשים בעולם. את כל בני האדם. אני רוצה הומניזם.

אם כבר להיאבק על משהו, אז על זה.