ורבלי כמו שאני עשוי לעבור אצל מי שמכירות ומכירים אותי מהרשת, דיבור באמצעות הקול הוא משהו שאני רגיל לחשוב עליו כחולשה אצלי. לא ניכנס לסיבות למה, והן בטח קיימות, אבל כבר עשרות שנים, מאז שמצאתי מקלדת ואת האינטרנט, אני רגיל ואוהב להביע את עצמי כמעט אקסקלוסיבית באמצעות כתיבה.
בכתיבה אני רהוט וחד, שולט במשלב כרצוני, שולף את המילים הנכונות והלא נכונות באבחה חדה, פותח וסוגר, מגלה ומסתיר, בלי להצטרך לחשוב בכלל. באופן שוטף, אוטומטי, אינסטנקטיבי.
והדיבור? הדיבור קשה: הוא מסגיר מצב רוח ותחושות עמוקות. הוא מסגיר קרבה וריחוק, סגירות ופתיחות, ושורה שלמה של חולשות אנוש. הדיבור, הקול, לוקח ממך את השליטה ומציג אותך במערומיך (לפחות עבור מי שלא מתאמנים כמו פסיכים כדי להיות מסוגלים לשקר בלי למצמץ, בקול ומימיקה שאומצו מהמדף).
ברוב שנותי בעבודתי המקצועית, בכלל לא הייתי צריך לדבר: כתבתי. בעולמות הרומנטיקה שתקתי בעיקר, מניח לעצמי לעורר את הרושם הרצוי לי באמצעות מעט מילים והרבה נוכחות, ודברים שידעתי שיודעות עלי מהרשת. סידרתי לי חיים שמצריכים מעט מאוד שיחה בקולי, ונמנעתי מביטוי קולי, עם ובלי לשים לב, עד שיכולתי לעבור ימים ארוכים כמעט בלי לדבר בכלל (בעודי שוצף ורושף וירטואלית).
בשנים האחרונות משהו השתנה במגמה הזו – נפתחתי קצת, התחברתי כם למימד הקולי של קיומי הגופני, על המבוכה והבושה, וגם ההנאה, שכרוכים בו. דיברתי יותר, התראיינתי, הצטלמתי – טיפין טיפין הסכר נפתח. אבל עדיין התאמצי לשלוט ולמנן. זה עדיין לא היה טבעי לי.
ואז הגיעה מיכאלה.
לראשונה בחיי לא הרגשתי צריך לדבר, או חייב לדבר. רציתי לדבר. הקול שלי נהיה מדיום שדרכו אני הופך את עצמי לממשי ומורגיש עבור בתי, עבור התינוקת הזו, המתוקה והיפהפיה.
ופתאום מצאתי את עצמי מדבר, מפזם, מהמהם, שורק, שר – ולאחרונה מקריא סיפורים בלי הרף.
הקטע היפה, המקסים, שבגללו נתתי לקטע הזה את הכותרת הזו הוא שלא רק שממני פתאום נבע הקול בצורה אוהבת, אלא שמיכאלה רצתה את הקול שלי, דרשה את הקול שלי, הייתה צריכה אותו. כבר לא הייתה לי הפריבילגיה של השתיקה.
הילדה שלי צריכה את הקול שלי כשהיא בעגלה ואני מסיע אותה, לדעת שאני שם וקשוב אליה.
היא צריכה את הקול שלי כשאני רוחץ אותה, להרגיש שאני נוכח ושומר עליה.
היא צריכה את הקול שלי כשהיא אוכלת, כדי שהאכילה תהיה חלק מאינטראקציה של אהבה וקשר קרוב ובלתי אמצעי איתי.
היא צריכה שאני אקריא לה סיפור (ועוד סיפור, ועוד אחד, ושוב). אני, בקולי. לא במימיקה, לא ברמז, לא בטקסט. בקול שלי, שנובע מהגרון והפה שלי.
היא צריכה שאני אג’ברש איתה, כשהיא שואלת ומקשקשת ונואמת ומודיעה ורושמת לעצמה רשימות.
הצורך הזה של ילדתי, טבעי ונבע בעוז כמו כל דבר אצלה, הפך את שתקנותי הקודמת, או הנרכשת והמורגלת, ללא רלבנטית, ללא ישימה ולא אפשרית. נעשה לי ברור שהקול שלי הוא חלק מהאבהות שלי, וחלק מההיכרות עם העולם עבורה.
וככה תינוקת אחת, פעפוסה בת כמה שבועות וחודשים – והיום הזה ממש שנה – לימדה ומלמדת את אבא שלה איך מדברים. מחזירה לו, בלי לדעת בכלל, את קולו שלו שכמעט אבד, וכמעט נגנז. הילדה שלי מלמדת אותי לדבר. והיה לי חשוב להעלות את זה על הכתב.