בעת האחרונה ובנסיבות שלא כאן המקום לפרטן, קרה שנחשפתי לכמות מסויימת ממה שניתן לקרוא, ואולי צריך לקרוא לו ללא כחל ושרק, תוכן טלוויזיוני.
איני יכול לומר בלב שלם שאולצתי לכך. נעשתה על ידי בחירה, ואני נושא את האשמה המלאה כלפיכם, בני ובנות קהילתי הצנועה.
לא כגאוותן-ראוותן אני בא אליכם היום, לפיכך, אלא כעניו ושפל רוח, כחוטא שמבין את חטאו. חטאתי בצפייה בסדרת טלוויזיה, ואין לי איך להגן על עצמי. או אולי יש לי רק טיפה.
–
התוכן שנחשפתי אליו הוא הסדרה “Slow Horses”. אני לא מתכוון להמליץ עליה, שכן המלצה על צפיה בתוכנית טלוויזיה תהיה חטא שאינו קטן וחולף, ולפיכך נסלח, כי אם התקפלות גמורה וחד כיוונית מכל עקרונותיי, ולכך איני מוכן בשעה זו. אם כבר נתיישבתם מול מסך וגמרתם אומר בדעתכם לחטוא בצפייה בסדרת טלוויזיה, Slow Horses לא תהיה הדבר הכי גרוע שתוכלו לראות, ודי בכך.
אך לא על הסדרה כסדרה אני מתכוון לדבר הפעם, אלא על ההופעה הקוסמת והמרנינה של השחקנית ססקיה ריבס (שנושאת שם שלעולם יעלה בדעתי את ססקיה אהובתו של רמברנדט) בתור קת’רין סטנדיש, קצינת ביון בריטית באופרציה ייחודית לסוכנים, ובכן, כושלים.
ואפילו לא על תצוגת המשחק הנהדרת של ריבס רציתי לדבר, אלא על העובדה שהשחקנית הזו, ילידת 1961, מופיעה בסדרה ואין על פניה, או בשערה, אפילו קמצוץ של מאמץ או ניסיון להסתיר את גילה. לא ניתוח, לא בוטוקס ולא צבע, לא מילוי ולא חיפוי. היא מוצגת כמו אישה סביב גיל 60, מהדור ומהזן שלא מתעסק במראה שלו באופן אובססיבי.
ותנו לי להגיד לספר לכםן: היא יפהפיה. לא יפהפיה-לגילה, אלא פשוט יפהפיה. העובדה שהפנים שלה חשופות כל כך עושה את העצמיות שלה, את הפנימיות שלה, נגישה לעולם בצורה שמייד כובשת את הלב ומציתה את הסקרנות. מייד. המראה הטבעי שלה עושה אותה מדיום לקשת אדירה של הבעות: קונפליקטים פנימיים רמוזים, חרטות, התגבשותה של נחישות לצורך מעשה אמיץ, הסתרה של סודות – הבעות הפנים של ססקיה ריבס הן חגיגה של אנושיות ויופי אנושי, ויופי נשי. העין רוצה לשהות עליה, ללכת איתה. הלב רוצה בקרבתה. לחשיפה האדירה שלה יש משקל אדיר בכך, אני משוכנע.
אנחנו זרוקים לתוך עידן של שנאת המראה האנושי ושגעון תרבותי ופוליטי דמוי-צונאמי לעקור ולהטביע אותו. קשה למצוא אדם בחברה מערבית שלא עבר לפחות טיפול קוסמטי רציני אחד, ואולי בקרוב זה יהיה כבר שניים ושלושה ויותר. הפנים האנושיות כפי שהכרנו אותן, כפי שהאנושות בהיסטוריה שלה הכירה אותן וחשבה עליהן, הולכות ונעלמות.
אפים גדולים ובולטים, מהיצירות הכי נפלאות של הגנים האנושיים, נעלמים והולכים. שיער גוף כבר שודד ונכרת. גבות עוברות עיקור מכל אמירה שאינה מבויימת ומנוסחת בקפידה. קרחות בדרך להיות דבר יוצא דופן. קמטים וקמטוטים אינם מורשים עוד לבקר אצלנו, והכל, בכל חלק של הגוף, מוחלק ומגוהץ ונמרט ונמתח ומורם ומסודר עד שעוד מעט נשכח איך נראה אדם בכלל (זה הרי לא אדם, מה שיוצא תחת אזמל המנתח, אלא רק דמוי אדם. אנחנו הופכים לדימוי).
בזמן כזה, הופעה כזו של שחקנית, במלוא מטענן וחותמן של שנותיה, לפחות במה שנראה כמו היעדר התערבות כירורגית-קוסמטית מוחלט, הוא לא פחות מנס קטן. היא פשוט כל כך יפה, כל כך שלמה, כל כך מרתקת.
אני לא יודע איך לשכנע אנשים (ועוד פחות מזה את הסוגה האנושית נשים) שלא צריך לנתח ולטפל כל כך הרבה ביופי שלהם, שלהן. אני קצת מצטער שהאופנה האנטי-אנושית הזו תפסה ותופסת כל כך חזק. וקצת מפחד. הדבר שהתרגלנו לחשוב עליו כפגמים שצריכים טיפול והתערבות היה פעם נוכחות בלתי אמצעית של אנושיות. של חברה אנושית.
ולא צריך, באמת לא צריך. יש כל כך הרבה חן, כל כך הרבה אנושיות בסימני הזמן. תסתכלו על ססקיה ריבס בסדרה הזו. זה יופי. זה, זה יופי בלתי נשכח.
ולא רק יופי. המגע הבלתי אמצעי שמתאפשר לבני אדם עם בני אדם אחרים שהם כמו שהם כמעט ולא ניתן לשחזור כשנערכת התערבות מעמיקה שכזו במראה, ברבדים המיידיים והבלתי נפרדים מהנפש של ההבעה והעצמיות. כשאנחנו מוותרים על זה אנחנו מוותרים על עצמנו, עצמנו ברמה העמוקה, ועבור מה? עבור ריצוייה הבלתי אפשרי של עין בוחנת, מדומיינת, קרה ורעה, עבור איזו מצלמה שמפוברקת על ידי אסופה נלוזה של פחדים קטנים, שכולם, בעצם, הפחד להיראות כמו שאנחנו, שאז הרי (כמובן) לא יוכלו לאהוב אותנו. ומה הפתרון שמצאנו? לכסות את עצמנו כך שלא נוכל להיראות לעולם. אבל אם לא נסכים להיראות, איך יאהבו אותנו? איך יאהבו *אותנו*??
–
תודה לססקיה ריבס על מתנה מרוכזת ומענגת של אנושיות, של נשיות, של יופי ולקח על זמניים.
–
ססקיה ריבס עצמה, אגב, נראית שונה ב’מציאות’ של התמונות והראיונות ההוליוודיים: אישה יפה מאוד, ללא ספק, אך מטופחת, מאופרת וזוהרת הרבה יותר מקת’רין סטנדיש שהיא משחקת. גם במציאות הזו, שבה היא שחקנית בלונדינית ומתוקתקת, הפנים שלה נושאות את אותם קמטים, וזה ברור שהן לא אותה אישה, ובכל זאת כן. וזה כאילו דבר קטן, אבל אם לא הדברים הקטנים הם אלה שעושים את החיים שלנו אז לא הבנתי כלום (ומשהו נדמה לי שהבנתי בכל זאת).
מסכימה עם כל מה שכתבת, ובמיוחד מזדהה עם ההסתייגות מהמילה “פגמים” שלטעמי מתמצתת את נקודת המבט הביקורתית (והשגויה) על כל מראה שמסגיר את סימני הזמן.
אני רוצה להוסיף התייחסות לנושא החופש:
בכל פעם ששוחחתי עם אדם (בדרך כלל זו היתה דווקא חווה) בנושא ניתוחים וטיפולי יופי מיותרים, תמיד מסנגרות על המנותחות המטופחות ואומרות שזכותן להחליט על גופן ושבחירתן לגיטימית.
כמובן שאין חולק על האקסיומה הזאת, אבל איש אינו מזכיר את ההשפעה של ההחלטות האלה על שאר הציבור. כמה חופש נותר לאשה/גבר עם אף ארוך כאשר בנוף אפים כאלה הם נדירים? ככל שיותר אנשים מתמסרים לשינוי הגוף והתיישרות לפי מראה אופנתי אחד ואחיד, כך גדלה החריגות של שאר האנשים, והבחירה שלהם להימנע מהתיישרות כזאת הופכת פחות לגיטימית ויותר בולטת בחריגותה. זה משנה את התפיסה שלנו של מה “נורמלי” ומה ראוי להיראות בציבור, ויותר ויותר תווים טבעיים ולגיטימיים כמובן, הופכים נדירים ולכן לא לגיטימיים.