להיות מתקן חברתי, או מבקר פוליטי, או אינטלקטואל, או סתם אדם בעל דעה משל עצמו, זו משימה כפוית טובה: אנשים כאלה תמיד נתקלים בהתנגדות עזה של הסביבה ובסכנת חרם חברתי, כלכלי ומה לא. החברה, כל חברה, לא אוהבת נקודות מבט שונות משלה. החברה, כל חברה, מודרכת, מוכוונת ומאולפת לדגול בפתרונות 1, 2 או 3 לבעיות א, ב או ג, וניסיון להביא לתשומת הלב בעיות ופתרונות אחרים כמעט אף פעם לא מביא על היוזמות והיוזמים שלו ברכה. אנשים הם חיות של תלם. שים אותם בתלם, והם הולכים ישר עד סופו, כלומר סוף חייהם.

ואני מקדים את ההקדמה הזו כי אני מרגיש מאוד בודד במסקנות שלי לגבי המדינה הזו והעתיד שלה והצעדים שצריכים לנקוט ביחס אליהם, אפילו שאני חלק מים אנושי לא קטן בכלל שמזהה את הבעיות לא מאוד שונה ממני, ורואה את המגמות בצורה דומה מאוד לשלי.

גם כשיש הודאה רחבה שהמדינה הזו נכשלת ופושעת ביחסה לנכבשיה וחלשיה, והולכת בנתיב הרה אסון כשהיא חוברת לדיקטטורות מעורערות וניצבת איתן מהצד הלגמרי לא נכון של המוסר האנושי ורעיונות הקדמה, יש מעט מאוד, אם בכלל, הסקת מסקנות מתבקשת ברמה האישית והקבוצתית. גם בקרב המבקרים החריפים ביותר של המשטר והממשלה תימצא מעט מאוד הודאה בכך שהאקספרימנט הציוני נכשל עבורנו כבני אדם ליברלים, ושהכישלון הזה אינו זמני וחולף אלא אינהרנטי, משוקע ברעיונות הבסיס עצמם, ולפיכך לא ניתן לשינוי מבפנים ובמשחק על פי כללי המערכת, ולבטח לא בימי חיינו.

אני רוצה להסתכן ולומר שלדעתי השנה הקרובה, 2021, עשויה להיות שנת מפנה בהכחשה הגורפת הזו של ישראלים ויהודים רבים בכך שהרעיון הציוני ומימושו נגועים מיסודם, ולפיכך ניסיון להסתדר איתם, לסבול אותם, לצפות שהם ישתנו הוא נואל. לי נדמה שבשנה הקרובה נראה פחות הכחשה של האמיתה הזו.

בשנה הקרובה ייעשה לכולנו ברור שנתניהו והביביזם לא הולכים לאף מקום, ושכל הניסיונות להיפטר ממנו באמצעים אלקטורליים עלו בתוהו. זה יהיה שבר נוסף על בגידת גנץ, ששברה את גבה של ההתנגדות לנתניהו בצורה שאנחנו עוד לא מודים בה עד הסוף.

בשנה הקרובה חבירת סער ובנט לנתניהו והקמת ממשלה ימנית לאומנית מטורפת לחלוטין, בתמיכת ההזויים והפונדמנטליסטיים שבחברי הכנסת שנראו כאן אי פעם, ובתמיכת ערבים שיעלו בחכתו של נתניהו, שעולה במסע הפרדה ופיצול בחברה הערבית במרץ רב – הקואליציה המסוייטת הזו תסדוק את יכולת ההכחשה וההתעלמות של רבים מאיתנו.

בשנה הקרובה, עם התגברות אלימות המתנחלים והתמיכה הגלויה והסמויה של המדינה בה, עם עליית מדרגה באלימות הימין כלפי פעילי מחאה ושמאל, יהיה קשה מאוד גם לחולמות ולחולמים הכי גדולים בינינו למכור “שינוי”.

–

אני אוהב מאוד אנשים שפגשתי במחאת בלפור. אני רואה ברבים מהם מופת של עיקשות וחכמה ועמידה איתנה. אבל אני חושב שבשלב המאוחר מאוד הזה במחזור החיים של הציונות-ישראליות תפקידם העיקרי של המורדות והמורדים, הדיסידנטיות והדיסידנטים, הוא להקים לתחייה ולתת ממשות ותוקף לאופציה של התנתקות מהמקום הזה. כי האופציה הזו עכשיו נראית בדיונית ובלתי מעשית בגלל שהיא מוחזקת כך באופן מלאכותי בדעת הקהל מטעם ממסדים שמתפרנסים ממס שפתיים של אנטי-פשיזם ואנטי-ביביזם, או “התנגדות לכיבוש”.

אבל האמת היא שזה רקוב מהמסד עד הטפחות. והאמת היא שיצירת אופציה אחרת, חדשה, תלויה רק בנו. בשנת 2021 האופציה הזו תלך ותיעשה פחות ופחות בלתי סבירה, כשיובן לנו שאין ולא תהיה דרך אחרת לחמוק ממלתעות המכבש התודעתי והנורמטיבי המצמית של מדינת ישראל.

–

התמונה הפעם היא עטיפת ספרו של מילן קונדרה האהוב עלי. קונדרה עזב את צ’כיה ארצו והפך לגולה פוליטי בצרפת בשנת 1975. הוא היה בן 46. נכון לכתיבת שורות אלה, 45 שנה אחר כך, הוא עדיין חי – כסופר צרפתי.