המנוח ואני

הספריה הציבורית של יקנעם הייתה השער לעולם. שער לא גדול או מפואר במיוחד, בטח במבנה הישן שלה, אבל נהדר ומלא הבטחה. ומלבד זאת, כוחו של שער לא נמדד ביופיו המיוחד, אלא במציאות ששוכנת, מפכה ומובטחת, מעברו השני.

מאות, אולי אלפי שעות ביליתי בספריה העירונית של יקנעם בילדות ובנעורים, מוקפץ לספריית הבוגרים בכיתה ו’ במקום בכיתה ח’, כמו שהיה הנוהל, כי הספרנית הבינה את תשוקתי העזה לספרים; כבר לא נשארו לי ספרים לקרוא בספריית הילדים, ותוך כמה שנים כבר לא יישארו לי ספרים גם בזו הנכספת של הבוגרים.

את ההתבגרות המילולית, הרומנטית, המינית שלי, עשיתי על רקע ספרים, חוזר וחוזר אל השורות שבין מדפי המתכת, מחפש משהו שעוד לא קראתי, מציץ, נרגש, בתמונה פרובוקטיבית של ספר, וקורא, נרעש, תיאורי מין שהיו פנטסטיים מדי מלהיות אמיתיים.

אל קונדרה הגעתי, לדעתי, רק בתחילת שנות העשרים שלי, והכוח של הכתיבה שלו, במידה רבה מאוד הכוח האירוטי של הכתיבה שלו, שבה אותי מייד. ביקנעם מוכת השמש של שנות התשעים לא הייתי גבר צעיר ומשוחרר מהצבא במדינה מזרח תיכונית מופרעת, הייתי אינטלקטואל במדינה מרכז-אירופית שנרדף בשל השקפותיו (עד שנאלץ לגלות, כמו טומאש, גיבור ‘הקלות הבלתי נסבלת של הקיום’, מספרי המופת של קונדרה), ומפוצה על כך באהבת נשים.

בגילאי העשרים המוקדמים לא היו לי השקפות פוליטיות: המוח שלי היה רך מדי עבורן. גם אהבהבים לא היו לי; הייתי חסר ביטחון בצורה קיצונית, עד שהכל השתנה בבת אחת. אבל זה כבר סיפור אחר. אבל אולי, רק אולי, בגילאי העשרים המוקדמים הרגשתי, בתחושות ואוצר מילים יאות לגיל הזה, משהו בסיסי נכון על המציאות שבה חייתי, ועל עצמי, שראה את עצמו מגיל 3, במידה של צחוק ומידה של צדק, כאינטלקטואל שנרדף בשל השקפותיו. כאדם (קטן פחות ופחות) שעצם קיומו הוא התרסה נגד הסדר הקיים והשקרי, כדרכם של סדרים קיימים.

–

כל הגיבורים של קונדרה, וקונדרה עצמו, כמובן, חיו בתווך שבין שייכות לגלות, אהבה והוקעה, תלישות וחיבור נפשי ומיני עמוק, צייתנות ועצמיות. כולם התמודדו, או ניגפו, בפני הבחירות הבלתי אפשריות שהחיים מציבים לנו בתקופה של שינויים ומהפכות, ובכלל. טומאש (וסבינה, וטרזה), מ”הקלות”, אגנס מ”אלמוות”, רוז’נה מ”מחול אחרון ופרידה” ז’רומיל מ”החיים הם במקום אחר” (וכן הלאה וכן הלאה: לא קראתי הכל, ואני בוודאי לא זוכר הכל, אבל קראתי ואני זוכר מספיק). אף אחת מהדמויות שלו, גם השולית והמטופשת ביותר, לא זכתה לבוז או שנאה מצידו, גם אם המגוחכות הקיומית של כולן וכולם לא הוכחשה מעולם, ואצבעות-סופר סקרניות הפכו והפכו בה באהבה של בורא לברואיו, או אב לילדיו.

בחיבה האנושית הבסיסית שלו לדמויותיו קונדרה היה שונה מאוד מהסופרים של הזמן, ומההתפתחות הנוראה בדרך שבה בני אדם הסתכלו על עצמם דרך ספרות מאז, בתמהיל של קקופוניה, תיעוב ושיעמום. קונדרה ראה הכל, שם לב להכל, אבל התנועה הרגשית אצלו, הרקע הרגשי אצלו, היו תמיד (כמו אצל דגולים כמו טולסטוי וצ’כוב, או בלזאק ודה מופסן) של חמלה. הוא לא התבונן על נהר החיים מאיזו גדה מוגנת; הוא היה חלק מנהר החיים, ונהר החיים עבר בו ובדמויותיו. הוא היה הומניסט של אמת.

בשנים שבהן הכי הייתי צריך שיסלחו לי ויאהבו אותי הדפים של ספריו ועלילותיו וניתוחיו סלחו לי ואהבו אותי.

–

דמותה של הספרנית נצרבה בי באותן שנים צעירות לבלי תקנה. לא כדמות מפתה, אלא כסוכנת של עולמות עליונים של חכמה ואהבה. של העולם כמו שהוא היה באמת, או לפחות כמו שהוא היה צריך להיות. הדמות של הספרנית, הספרניות בספריה העירונית (הלא גדולה אך מכובדת) של יקנעם, קושרו אצלי עם התוכן והמוטיב של ספרות: אני הייתי בטוח שהן קראו הכל וידעו הכל, וגם כשגיליתי שזה לא כך הזיקה הזאת מעולם לא ניתקה אצלי לגמרי. אני מסתכל בסוג של הערצה על ספרניות עד היום.

–

ריח של אישה (כן, הריח ההוא)

באחת הסצנות האיקוניות ב”הקלות הבלתי נסבלת של הקיום” טומאש,  המנתח שמסתבך פוליטית בגלל ביקורת מרומזת ביותר על הקומוניזם בצ’כוסלובקיה שאחרי הפלישה הרוסית, חוזר הביתה לחברה שלו, טרזה. טומאש הוא רודף שמלות שתמיד מתחזק כמה סיפורי אהבה במקביל, וכשהוא נכנס למיטה שבה טרזה ישנה היא מריחה מהשיער שלו את הריח של אישה אחרת. לא ריח של בושם או זיעה, אלא, כמו שהיא אומרת בעצמה בהמשך, באחד מהרגעים הנדירים שבהם היא מצליחה להיות עם כוח מולו:

“כבר כמה חודשים עולה משיערך ריח חריף, ריח של ערוות אישה. לא רציתי לספר לך, אבל כבר לילות רבים אני צריכה לנשום את ריח ערוות אהובתך”.

והרגע הזה, או העיסוק הזה בריח של אישה – הריח המסויים הזה – הוא מדהים בעיניי, ומעשה ספרותי אמיץ ממש. כשקונדרה מביא את הריח הזה לתוך הספר, לתוך העלילה, לא כקוריוז, לא כאיזו אמירה חתרנית כשלעצמה, אלא כחלק מהותי מהפסיכולוגיה של הספר ושל טרזה, הכה חשובה בו, הוא נותן נוכחות לחומרי היסוד האמיתיים של החיים (שהם ממש לא תמיד חומרי היסוד של מוסכמות היצירה הספרותית). הריח הזה, של המקום שכולנו שכולנו הגענו ממנו, הוא אולי הריח הראשוני של החיים.

אבל הריח הזה, וריח בכלל, הוא דבר שאובד לנו. ריח טבעי הוא דבר פרימיטיבי שמקומו לא יכירנו בעולמנו המכובד והמטופל. אנחנו טובעים בריחות מלאכותיים מצחינים שדוחפים לכל מקום מסחרי, בבשמים, דאודורנטים, קרמים, עשן. הריח של החיים, המהות הבסיסית, הכימית, הביולוגית, הרגשית שלהם – זה הולך ונמחק. זה לא מתאים לתרבות פלסטיק, שבה הריח הלגיטימי היחיד הוא מלאכותי, רצוי של עטיפת מוצר.

קונדרה מביא ריח של ערוות אישה, כמו שטרזה אומרת, ללב הספר שלו. בלי מבוכה, בלי צחקוק ובלי פואטיקה מיותרת. בעיניי זה לא פחות ממעשה של הומניזם נשגב. חיים בלי הריח הזה, ספרות בלי הריח הזה לא יכולים להיות אמת.

והריח הזה, העיסוק הטבעי במופעי הגוף, בקשת השלמה של האנושיות, שהריח הזה והעיסוק בו מגלמים, מאפיין את כל כתיבתו והגותו של קונדרה, ועושה אותה ייחודית והומניסטית מאין כמותה.

אני חושב שבגלל הריח הזה קונדרה לא זכה בנובל לספרות. הממסד הספרותי לא יכול לשאת את נוכחותו של הריח הזה, שעושה צחוק מכל הממסדים. הממסד הספרותי, שהנובל מכונן, מתיר ספרות שעושה רק כאילו עניין בבני אדם, רק כאילו קבלה שלהם; רק רגשות שמתחזים להומניות, זאת אומרת, תוך שהם שומרים כל העת על נקודת המבט המתעליינת של הממסד האנין והלבן מאוד מאוד. הממסד הספרותי הוא נושא כלים של טוהר מלאכותי של מעמדות גבוהים, שהוא אחד הכלים העיקריים של דיכוי מעמדי בעולם. בעולם הזה רגשות, כמו ריחות, לעולם אסור שיהיו אותנטיים, אלא רק נשלטים ומדומים. זו ספרות של בעלות על האדם והאנושות, לא שותפות בהם, לא חוויה מלאה ושלמה שלהם.

קונדרה היה אנין מאין כמותו ואיש תרבות רחב אופקים במיוחד, אך אנינותו לא הצרה את מבטו ולא פגעה באהבתו לבני אדם, או היקסמותו האותנטית מהם. אצל קונדרה באמת לא היה גבוה ונמוך, או לגיטימי ולא לגיטימי (חוץ מאכזריות ממסדית עיוורת, שהיא הרע האמיתי היחיד של ספריו). עבור קונדרה ריח של ערוות אישה ודיון במוזיקה של בטהובן, או בספרות של רוברט מוזיל, הם בדיוק אותו הדבר: לישה של חומר החיים והתרבות שהוא אחד ואין לו צדדים וחלקים ראויים ויפים יותר או פחות.

ניקוס קזנצאקיס היווני הוא הדוגמא הבולטת האחרת שאני מכיר ואוהב לכותבים מהזן הזה. וגם הוא, על אף גדולתו והשפעתו התרבותית העמוקה, בדיוק כמו קונדרה, לא זכה בנובל מעולם.

עבור קונדרה האמנות לא הייתה מעל החיים, אלא החיים, חלק אחד מהם. על הכפירה הזו באתוס של ההתבדלות, התנשאות וההיררכיה, שמאפיין אותם כל כך, הממסדים הספרותיים לא סלחו לו מעולם. מי שהיה אחד הקולות הבולטים והאהובים של ספרות המחצית השניה של המאה העשרים באירופה מת בגיל מופלג כמעט שכוח, עם אזכורים קצרים ועצורים בלבד בתקשורת. לא מפני שהאיכויות הספרותיות שלו לא היו עצומות ומרנינות לב, אלא בגלל שבשיערו דבק ריח ערוות אישה.

–

קונדרה אוהב נשים לא בצורה שטחית וגסה, וגם לא בדרך המשמימה והמעוקרת של הפמיניזם הסטריאוטיפי. זה משהו אחר. אם אני צריך לחשוב על יוצר גדול אחר שאהב נשים ככה, אני חושב על לאונרד כהן. אני לא בטוח שהעולם יפה יותר וטוב יותר בלי סוג האהבה הזה. אבל גם זה סיפור אחר.

–

הדמויות כבני אדם, ובני אדם כדמויות 

אחד המאפיינים החיוניים, היחודיים, האינטגרליים של הכתיבה של קונדרה הוא הדיון המעמיק וחסר הגבולות שהוא עושה בפסיכולוגיה ובמניעים של הדמויות שלו. הוא מנתח את הדמויות שהוא עצמו יצר כאילו היו בני אדם אמיתיים לגמרי, ובוחן את ההתנהגות שלהם והמניעים שלה על רקע גוף הסיפור, כחלק בלתי נפרד ממנו. אני חושב שכשהקלות הבלתי נסבלת של הקיום יצא לאור, החופשיות הזו של המעבר בין הדיון בדמויות לבין שטיחת סיפורן שבתה את דמיונו של דור קוראים שלם. זה כל כך משחרר כשדמויות לא נזרקות למסלול בצורה שרירותית, והסופר משוחח עם הקוראים שלו, כחלק בלתי נפרד מחוויית הקריאה, על התהוות הדמויות והעלילה. זה פנטסטי.

באמנות המיוחדת הזו, שאף אחד לא עושה כמו קונדרה, הוא שבר עוד גבול – את זה שבין המספר לסופר, שהוא במידה רבה, במובן הרגשי של הדברים, גם הגבול שבין הקורא לדמות ובין המבקר למחבר. משהו מאוד מלאכותי ברצינות המוגזמת של הספרות נגוז כשקונדרה עושה את זה. הצורה הספרותית שלו חיה את הפילוסופיה של קונדרה, של מציאות אנושית ותודעתית שאין בה מחסומים מלאכותיים וכולה זרימה בלתי מופרעת של רגשות, רעיונות ומקרים.

הקריאה בקונדרה משחררת את נקודת המבט שלנו: אנחנו לא רואים בני אדם, או דמויות ספרותיות, אותו הדבר אחריה. הקיום של אלה ושל אלה מקבל עומק ושלמות פוקחי עיניים, שמתאפשרת על ידי הבחירה המודעת של קונדרה לרדת מכס הסופר ולדבר עם הקוראים שלו על הדמויות כאילו הם יושבים יחד לקפה ומנתחים אותן. אני לא אתן כאן דוגמאות לזה כי הן אינסופיות. פשוט קחו את אחד הספרים שלו ליד ותקראו קצת ותראו.

ספרות ותרבות הן לא של אדונים וגבירות חמורי סבר וחשובים, הוא אומר לנו, בטכניקה הזאת. הן של כולם. בואו תראו.

אז איך לא אוהב את קונדרה ככה, תגידו לי?

–

המבט המקיים והמצמית

יש כל כך הרבה להגיד על הכתיבה של קונדרה שאפשר למלא בזה כרך עב כרס בפני עצמו (שיהיה בניגוד לתפיסה שלו: כל הספרים שלו קלים, ואת כולם אפשר לקרוא ביום או יומיים). אסיים בנושא אחד קריטי לעבודה שלו, והוא תפקידו של המבט האנושי והכוח שיש לו, שהוא גם מחיה וגם הורג.

הגיבורים והגיבורות של קונדרה, וגם הוא עצמו, כמנתח ספרותי מובנה בספריו, עוסקים כל הזמן במבט של הזולת ובזה של עצמם. מה הם רואים, ומה רואים בהם, או עליהם (תוך שמה שלא רואים, או לא יודעים, מקבל ממשות משלו באמצעות הדמיון, שהוא ממש כלי של מרד נגד סופיות הקיום אצל קונדרה). מול עינינו כקוראים, המבט (זה של העיניים או זה של תשומת הלב, או זה של המצלמה) משנה את ההתנהגות של הדמויות פעם אחר פעם. המבט יוצר את אגנס, הגיבורה שובת הלב של “אלמוות” (המבט והתנועה שלה, כמובן), ואת התודעה של הצלמים הצ’כים שמצלמים את פלישת הטנקים הסובייטים לפראג.

זה בוודאי גם לא מקרי שטומאש הופך למנקה חלונות כשהוא מודח מתפקידו כמנתח בגלל חתרנותו הפוליטית: חלון הוא הייצוג הממשי הכי מובהק של מבט פנימה והחוצה (וסבינה היא ציירת, כלומר עוסקת במראה העולם, אישה שהמבט הוא כלי העבודה העיקרי שלה, והכלי היחידי לחוייתה).

גם מירק מ”ספר הצחוק והשכחה” מנסה למצוא ולהשמיד מכתבים שכתב לאהובתו המתה מפחד שמבטם של זרים ישזוף אותם, ואגנס מ’אלמוות’ משתוקקת לקיום עצמאי שבו לא תיאלץ להיחשף לנוכחותם ושאלותיהם של אנשים אחרים, כולל קרוביה ואהוביה, כל הזמן.

הזולת נעשה אמיתי כשאנחנו רואים אותו, והדילמות שלנו נעשות דחופות כשהן בסכנת חשיפה. האקזיסטנציאליזם הפסיכולוגי הבסיסי הזה של התודעה האנושית, הוא מוטיב יסודי של עולמו של קונדרה, והוא מוטיב יסודי בתרבות שלנו, בנפש האנושית בכלל. מדהים (ומבעית) לראות כמה המבט, המצלמה, התיעוד ההיסטורי והטיפול בו, הפכו לעיסוק העיקרי של התרבות במאה ה21, שבה כולם מציצנים ואקזהיביציוניסטים כפיתיים, נטולי חדווה, מכניים לגמרי.

כמעט תאונה והנבואה של ההנאה שבאיטיות 

הרגשתי בן בית בסיפורים של קונדרה בשנות העשרים שלי. חזרתי אליהם שמח, מרוגש, מתרפק. יש מעט סופרים שהפכו כך לחלק מעולמי. כששמעתי שהוא מת רציתי לכתוב משהו, משהו יפה, משהו ברוחו, משהו שימחיש ויעביר את המשמעות שלו בחיי (מותר לדבר כך על סופר? אני ארשה לעצמי).

אתמול בבוקר, אחרי ששמתי את הילדה שלי בגן, נסעתי לבית אריאלה, ספריה ציבורית בתל אביב, כדי לרענן את זכרוני בספרים של קונדרה, שלא קראתי כבר שנים ארוכות (בכלל, בעשור האחרון קראתי יחסית מעט: לא יותר מארבעה חמישה ספרים בשנה, או משהו כזה).

נסעתי על האופניים וכשהגעתי קרוב למקום מבוקשי התכוננתי לחתוך משביל האופניים שמאלה לעבר הספריה. פתאום הגיע מולי, חבוש קסדה, רוכב על קורקינט במהירות כל כך גבוהה שהמוח שלי בכלל לא קלט שהוא שם. זה היה עד כדי כך לא סביר שמשהו ינוע במהירות כזאת על שביל אופניים. כמעט התנגשנו אחד בשני.

אחד הספרים שלקחתי ליד בספריה היה “ההנאה שבאיטיות”. ממש בתחילת הספר, עמודים 8-9, מתעסקים בדיוק בזה:

“המהירות היא צורת אקסטאזה שהטכנולוגיה העניקה לאדם במתנה”, אומר לנו קונדרה, ומוסיף ומסביר מה ההבדל בין האופנוען (המופרעים על הכלים החשמליים בימינו) להולכי רגל, או נוסעי אופניים רגילים. הטכנולוגיה שמה אותנו מחוץ לזמן, מחוץ לחיים, או לפחות נותנת לנו אשליה כזו.

וישנו גם הדיאלוג המופלא של אגנס ובעלה בעמודים 35-34 של “אלמוות”, על המצלמה וכוחה ההרסני:

“כל כמה שאדם אדיש יותר לפוליטיקה, לאינטרסים של הזולת, פניו שלו מעסיקים אותו יותר. זהו האינדבדואליזם של ימינו”. האם יש תיאור מושלם יותר למה שקרה לחברה האנושית בעידן הרשתות החברתיות מהמשפט שקונדרה שם בפיו של פול, בן זוגה של אגנס?

–

יש עוד כל כך הרבה שהייתי יכול לומר על הכתיבה של קונדרה, וכל כך הרבה שהיא אומרת על עצמה בקלות, במפורש, בחן, באהבת חיים. בייחוד בכל מה שנוגע להתנגדות פוליטית ולחשיבות (שבאותה מידה היא חוסר תוחלת) השמעת הקול; לקלות הבלתי נסבלת של הקיום בתוך ספר שאין לו טיותה והוא נכתב כמות שהוא על הדף, כמו שקונדרה מתאר את החיים שלנו.

התנגדות פוליטית והנאה מהחיים, ואהבה, ומין ושיחה רב ממדית, כזאת שהיא בתוך הכל, חלק מהכל, לא חוששת מדבר, לא נקשרת יותר מדי לשום דבר, ובכל זאת הלב שלה פתוח ואוהב.

הייתי בין עשרים וקצת כשקראתי את הספרים שלו לראשונה. השנה אהיה בן 50, ולא מצאתי משהו נכון ושלם יותר לשאוף אליו בחיים האלה, כמו שלא ראיתי הרבה סופרים שמטפלים בדמויות שלהם בכזאת אהבה.

–

המלצת צפיה לפני שניפרד: הסרט הנהדר “הקלות הבלתי נסבלת של הקיום”, עם דניאל דיי לואיס, ז’ולייט בינוש ולנה אולין, שביים פיליפ קאופמן ב1988 והוא צפיה מרתקת ומענגת ממש גם היום