הרס, דהומניזציה, חרדה וניתוק: למה אני כל כך מתעב את הכלים החשמליים

ראשית כל , כשאני כותב פוסט כזה ברור לי שהתיוג המיידי יהיה: זקן זקן זקן, בומר בומר בומר. אחד שלא מבין את המודרנה (יענו), שלא מבין את התועלת, הנחיצות, הקלילות, היופי. וזה באמת נכון: אני לחלוטין לא מבין את האשפה המדומיינת שמיוחסת כיתרונות הכלים החשמליים, שהם כלי שאין לו אף יתרון ומכל בחינה שהיא מפגע, פיגול וטינופת.

כבר כמה זמן שאני רוצה לכתוב את הפוסט הזה, ובדרך עלתה לי התהיה: אני התיעוב הנורא שאני חש כלפי הכלים החשמליים הוא קנאה דורית? האם אני בסך הכל מקנא בסתר ליבי בצעירים בני העשר עד ארבעים, או שבעים (כי החרא הזה זחל לכל הגילאים), שמרחפים להם ברחובות בקלילות קיומית סקסית ושובת לב, עם עבודה בהייטק וחשבון ביטקוין שופע? אני חושב שלא. כל ימי לא קינאתי באדיוטים, ואני לא חושב שהתחלתי בכך לאחרונה.

והכלי הזה מטומטם, כל כך מטומטם שצריך להקדיש ספר שלם לכל הדרכים שבהן הוא זוהמה ואסון. אבל אי אפשר, וגם אין לי כל כך הרבה זמן לשבת על זה. אז אני מרכז פה כמה אספקטים בולטים של אחת ההמצאות המחרידות והמזיקות בדברי ימיי הרעיונות כולם – אולי גרועה יותר מפצצת האטום (או על כל פנים, בתחרות צמודה איתה). הנה הם.

האדישות לחיים, או: דהומניזציה 

אנחנו מכירים, יודעים וראינו את זה במו עינינו מאות פעמים: ברגע שבני אדם עולים על אופניים או קורקינט חשמלי ליבם נהיה גס בזולת ובחיי עצמם. אפשר להסביר את זה בשינוי הפרספקטיבה החד: מהולך רגל שצריך להניע רגל רגל ויד יד ולנוע במרחב באמצעות שרירים ושלד, לאדון או מלכה של המרחב והזמן שבסיבוב קטן של הדוושה יכולה להאיץ למהירות של ספרינט רגלי מטורף. כשהיכולת לנוע מהר כל כך נמצאת לך בין הרגליים וזמינה כהרף עין, לצד פוטנציאל הרס, פציעה חמורה והרג שתלוי לגמרי בשיקול הדעת ותשומת הלב שלך, בני האדם של העולם הישן, שהולכים ברגל, הופכים לחגבים בעיניך. גם אופניים רגילים מעניקים תחושת יתרון כמעט אבולוציונית, אבל למרות מהירותם לעומת הליכה רגלית מעטים, אם בכלל, משתמשים בהם כדי להגיע במהירות ממקום למקום. באופניים צריך לדווש ונוסעים לרוב לאט יותר, והחיבור בין הפעולה הפיזית של סיבוב הדוושות לפעולה הפיזית של החזקת ההגה מיתרגם לקשר רציף למדי עם התחושה הגופנית והמרחב.

זה לא אותו דבר בכלים חשמליים. עבורם, סגנון התנועה שלהם במרחב (קלות ומהירות בלי מאמץ ותשומת לב) חובר לעידוד שהממסד הפוליטי מעניק (על ידי העלמת עין מכוונת מהפרות החוקים שלהם ויצירת תשתיות מיוחדות עבורם) ושניהם יחד ומועצמים בתחושת עליונות כמעט אבולוציונית של יצור שנע מהר כלפי זולתו האיטי ביחס, ומיתרגמים לרשיון פתוח-בואכה-אבסולוטי להפחיד ולהצר את צעדי הולכי הרגל ונהגי הרכבים, וכשאין ברירה – גם להרוג אותם ואת הרוכבים עצמם.

כך משמשים הכלים החשמליים, הנפוצים עד אימה, למכשיר תרבותי של דהומניזציה רחבה שתמיד זולגת ומחלחלת לשכבות נוספות של המציאות. לא רק במובן הפשוט – כיבוש המדרכות על ידי הכלים החשמליים הפך אותן למותרות לגמרי לתנועה מהירה גם עבור קטנועים, ולאזורי חניה לגיטימיים לדו-גלגלי מכל סוג בכמויות שסותמות את המרחב כמעט לגמרי – אלה גם במובנים נוספים, לא לגמרי אסוציאטיביים. למשל: האם נהגי מכוניות צריכים להיזהר במיוחד על הולכי רגל במעברי חציה כשלנהגי כלים חשמליים מותר לדרוס אותם או לדחוק אותם? האם נהגי אוטובוס יכולים להתייחס לנוסעים כבני אדם כשמרחב התחבורתי פרוץ ופרוע כל כך? האם הערך של האנושי, ושל החיים, יכול להישאר על כנו כשהשלטון מתיר ואף מעודד אנשים על רכבים ממונעים (ולכלים חשמליים יש מנוע, כידוע) לנהוג באדנות אלימה שכזו כלפי הולכי הרגל? אני חושב שלא. ואני חושב שהכלים החשמליים הם מכשיר וביטוי של דהומניזציה אנושית בסיסית במובן רחב בהרבה מזה שנוהגים להתייחס אליו.

הניתוק מהמרחב, או: דיסאוריינטציה

לצד תחושת העליונות התנועתית שמעניקים הכלים החשמליים לרוכביהם, אופן התנועה (מהירות נטולת מאמץ בגובה הרחוב) שלהם יוצר מעין בועת שיכרון סגורה שגורמת לרוכבים להתנתק מסביבתם. אנשים שהולכים ברגל, אם הם לא שקועים בנייד או חולמים במיוחד, רואים את הרחוב, מריחים אותו, חווים אותו. במהירות של 20 או 30 קמ”ש, בלי ההפרדה שמייצרת מכונית, הרחוב הוא משהו אחר. הוא מפסיק להתקיים כיחידת מרחק שהיא ביסודה אנושית (וכלבית, וחתולית, וצמחית), והופך להיות שאטל שנעים בתוכו ממקום למקום. הרוכבים נמצאים, רוצה לומר, במרחב אחר לגמרי מהולכי הרגל, ומכיוון שאלה נעים במהירות איטית משל הרוכבים, הם הופכים למטרד ומכשול.

הניתוק הזה מהמרחב לא רק הופך למקדם-דהומניזציה בפני עצמו, הוא יוצר תודעה דורית של ניתוק מהסביבה הפיזית, מתחושות הגוף ומהזולת. אין הרבה מקום להרחיב בזה כרגע, אבל הדיסאוריינטציה הזו מאוד מאוד פוליטית: בני אדם שרואים את הסביבה, הזולת ועצמם כמו שרוכבי חשמליים רואים הם מתנה אדירה לכוחות תרבותיים ופוליטיים של פירוק החוויה המשותפת והסולידריות, ויצירת חברה של תאים מופרדים ומטושטשי תודעה.

הרס רעיון הרחוב והמדרכה, או: דהקונסטרוקציה 

מעבר לניתוק הפסיכולוגי והפוליטי שאני מדבר עליו, שהוא סוגיה כאובה בפני עצמה, הכלים החשמליים רוצחים, למעשה, את מושג הרחוב כמו שהוא מוכר מאות ואולי אלפי שנים. הרחוב, עבור הדור שלי לפחות (ילידי שנות השבעים והשמונים, ובוודאי אלה המבוגרים ממני), הרחוב היה מקום מרתק מצד אחד, ובטוח מאוד מצד שני. מקום שרצית להיות בו, והכי טוב להיות בו סתם, בלי תכלית מיוחדת יציאה לרחוב הייתה עניין, וגם חזרה ממנו הביתה הייתה עניין: היינו חוזרים טעונים באנרגיה מהרחוב. היינו רואים אנשים מעניינים, דברים מעניינים, חנויות חדשות, בעלי חיים, צמחים, שמיים, קולות מחלונות. הייתה התרחשות ברחוב שהקצב של חתיכה שלו שהוקדשה אך ורק להולכי רגל הותאם לספיגתה האיטית והמענגת. יש משהו נפלא בהליכה ברחוב ללא מטרה ברורה, או מתוך נינוחות מכוונת. עם התנועה הנעימה והחשיפה למראות ואנשים, עולם הדמיון, המחשבה והרגש מתעורר ונוצר משהו מיוחד שלא קורה בשום צורה אחרת.

הכלים החשמליים שמים סוף לדבר המיוחד הזה שנקרא הרחוב בשני אופנים (חח): ראשית הם מחנכים את רוכביהם להתעלם לחלוטין מהמימד החיוני הנ”ל של חיים מתורבתים, ומהם ההשקפה הקלוקלת הזו מחלחלת הלאה, הן בשל מספרם הגדול והן בשל היחס הפוליטי העודף שהם זוכים לו (שנשען על טמטום פוליטי סטנדרטי, עליונות אבולוציונית מיוחסת ליצורים שנעים מהר מזולתם ורעיון דבילי מהשורש שכל מה שחדש הוא בהכרח טוב יותר).  שנית הכלים החשמליים מחסלים את הרחוב כפי שהכירו אותו מאות ואולי אלפי שנים פשוט כי ברחוב שיש בו כלים כאלה לאף אחד אין שלווה ושקט ללכת. לא לזקנה עם ההליכון, לא לאמא עם הפעוטות, לא לזוג שהולך ומדבר, ובטח שלא ליוצרת שצריכה את חוויית הרחוב הזו לעבד משהו, להבין משהו.

חלק עצום מהיופי והחן של הרחוב הוא המקריות שהוא מאפשר, שכולה תולדה של מפגש בין מציאות נייחת (כמו חנות, פסל או ספסל) לאנשים שנעים במרחב במהירות הליכה, ויכולים להביט ימינה ושמאלה, ולעצור להסתכל או לחשוב. גם המסחר של הרחוב בנוי על ההרגל הציוויליזציוני הזה. אבל עבור כלים חשמליים המרחב העירוני, כאמור, אינו מורכב מיחידות מרחק אנושיות בעיקרן. להם יש דבר דומה יותר למפה של גוגל בראש, והם נעים בתכליתיות מנקודה אחת לשניה. כך היתרון התרבותי, החווייתי והפילוסופי האדיר של הרחוב נפגם ללא תקנה.

אנטי-הומניזם וחרדה החברתית, או: הסתגרות בשטח הפתוח 

יש הרבה סיבות שנותנים לטמטום שנקרא כלים חשמליים, ואף אחד מהם לא מתקבלתעל הדעת או מוצדקת. תל אביב היא עיר קטנטנה שאפשר להתנייד בה בקלות ברגל או באופניים רגילים. רוב הערים בישראל כאלה, והמרחב שנוסעים בו על כלים חשמליים הוא ברוב המוחלט של המקרים קטן מאוד: קילומטר, שניים או שלושה מכסימום. בין כמה דקות הליכה לכמה דקות דיווש באופניים.

אבל תנועה במרחב היא בכלל לא הקטע המרכזי של כל התופעה הזו. כבר הזכרנו את פירוק החוויה המשותפת, כחלק מהפוליטיות של הכלים החשמליים. ופירוק הנביעה בתחב”צ היא חלק משמעותי מאוד בהוויה החשמלית.

לצעירים בני הדור הזה, או הדורות האלה, פשוט לא נאה לנסוע באוטובוס. זה כלי שמלוכלך ביושן, באנלוגיות ובעיקר – בבני אדם אחרים. הצעירים שלנו חונכו לחרדה חברתית כל כך עזה שנוכחות של בני אדם שהם לא מכירים במרחב סביבם עושה אותם סחרחרים ומאויימים עד עמקי נשמתם. הם צריכים להיות לבד (או מכסימום עם החברים שלהם). הם צריכים להיות מבודדים מהמרחב האנושי באמצעות תנועה יחידנית משכרת, רצוי בליווי אוזניות שיבודדו אותם עוד יותר מהאנושות סביבתם.

הכלים החשמליים מיוחסים בטעות מסויימת לעמודת “פתרונות תחבורה” בגליון האקסל הגדול של התרבות במאה ה21. לאמיתו של דבר הם שייכים למדור של “פתרונות תומכי תודעה לצעיר המתבודד”, כמו חשיש, גיימינג או אוזניות שהפכו לחלק מהגולגולת או האוזן עבור אנשים מסויימים, או כובע קפוצ’ון על הראש. התכלית המרכזית של הכלים החשמליים אינה תנועה נעימה וקלה במרחב, אלא שהות במרחב חסום ומבודד לזרים.

סוף דבר: אפס תועלת, ומחיר תרבותי ועירוני נורא

במה מועילים הכלים החשמליים למשהו? בשילוח מנות אוכל מטומטמות ממסעדה מטומטמת לסועד מטומטם, אגב יצירת טונה של אשפה בלתי מתכלה, הרס המרחב הציבורי וחויית הרחוב וקידום תרבות פוליטית של בידוד וניכור ותרבות העסקה של ניצול, הפקרה והתנערות?

אנשים חייבים רכב או אופנוע לעבור מרחקים גדולים או לשאת משאות כבדים, או לנסוע כמה אנשים יחד. האלמנט הזה של חיינו הכרחי, וגם אותו אפשר וצריך לצמצם על ידי תחבורה ציבורית יעילה ומפותחת וזולה.

הכלים החשמליים, לעומת זאת, אינם משרתית שום תכלית מלבד בידוד וזלזול במרחב ובבני אדם אחרים. הם לא מאפשרים תנועה טובה יותר לעומת אופניים רגילים, תהליך הייצור שלהם ושל הסוללות שלהם הרסני לאין שיעור לסביבה (אפרופו טענות “זה ירוק” המטופשות להחריד), והם גורמים לדהומניזציה כל כך גדולה שבני אדם התחילו להשתמש בהם להעברת ילדים קטנים ממקום למקום ברמה של הפקרות שקשה היה לדמיין דור אחד אחורה. וזה, בקצרה, למה אני כל כך מתעב את הכלים החשמליים.

 

 

 

Fantastic you're here 👋

Join Abdalla's grandson's newsletter

6 thoughts on “הרס, דהומניזציה, חרדה וניתוק: למה אני כל כך מתעב את הכלים החשמליים”

  1. אוי כמה בכיינות, ניתוק מהמציאות, הכללות ומה לא…

    יש רעים וטובים בכל מקום, גם בקרב רוכבי האופניים החשמליים, כמו גם בקרב נהגי הרכב הפרטי, אבל איכשהו, הכותב מייחס לכלי תכונות, הגורמות, לכאורה, למשתמש בו, לאבד אנושיות.

    כמובן שזה ללא כל ביסוס סטטיסטי, מחקרי, או משהו בסגנון, סתם בניית תאוריה המבוססת על כלום ושום דבר.

    לא נורא, קורה.

  2. כאדם הולך רגל על המרכה צריך להיות עירני ומאויים עד שהנוסעים הללו על המדרכות נוטעים בי אגרסיות להשחית ולחבל בהם בנסיבות מחמירות. תופעה מאוסה

  3. הזרה, בידוד, הפרעת קשב ודה הומניזציה, הוא תפריט המתקיים בכל משתמש של רשת חברתית שהיא. יכול הכותב לנוע רגלית מ A אל B, כאוות נפשו, הדבר תקין.

    אדם המתגורר מחוץ לת״א, אינו יכול. קורקינט חשמלי, המנוון לא פחות מכל צג מולו חיי אדם מתכלים עיקרית, מביא עמו גם
    – אי זיהום החיים בשריפת דלק שווא, בפקקים גהינומיים יומיים, שעתיים בכל כיוון
    – אי כניעה לעמידה סטטית במגרש החנייה המתקרא ״ איילון ״, פעמיים ביום
    – פטור מהלוך הנפש המתלווה לישיבה מופרעת ממן זה במכונית
    – היעדר מקדם תאונות פקק, המייצרות מצביי דחק נפשיים ארורים
    – סילוק כלל חרדות הכניסה במכונית, חסרת סיכוי, אל תוך העיר תל אביב
    – היעדר חרדת חניה
    – היעדר חרדת איחור
    – כיבוד האחר ( ומדוע שלא ? )
    – הכרח השימוש בריכוז עילי
    – בגיל 70 .., השבחת קואורדינציית עין יד, ברמה בל תאמן
    – הטריאתלוניות אינה פוסקת לרגע – אין מצב שלא רצים איתו מדרגות ושאר מכשול.
    – הוצאות ההתניידות שלי הוזלו בכ 1,250.00 ש״ח בחודש
    – מסלוליי הרכיבה מתרבים מיום ליום ( הולכיי רגל עם אזניות, על מסלול – קנס ! )

    עברת 70 שנות ווספה למברטה טוס טוס ומכוניות שנוטלות חירות ונוסעות כחונות על מדרכות, כדי להפיל את כל התיק על קורקינט, שלו היה לך כמותו בגיל 8, היית כותב אחרת. לגמרי אחרת.
    או, לו נאלצת להסתמך/התעקש על מכונית.

    יום בת״א על קורקינט, הוא יום אקטיבי, מתוקתק, מרוכז ומרכז
    ומלמד הצטרפות לקדמה. שכן גם בדברים האוחזים הגיון בכתיבתך זו, אין מצב שאתה מונע קדמה ומה שאינו בשליטתך, ( אם אינך יודע לנהלו בתבונה, לתועלתך, כי אחרת אתה מקרטע מול עולם שאינו רואה אותך ), אין לך לטרוח בו. מקסימום הניצולת שבידך מסתכמת במכתם נרגן, שלא ישנה מאום.

  4. לא יודעת אם מקבלת את הפרשנות הסוציולוגית-תרבותית, אבל אין ספק שהכלי הזה נכנס למרחב כשאין שום תשתיות ושום אכיפה נגד רוכבים בריונים. כרגע הוא אסון, פשוט כי אי אפשר ללכת בשקט, וילדים או קשישים לא יכולים להיות עירניים למרחב כמו בוגרים.

Leave a Reply