השבוע הזה, שמסתיים בשישי ה9 ליוני 2023, היה דחוס, אלים וכאוטי במיוחד. כל כך הרבה דברים קרו: הפעוט מוחמד תמימי בן ה3 מת מירי של חיליי צה”ל, אחד מעשרות ילדים פלסטינים שמתו רק השנה מאש כזו, בהחמרה מואצת של מדיניות ההרג הישראלית, שמגיעה בד בבד עם שיאים חדשים ברצח בתוך החברה הערבית בישראל (כמה מפתיע ומסתורי, וכמובן לא קשור).

מזג האוויר הרע והמשונה של השבועות האחרונים, והסימנים יוצאי הדופן ומעוררי השאלות בשמיהם של הישראלים הגיעו לראשונה למיינסטרים, וקיבלו תשובות שכמובן הכל בסדר ומדובר בתרגיל (אם למישהו היה ספק) (צחוק מרגיע). לתוכן התשובות אין מה להתייחס – הממסדים משקרים כל הזמן לגבי הכל כי תכלית קיומם היא לשקר לנו כדי לעשות את חבריהם עשירים וחזקים יותר. יחד עם זאת עצם ההגעה של הנושא לדיון פומבי מעידה על כך שהמערכת מבינה שהנושא מעסיק הרבה אנשים.

אחת הדרכים הבטוחות לדעת שביקורת ציבורית על משהו נוגעת באמת, אגב, היא כשהשלטונות מתחילים להגדיר אותה קונספירציה. ואם יותר ויותר דברים הם קונספירציה, זה אומר שהשלטון מרגיש פחות ופחות מחוייב לענות על שאלות, ומידלדל מספרם של שואלי השאלות בקרב אליטות ההון והכוח. ככה, במאמר מוסגר.

והיה גם מצעד הגאווה בתוך שבוע הגאווה שבמסגרת חודש הגאווה. מרגש. 

–

בכלל, מגדר, אקלים והיסטריה רפואית הם בערך כל הנושאים שמותר לנו לעסוק בהם בעידן החדש והמופלא של המדע והדייטה. כל שאר הדברים שממלאים את קשת הרגשות והעניין האנושית הולכים לפח – לפחות אם אתם לא מעוניינים בפודקאסטים שהקליטו רובוטים ומספרים על סנסציות היסטוריות וחדשות המדע לילדים (אנחנו לא סתם מרגישים שהכל מיועד לתבנת ולטמטם אותנו: זה באמת ככה). מפאת מגבלות של סבירות על אורך הטורים ומספר הנושאים שאפשר לעסוק בהם בפעם אחת לא ארחיב בנקודה הזאת כאן, אבל אני בכל זאת בוחר להציף אותה. היא תטופל בהמשך בצורה יסודית, מבטיח. לאן מוכוונת תשומת הלב שלנו, ולמה – אלה שאלות יסוד פוליטיות, אחרי הכל. 

את העיסוק במגדר (או לפחות במה שמתחזה לעיסוק במגדר וכלל אינו כזה) אני שומר לסוף הפעם. אני בוחר להתחיל בחזית האקלים (או לפחות במה שמתחזה לעיסוק באקלים וכלל אינו כזה). אצלי חרוט עוד זכרה המכביד של הפסקת החשמל היזומה משישי שעבר. כל הסיפור של הפסקת החשמל הזאת היה מוזר – עומס בלתי נסבל של שימוש בחשמל ביום שישי, כשהתעשיה מושבתת? כשאתרי הבניה שובתים מקדיחותיהם? זה היה מוזר וחוסר האמון הטוטלי והמוחלט שאני חש לכל סיפור ממסדי מאז הקורונה מייד גרם לי לפקפק בנרטיב הרשמי של מצוקת החשמל. אבל אקדח מעשן לכך שהכל סיפורי בדים, ושבעצם מה שעושים לנו זה אילוף למצוקת חשמל כדי להכשיר דיקטטורת אקלים, לא ראיתי. 

אבל אז, ביום רביעי, אני לא יודע איך בדיוק, קפץ לי לעין אייטם בוויינט שבו גיא סמט, מנכ”ל משרד האנרגיה, אומר: “במשבר האקלים צריך להתכונן לאירועי קיצון“. וואלה (“במשבר האקלים” עם ה’ הידיעה. לא סתם משבר אקלים, אלא המשבר. זה שהחיים שלנו עכשיו סביבו. האינדוקטרינציה האגבית הזאת היא העיקר של הכל). 

הפסקת החשמל היזומה הראשונה בתולדות ישראל שסיבתה משבר אקלים, אתם מבינים, הגיעה בדיוק בזמן לועידה של וויינט וידיעות אחרונות. שם, באותה ועידה, נתן מנכ”ל המשרד את הראיון הביזארי הזה, שבו הוא עושה כל מה שאיש שלטון ומשטר בישראל ואולי במערב כולו עושים בשנים האחרונות – אומרים כלום בהמון מילים (אני ממש מפציר בכל לקרוא את הראיון הזה ולהגיד לי אם הבנתם ממנו משהו קונקרטי). יותר נכון, כמעט כלום, כי הוא כן אומר שהפסקת החשמל הייתה בגלל משבר האקלים, ומספק את ההסבר הבא: 

“נפלו שתי תחנות כוח מזהמות. אחת דליה ואחת אשכול. בסביבות אחר הצהריים, ברגע שנפלו, לא היה להם כוח וברגע שלא היה להם את הכוח, התחילו להוריד לקוחות. מה הייתה הטעות של נגה? הם גם לא הפעילו עוד תחנות ברזרבה. למה זה קרה? זה קרה בגלל משבר האקלים. אבל איך זה קשור למשבר האקלים? כי כשאתה מבין שיש משבר אקלים, אתה מבין שאתה צריך להיערך לאירועי קיצון, ואתה לא מבין בדיוק האם זה יהיה עוד מעלה, פחות מעלה, כמה חמור זה יהיה. ואז כשנגה מסתכלים על זה, הם רגילים למה שהיה בשנים עברו. הם אומרים ‘מה שהיה זה מה שיהיה’, ולא מפעילים את כל היכולות שלהם. הם לא מבינים את זה שהם צריכים להיערך לדברים הרבה יותר קיצוניים. כל מי שהסתובב בחוץ הבין שיש משבר אמיתי”.

אני מציין את המובן מאליו: ככה נשמע אחד האנשים שעל פניו מובילים את מדיניות האנרגיה בישראל. הוא זחוח ברמת דחי וגועל, אין לו מושג על מה הוא מדבר ובין המילים והמשפטים שלו לא מתקיים כל קשר לוגי ניתן להבנה. אף על פי כן הוא יודע בוודאות ובהירות דבר אחד: יש משבר האקלים, ומה שקורה זה בגללו. כלומר: זה מה שהוא מבין שהאנשים החזקים בשלטון מצפים ממנו להגיד. זה מה שהוא מתודרך להגיד. זו השורה התחתונה הברורה שמצופה ממנו להפיק בתוך בליל הבולשיט הרגיל של איש ציבור.

זה חשוב שזה המסר של האליטות הישראליות והעולמיות, שבבירור מכינות אותנו לאסון ובבירור בטוחות שהן הולכות להרוויח ממנו בענק, אחרת הן לא היו משקיעות בו כל כך הרבה.  

ובתזמון כמעט מוצלח מדי, התבשרנו השבוע על פיתוח ישראלי שיצמצם את אור השמש, או משהו פסיכופתי מעין זה.  גם פה, כמו בעניין האייטם בחדשות 12, צריך לשים לב למגמה: תופעות האקלים והנדסת האקלים מתחילות להיות מדוברות. פוליטית זה כנראה אומר שהאנשים שעוסקים בזה מבינים שאין יותר צורך להסתיר דברים, כלומר שהתוכניות וההיערכות הושלמו, כולל ביות האוכלוסיה והבטחת הסכמתה מראש לכל צעד ממסדי שלטוני, כולל המופרע ביותר. 

–

בתכלס, זו הנקודה החשובה של עניין האקלים כפי שעוסקים בו אנשים שלשלטון נוח לכנות “קונספירטורים”, והם למעשה אנשים שחושבים על המציאות במובנים פוליטיים (דהיינו: דברים קורים מסיבות של כוח וכסף, ולא ספונטנית). כי השאלה החשובה בהקשר הזה היא לא מה הטכניקה המדוייקת שבה השלטונות משתמשים כדי לנסות להנדס את מזג האוויר, אלא (1) האם אנחנו מאמינים שבהינתן להם האפשרות, השלטונות והממסדים יימנעו ממשחק באקלים באופן שיסכן חיים של מספר אדיר של בני אדם, ו (2) האם, בקמפיין שלהם לשכנע אותנו שקורה אסון ושחובה עלינו להסכים לחירום חירום חירום חירום לדעתנו יש דברים שהם לא יעשו משיקולי מוסריות. 

התשובה לכל השאלות: ראינו מה קרה בקורונה. לא צריך להיות ספק לאף אחד שהם יעשו כל מה שצריך כדי להכניס אותנו לתלם, כולל בימוי והפקת אסונות ומשברים. באמת, שום ספק. וגם לא צריך להיות לנו ספק שהם בטוחים שהם יכולים ורשאים לשלוט באקלים, כמו שהם יכולים ורשאים לשלוט בחיים, בגוף ובתודעה של כל אחד ואחת מאיתנו. 

כשמבינים את השאלות והתשובות העקרוניות האלה, מתחילים להבין על מה ובמה נלחמים. אנחנו נלחמים לשים גבולות לכסף ולכוח. זה ככה, ככה פשוט. וזה אותו מאבק אנושי עתיק תמיד. אין מסתורין. אין תעלומה. אין מוזיקה מצמררת. יש חזירות, היבריס וסדיזם.  

–

מה שמביא אותי לנושא הסוגר של הטור השבועי הפעם, והוא מצעד הגאווה, או שבוע הגאווה, או חודש הגאווה, או בקיצור: גאווה. כלומר החובה לחגוג זהות מינית לא סטרייטית, מסיבות לא ברורות, כחג לאומי או משהו כזה. 

עכשיו התרבות הזאת מטומטמת ברמה העקרונית, בגלל שתרבות של חגיגות יזומות היא דבר מטומטם. תרבות כזאת הופכת אנשים לניצבים מוכי-תודעה בסיפור שבכלל לא קשור אליהם. טקסים וריטואלים הם אחד האספקטים הכי מעיקים בדת ובקיום לאומי, ולחגוג נונקונפורמיזם סקסואלי, כביכול, באופן הזה, זה באמת אקסטרא מטומטם.

ובאופן עמוק יותר, חשוב להסתכל על היחס שבין המדיום למסר. כי המסר של מצעדי הגאווה ועסקנות הגאווה וטקסי הגאווה הוא  חגיגת נונקונפורמיזם סקסואלי (או שאיפה ללגיטימציה של מיניות לא סטרייטית) (אני מרגיש נבוך ומטומטם בעצם העיסוק בשטויות האלה בעולם שמתפרק לגמרי סביב נושאים שלא רק לא קשורים לזה, אלא משתמשים בשטויות האלה כדי להרוס את החברה והאדם באין מפריע) (מעבר לזה שעיסוק במין ומגדר פשוט מרגיש אינפנטילי ומלאכותי), אבל המדיום של מצעדי הגאווה היא הממסדים הפוליטיים, כלומר העיריות, ממסדי ההון הגדולים והמדינה (בדיוק אותו מדיום של ימי הזיכרון והעצמאות והטון האורגמו-פרוצדורלי של החדשות). 

ומה שקורה בגלל שהמדיום תמיד חזק מהמסר ותמיד משתלט עליו (הסיבה שאני כותב באופן עצמאי ולא באף מערכת) הוא שמה שהתחיל אי פעם לפני 20 שנה כ”עיריות וממשלות חוגגות הומואים ולסביות” הפך למעשה ל”אנשים לא סטרייטים חוגגים עיריות וממשלות”. 

הסיבה שמצעדי הגאווה למיניהם מאבדים חיוניות משנה לשנה היא בדיוק הסיבה שממסדים כל כך משוגעים על להט”ב: המצעדים והיקום הפוליטי הלהט”בי הפכו לחגיגה של כוחם וצדקתם של הממסדים. 

ואפילו באווירה המטומטמת שבה אנחנו חיים, שבה ענקיות ההייטק והמשק והבנקים והממסדים מתיימרות להעמיד מחאה עממית נגד המדינה שהן יצרו והן מובילות, הרעיון של לצעוד ברחובות בלבוש “פרובוקטיבי” או עטופים בדגלים צבעוניים כדי לחגוג את עצם קיומה של עיריית תל אביב או של ממשלת ישראל הוא דבר מטומטם מדי לרוב האנשים. 

הממסוד הטוטלי של הקיום הלהט”בי לא רק הוציא את כל העוקץ החתרני מקיומה של התופעה האנושית המעניינת הזאת, הוא הפך את הלהטב”ים לשגרירים, שומרי הסף וסוכני האכיפה והמשטור הכי נלהבים של הממסדים הכי דכאניים, נצלניים ורצחניים עלי אדמות. 

–

ובאותו עניין, למרות שזה כאילו משהו אחר: אם תצעקו “מוות לערבים” איפשהו בישראל תקבלו גינוי חריף. אם תארגנו מוות לערבים, לפחות בצורה מסודרת ודרך הערוצים הממוסדים המקובלים (אלה שפשוט משוגעים על זכויות להט”ב ואמצעי הכפייה הפסיכופתיים והדרקוניים של הקורונה, בין השאר), אתם תהפכו מושא לגיטימי לחגיגה והערצה ציבורית. אף חייל ואף מפקד לא יישלח הביתה או לכלא בגלל הרג פלסטינים, או הרג ילדים פלסטינים, או עידוד הפשיעה הרצחנית בחברה הערבית, והיוקרה של צה”ל לא תיפגע אפילו בשוליים.  

זה בגלל שאנחנו חיים בתיאטרון אבסורד חולה ומטומטם, והדרך היחידה שלנו לשמור על שפיות ואנושיות ולהחזיק איזושהי תקווה לשינוי ונורמליות בחיים היא להתעקש שזה מה שהוא. 

אז אנחנו מתעקשים.