בשבת וראשון הסתובבתי בעיר, קצת עם הילדה שלי וקצת עם עצמי, הייתה (לי) תחושה כל כך מובהקת של נורמליות שממש הסתכלתי על הרחוב והאנשים, שהיו רגועים ונינוחים בצורה לא אופיינית לישראל (בגלל שכמה ימים לא דפקו להם בראש עם איזה סכנת מוות מיידית, אז ישר הם רצו להרגיש בסדר ורגיל) ומזג האוויר (קיציות נעימה ממש, עם בריזה מאווררת) ואמרתי לעצמי: אה, ככה זה מרגיש? ככה זה נורמלי? או שאתה מדמיין את זה?

אבל לא דמיינתי את זה. זה באמת היה ככה: יומיים של שפיות נדירה. ומה שחשבתי עליו, בתוך הנורמליות הזאת, זה המשפט: הפוגה של נורמליות בישראל תמיד מספרת על שיגעון גדול מתקרב. מורשית לנו הרפיה רק לקראת התקף חדש של שיגעון, רצוי מאוד מדמם וגרפי לתחושת זוועה וחרדה בלתי אפשריות. כבר כמה זמן שאני שם לב לדפוס שכזה (שלא מרגיש כמו משהו ספונטני ורגיל של המציאות, אלא כמו משהו מנוהל (תקראו לי קונספירטור, אבל אני לגמרי משוכנע ובטוח שיש בידי האנשים עם ‘אחריות על התודעה’ יכולת להכווין במידה רבה מאוד את מצב הרוח הלאומי עם דוושות גז וברקס ייעודיות על תוכן ואופי הדיווחים, ורמת הבהילות שלהם).

אז בתוך אווירת הנורמליות של שבת וראשון ניקר בי הסטטוס “יש תחושה כזאת חזקה של נורמליות באוויר שאני משוכנע לגמרי שהשבועיים הקרובים יהיו פסיכיים לגמרי”. אבל לא כתבתי, כי אמרתי מה, גם כן אתה עם הנבואות זעם.

–

עם כל הכוח והסדר המדומיין והשיטות הבדוקות והמוכחות לנצח ולזכות בהכל, שהמרשתות והתודעה שלנו מוצפים בהם (שתם לב כמה שיטות מוטחות בנו? להכל ולכל דבר? וכמה כל השיטות האלה רק מובילות לתודעה שבורה ומפוררת בקטע שהיה מצחיק אם לא היה עצוב?), התחושה העיקרית שאני מקבל מהעולם כרגע (לפחות בחלק שתחת הדומיננטיות האמריקאית) היא של יתמות. השיחה (במובנה הגדול) נשמעת לאוזניי כמו רחש רגשי-תודעתי עצוב למדי של אנשים שאין מי שינחם אותם ואין מי שירגיע אותם, והם כלואים לתמיד בתוך הלופ הבלתי נשלט של המחשבות המדאיגות והמפחידות של עצמם (שמוזנות כל העת על ידי מנגנונים שמטרתם יצירת חרדה וסף-כאוס מתמיד), בלי כוח של נחמה שיכול להתערב ולעצור ולהרגיע, ולהרדים אותם בלילה בשקט (מישהו עוד ישן טוב בכלל? זוכרת מה זה שינה טובה, רגועה ורציפה?).

–

כאילו אנחנו לא שמים לב שכולנו קצת טרוטי עיניים וקצת (הרבה) פחות שלווים מהתדמית שאנחנו מנסים לייצר.

–
אולי זה בכלל מה שהוביל להמצאת אלוהים מלכתחילה. הפחד מהיתמות הזו. כי אני לא בטוח שאנחנו בנויים להתמודד עם תחושה של עולם אנושי משוגע לגמרי לבדנו.

–

(פתקאה לעצמי: תהיה האבא שאתה רוצה לראות בעולם)