בימים העצובים האלה, כשמספרי המתים מהקורונה מאמירים ומאמירים בקצב מסחרר, ואי האמון בין מגזרי האוכלוסיה השונים המרכיבים את המדינה הזו הולך ומעמיק, קל ללכת לאיבוד בשטף החדשות המדאיגות והאסוניות ולשכוח מהעניינים העקרוניים, כלור מהחטאים היסודיים של המקום הזה.
כדאי לזכור. זה עושה שקט.
צריך לזכור: לחרדים יש כוח פוליטי עצום כל כך, בלתי פרופורציונלי, כמעט מוחלט, מסיבה אלקטורלית פשוטה: הם לשון מאזניים בין-גושית, ומי שהם יחליטו יהיה ראש הממשלה בישראל. זו עובדה קיומית של החיים הפוליטיים כאן.
אבל בין אלה שני גושים הם משמשים לשון מאזניים? באיזה נושאים חלוקים הגושים האלה? אפשר להגיד שהם חלוקים בנושאי דת ומדינה, או דמוקרטיה וליברליות או אפילו גישות כלכליות שונות, אבל גם אם יש מחלוקות בנושאים האלה, הן שוליות ולא מהותיות לאף אחד: ראינו את הליכוד עומד לצד ועדי העובדים שלו ומחלק כספים בלי הכרה כשהוא צריך, וראינו את מפלגת העבודה, או את יאיר לפיד, מצדדים בקפיטליזם ומתעלמים מהחלשים והמוחלשים בחברה.
כשמסירים את כל היאדה יאדה, מגלים שביסודו של דבר יש רק מחלוקת אחת עקרונית בישראל: בין המחנה שמכיר, לא חשוב באיזו רמה, בכך שישראל מנהלת שלטון כיבוש על הפלסטינים, והדבר הזה הוא בעיה, לבין מחנה שמתכחש לגמרי לסוגיה הזו, לא מכיר בכיבוש ולא רואה בהחזקת פלסטינים תחת שלטון צבאי בעיה.
שלא תבינו אותי לא נכון: אני ממש לא אומר שכל מי שממוקם שמאלה מהליכוד הוא לוחם כיבוש או אפילו מוכן להשתמש במילה הזו: הפחדנות המחרידה וה”ציונות” הממאירה איכלו כל חלקה טובה במחנה הזה. ובכל זאת, סוגיית הכיבוש והשלטון הצבאי היא הסוגיה המכוננת והסיבה הפוליטית לקיומו של שמאל (ואפילו “שמאל”, ואפילו אם אנשי המחנה הזה לא מבינים זאת בעצמם) בישראל. סוגיית הכיבוש היא המימוש הכי בוטה למבחן השוויון והדמוקרטיה של המדינה העברית – ולכשלון המדהד בשני הסעיפים האלה.
כשיש בקע כזה בין שני גושים פוליטיים בסוגיה כל כך עקרונית כמו העבדות בארה”ב של המאות ה18 וה19 או הכיבוש בישראל שלאחר 1967, מפגש אמיתי לא מתאפשר. ואפילו אם ההתנגדות לכיבוש נעלמה לחלוטין מסדר היום של השמאל הישראלי, חוץ ממס שפתיים פה ושם ואולי מעט פעולה מאורגנת בשולי השוליים, זו הסוגיה ואין בלתה, והיחס להסדר אפשרי, או הכרה אפשרית, הוא הבסיס הפסיכולוגי העמוק לבחירה אם להיות ימני או לא.
לתוך הבקע הזה השתחלה והתיישבה לנצח ההנהגה החרדית בישראל. מתוך הבקע הזה, שאין לא תקנה, היא שואבת כוח פוליטי חסר שיעור ומידה, עד כדי כך שחבריה מקבלים פטור מאכיפת כללים וחוקים הנוגעים למגיפה קטלנית והמונית, שזה דבר שבאמת קשה להאמין שהוא מתקיים. אבל הוא מתקיים, בדיוק כמו שהתקיימה ההטסה המאורגנת של עשרות אלפי בחורי ישיבות וחרדים אחרים מניו יורק ומקומות אחרים בשיא המגיפה. כי המפלגות החרדיות יושבות בבקע בין השמאל לימין ומחליטות מי ישלוט במדינה.
אבל יש להם את הכוח הזה לא בגלל שבין הימין לשמאל בישראל מתקיים ויכוח עצום בנושאי כלכלה, משפט, תרבות או צבא, אלא אך ורק בגלל סוגיה אחת: הכיבוש. הימין לא מוכן להודות שהשליטה שלו בפלסטינים לא מוסרית, לא חוקית ואינה בת קיימא, והשמאל, אפילו מוכה ורמוס כפי שהוא, אינו מוכן להצטרף בגלוי לעגלת האפרטהייד.
מה שמעניק לחרדים את כוחם הפוליטי המטורף, אם כך, הוא לא הנבזות וחוסר המעצורים והקרימינליות של בנימין נתניהו, אלא החטא הקדמון, היסודי והסופני של מדינת ישראל, ושזה שיביא עליה את סופה, אפילו אם הוא יתחבא בכל מני תחפושות ותלבושות כאלה ואחרות: הכיבוש.
אם ישראל לא הייתה מושקעת כל כך בכיבוש, ואם הכיבוש לא היה גורם לבקע בלתי ניתן לגישור בין שמאל לימין בישראל, סביר מאוד להניח שלחרדים לא היה כוח פוליטי מוגזם כל כך. יכול להיות שהם אפילו היו נדחקים לשוליים מבחינה פוליטית, מה שהיה כמובן מאוד עוזר להם, ועוד יותר מזה לנו.
במילים אחרות: זו לא בני ברק שגומרת אותנו, אלא עזה, חברון, מחנות הפליטים, מזרח ירושלים, והנתק הקטלני שאנחנו צריכים להיות מנותקים בכלל מהחלקים הבריאים של העולם ושל עצמנו. הכל חוזר לכיבוש.
גם בעיה אבל לא שורש הבעיה.
שורש הבעיה בשיטת המממשל , חוסר בחוקה, שיטה פוליטית ארכאית שלא השתנתה והתאימה את חולשותיה וסדקיה לעידן הפוסט אמת והמדיה החברתית, ובורות זוחלת ומזדחלת והולכת וגדלה בציבור שהופכת לרדידות מחשבתית המצמיחה פוליטיקאים כדוגמת יאיר לפיד בנט , שמולי, גנץ, והס מלהזכיר את עסקני הליכוד מחאי הערכים ואהבת האדם.
צריך להפוך את הקערה על פיה, לחולל מהפכה משטרית ולכונן שיטה שתגן על עצמה מעצמה.
הגדרת במדוייק את המוגלה הסרטנית שעומדת ביסוד דרכה הסופנית של מדינת ישראל. בקרב האזרחים הישראלים יש שבריר של מיעוט שרואה ומתיחס לרעה החולה הזאת. כל השאר נעים על הסקלה בין השתתפות נלהבת, דרך תמיכה פוליטית, דרך פחדנות בוטה ועד לאדישות חולנית.ההנהגה החרדית זיהתה היטב את ההזדמנות שנוצרה ומנהל את ענייני העדר שלהם בהתאם ובהצלחה. כל המשחקים הפוליטיים לרוחב הספקטרום, למעט בקרב המיעוט הזעיר וחסר ההשפעה הממשית, הם סוג של אונניזם אינסופי שלא יביא לפורקן. לא נראה באופק דבר שירפא את המחלה.
האמת היא שלא מכחישים את הכיבוש אבל משום מה כולם אומרים שהכיבוש הוא נושא חשוב אבל ‘קודם צריך לטפל ב…’ שחיתות/שלטון החוק/שיטת הבחירות וכן הלאה.
מרטין לותר קינג אמר פעם שהבעיה שלו היא לא עם הלבן הגזען בדרום ששונא שחורים בגלוי אלא עם הליברל הנחמד שדווקא לגמרי בעד שחורים אבל ‘לא כרגע’ כי יש עוד תהליכים שצריך לעבור בדרך לשם ויש משהו יותר דחוף.
המעניין הוא שמהצד השני הימין דווקא מצהיר בגלוי על נכונותו למדינה פלסטינית, משתף פעולה עם אבו מאזן, מחלק את ירושלים בחומת בטון וכן הלאה. אז ההרגשה היא שעל מה בעצם הויכוח? על כמה מטרים לפה או לשם?
אז חוזרים להפגין בחברון ובקרייה?
מדוייק להפליא. ומזכיר לכולנו כמה ריקה ומסוכנת המנטרה ‘זה לא שמאל וימין’, הנאמרת ע”י מרכזניקים (אין דבר כזה) בעיני עצמם, בעוד הימין, גם אם מצטרף לז’רגון ומכבס עצמו כ’חברתי’ וכ ‘זה הכלכלה טמבל’ (בנט?) – פשוט מצביע ימין (מדיני) ברגע האמת, ומשאיר לשמאל (המדיני) אבק.
המסקנה ששורש הבעייה היא הכיבוש נכונה אך אינה מספקת. 70% מאזרחי הארץ היו חותמים מחר ויתור על השטחים בלי למצמץ זה המרכז האמיתי שנמצא משני עברי המתרס. התנהלות חכמה של נתניהו מפלגת אותם ויחד עם החרדים נתניהו נטל הגמוניה.
גנץ משוטה בשירות הנאשם ניפץ את המרכז
זה כמעט. כי הולך ומתבהר שהכיבוש הוא גם הפלטפורמה דרכה עלה נתניהו לשלטון ולא יותר מהפלטפורמה הזאת. הביביסטים הם ביביסטים, כי אם מחר יודיע להם נתניהו שמעכשיו זה שתי מדינות לשני עמים כי רק ככה נביס את השמאל הבוגדני, אז זה יהיה שתי מדינות. למעט הקצה המתנחלי, שלטון הימין מתחזק את הכיבוש ואת תעמולת הכיבוש כפלטפורמה להאחזות בשלטון.
הכוח של המפלגות החרדיות נובע מכך שצריך להקים קואליציה כדי שתהיה ממשלה, ואז לתחזק אותה כדי שהיא לא תיפול. קואליציה איננה כורח המציאות. לניו זילנד יש שיטת ממשל די דומה לשלנו, בלי קואליציה. בצרפת וארה”ב אין קואליציה.
הכיבוש הוא סוס מת. רק 70% מהאזרחים הגיעו לקלפי בבחירות האחרונות, ולפי הסקרים, המפלגות שמתנגדות לכיבוש יקבלו כ 21 מנדטים (העבודה 6, מרצ 5, הרשימה המשותפת 10). תוצאות הנסיגה מעזה והכשלונות של ברק ואולמרט במו”מ עם הפלסטינאים שכנעו את הציבור הרחב שאין פרטנר.
הסירוב להבין את זה הוא סיבה מרכזית לכשלון של מרצ והעבודה. לדוגמא, המצע של מרצ מתחיל עם כשמונה עמודים של יחסי ערבים-יהודים, בעוד דמי אבטלה לעצמאים נמצאים בעמוד 16.
נראה ששאר הנושאים לא מעניינים את המפלגות בגלל הצורך להקים קואליציה, שמהווה שילוב בין spoils system (מי שנכנס לקואליציה מקבל פינוקים, לדוגמא 50+ תפקידי שרים בכנסת האחרונה) ובין פתיון רב עוצמה לחברי הכנסת למכור את סבתא שלהם כדי להכנס לקואליציה ולזכות בהזדמנות להשפיע. הקואליציה הרי יכולה ליירט כל הצעת חוק של האופוזיציה, ואכן דווח בתקשורת על הצעות חוק של האופוזיציה שיורטו רק כדי שהקואליציה תוכל להעביר אותן ולקבל עליהן קרדיט.
נתניהו ינצח בבחירות הקרובות, כי מפלגות השמאל, והמרכז, לא שמות בראש סדר העדיפויות שלהם נושאים כמו שינוי שיטת הבחירות שימנע מהמפלגות החרדיות להיות לשון מאזניים, מדיניות חברתית, והשקעה בתשתיות.