להתחסן או לא להתחסן? מותר לכפות או אסור לכפות? ומה עם סנקציות על סרבניות? הן לגיטימיות? ואם כן, סנקציות מאיזה סוג כן, ואיזה לא?
החיסונים תופסים עכשיו מקום מרכזי בתשומת הלב הציבורית, ובצדק. זה הנושא הכי חם והכי מדובר בעולם, שמתמודד עם המגיפה החמורה של המאה האחרונה. ואם נדמה לכםן שאני כבר מסגיר את האמונה שלי בכך שאכן מדובר במגיפה עולמית ולא בקונספירציה, אז אתן צודקים. מצד שני, אמונתי שמדובר במגיפה אמיתית ולא בקונספירציה אין פירושה שאני עיוור לכך ששלטונות בכל העולם ייטו להשתמש בה לצורך הגברת כוחן ויכולתן לשלוט במרחב הפוליטי והפיזי כמו בגוף ובנפש האדם (סליחה על הפומפוזיות, אבל היא ראויה למקומה כשמדברים על הדברים האלה ברצינות ובכנות).
אני לחלוטין מחזיק בדעה שאחד מהאספקטים המכריעים של הקורונה, ואולי המכריע מכולם, הוא הפוליטי, זה הנוגע מאבק בין החופש לעריצות: בין נטיות ונהיות של שקיפות, אמת והוגנות מצד משטרים הפועלים מתוך חובה לשרת את אזרחיהם ואת הטוב, לבין צביעות, אופורטוניזם ודיקטטוריאליות מצד משטרים שרואים בהתפרצות המגיפה, במישור האסטרטגי, הזדמנות פז לקדם צעדים ותפיסות עולם שאפשר להעביר רק בזמן משבר גדול. כמו תמיד אצל האחרונים, מדובר בחיזוק התשתית להעברת משאבים וחופש מצד אחד של המתרס – האזרחים – לצד השני שלו – חברי ההגמוניות הפוליטו-כלכליות.
אבל לא לעסוק באספקטים השונים של הקורונה הנוגעים לחופש באתי כאן, אלא לדבר ספציפית על החיסונים ועל הגישה שלי אליהם, שהיא לא רדיקלית לכשעצמה אבל היותה סינתטית – כלומר קשובה לרחשי לב וטיעונים מכל הפרספקטיבות (כן, נודניקי “מדע”, אתםן לא אלוהים) אולי הופך אותה לכזו. בכל אופן, הנה האני מאמין שלי בנוגע לחיסוני הקורונה
- להתחסן או לא? השאלה הזו היא אולי הדוחקת ביותר, ולכן אני מתייחס אליה קודם כל. הטיעונים נגד התחסנות נחלקים לשניים: טיעונים מהסוג האחד נשענים על חשדנות מכסימלית כלפי הממסדים ומחשבה שהחיסונים נועדו להרע לנו באיזשהו אופן. אני חושב שמדובר בהבלים: גיוס כל רופאי העולם לקונספירציה כזו נגד המטופלים ובני המשפחות שלהםן, והן עצמם, הוא מחשבת עוועים.
טיעונים מהסוג השני נגד החיסונים נוגעים לבטיחות שלהם באופן רך יותר (הם לא נבדקו מספיק), או מעלים ספקות באשר ליעילות שלהם. על טיעונים מהסוג הזה אני משיב: נכון, החיסונים האלה לא נבדקו כרגיל, ולא בלתי מתקבל על הדעת שהם בטוחים פחות מחיסונים שעברו בדיקות מקיפות של שנים. אבל חזקה על הממסד הרפואי, ובייחוד הציבורי, שטובת הציבור נגד עיניו (באופן כללי, וכשאין טענות, חשדות או ראיות מבוססות ומהותיות לצד השני), ושהוקדשו לחקר החיסון מספיק משאבים כדי לעשותו בטוח במידה רבה מאוד, ולפחות עד עכשיו לא ראינו הוכחות שהדברים אינם כך, גם לאחר שמליונים רבים בעולם התחסנו.באשר לפקפוק ביעילות החיסונים – בעיניי זה פקפוק לגיטימי לגמרי, אבל לכשעצמו הוא לא סיבה מספקת לא להתחסן, שכן אם החיסונים עובדים אפילו במידה טובה ולא מושלמת, ההתחסנות יכולה להציל חיים – גם אם לא שלנו אז של אנשים אחרים, ולכן מבחינה מוסרית חיוב החיסון עולה בהרבה על שלילתו.
שורה תחתונה: כן, להתחסן.
- האם מותר לכפות התחסנות? בעיניי התשובה לשאלה הזו היא לאו גורף. עבורי, בדומה לנימוקי גישתי השוללת צנזורה באופן כמעט מוחלט, התועלת מנקיטת צעדים דרקוניים בשם מטרה טובה תמיד מתקזזת מהר מאוד עם לגיטימציה של צעדים דרקוניים לשם מטרה רעה, שכן מה שבעלי הכוח מאמינים שמותר להם לעשות בשם אחד מייד ייראה להם מותר בשם השני, כשטובתם הפוליטית והאישית מתערבבת במהירות ובקלות עם שיקולים ואינטרסים ציבוריים רחבים, ואין צורך להרחיב בסוגיה זו.
אין לנו מחסור בכוח ובסמכות שלטונית בעולם, וצריך להיזהר מאוד מחציית גבולות של האוטונומיה הגופנית והבחירות הוולונטריות של היחיד – בכלל, ובאשר לטיפול רפואי בפרט.
אנחנו חיים בחברה שמתירה את קיומם של צבאות וכלי נשק רצחניים, מקדשת את הזכות לספורט אתגרי מסכן נפשות ומאמינה בזכותו של היחיד לסיים את חייו כשהסבל הכרוך בהם נעשה גדול מדי. כפיית התחסנות על מי שלא רוצים בכך היא צעד דרקוני וקיצוני שיחזור אלינו כבומרנג בעוצמה הרסנית במהרה. שלטון שמותר לו לכפות צעדים רפואיים לא ישכח את זה כשתסתיים המגיפה.
שורה תחתונה: אסור לכפות חיסונים
- האם מותר לנקוט סנקציות נגד אנשים שאינם מעוניינים להתחסן, ואם כן, איזה סנקציו/ת כן ואיזה לא?
עבורי זו השאלה המעניינת מכולן, מכיוון שהיא מזמנת את המרווח הפילוסופי הרב ביותר לטיעונים מכאן ומכאן. לטעמי, קו הזהב לנקוט בו הוא הקו שמדגיש את מניעת, או הפחתה מירבית של הסיכון עבור מי שכן התחסנו ומאמינים בחיסונים מחד, ומאידך לא רואה ברצון להימנע מפגיעה רשיון להתעמרות שרירותית במי שאינם רוצים להתחסן, ויהיו הסיבות שלהםן מטורללות (או מעוגנות באמונה פוליטית מנומקת ויוקדת ככל שיהיו) ככל שיהיו.כמה דוגמאות מעשיות להמחשת כוונתי: יהיה מותר לאסור על סרבני חיסונים, למשל, להשתמש בתחבורה ציבורית (או להתנותה בעטיית מסיכה מהסוג המחמיר ביותר), אבל יהיה אסור לאסור עליהם לנוע במרחב הציבורי בכוחות עצמם, אם ברגל ואם בכלי תחבורה משלהן.
יהיה לגיטימי מצד חנויות שמעניקות שירות, ומצד החוק, לדרוש שמי שמסרבים להתחסן ימשיכו להיות מחוייבים בעטיית מסיכה, כשכל מי שהתחסן פטור מכך, אבל לא יהיה לגיטימי למנוע כליל מוצרים ושירותים ממי שאינם רוצות להתחסן.
יהיה לגיטימי מצד מקום עבודה לדרוש שמועמדות ומועמדים יתחסנו כדי שיוכלו לעבוד בו, אבל לא יהיה באי רצון להתחסן עילה מספקת לפיטורים (במקרה כזה, למשל, יהיה לגיטימי לדרוש מהםן לעטות מסיכה, וסירוב לעטות מסיכה אכן יקים עילה לגיטימית לפיטורים).
בסנקציות שאני מחשיב כלגיטימיות לעולם לא ייכללו הפרה של זכויות אדם בסיסיות. למשל: בשום פנים ואופן לא תותר שלילת חירותם של סרבני חיסונים, ולא תותר שלילת זכותםן להצביע או להיבחר לתפקידים ציבוריים, וכל פגיעה בחופש התנועה, העיסוק וכיוצא באלה תישקל ותיושם בצורה קמצנית ומידתית ביותר, מתוך מודעות יתרה לכך שעצם ההיתר ששלטון מעניק לעצמו למנוע מאזרחים חירויות בסיסיות הוא סכנה גדולה וחמורה בפני עצמו.
חשוב מאוד, גם בזמן הזה, ובייחוד מצד מי שחרדים לחופש ולדמוקרטיה, לא לעשות ב”אמונת הצד הנכון” (ביטוי שהמצאתי עכשיו אבל נשמע לי מצויין ומדוייק) הקורונית שלהםן שימוש דרקוני ואלים שיעמיק את החשדנות והניכור כלפי החיים הפוליטיים המשותפים. שימוש כזה יותיר מצד אחד משקעים רגשיים ופסיכולוגיים עמוקים (נוספים על נזקי הקורונה הישירים והעקיפים), ומצד שני – יפתח פתח מסוכן מאוד להתנהגות עריצה ודרקונית מצד שלטונות שטעמו בזמן הזה מטעמה המסוכן והמשכר של שליטה פוליטית בלי אתגר ובלי ביקורת, תוך הכפפת כל השיקולים האנושיים, ללא אפשרות ערעור, בידיה של קבוצה אנושית קטנטנה (שבישראל לפחות שיקוליה ודיוניה חסויים לעשרות שנים). זה מצב נורא לתודעה ולפרקטיקה דמוקרטיות וליברליות.
אבל ישראל גם לא נכנסה למשבר הזה עם תודעה דמוקרטית סבירה, אז כל האמור לעיל נוגע למדינות וחברות שמסוגלות למחשבה ודיון נורמליים בעיניי חירות וזכויות אדם. וגם אם מדובר בתרגיל אוטופיסטי משהו, בעיניי חשוב שלפחות מישהו, או מישהן, יחזיקו בראש שיקולים רציניים כיצד צריך להתנהל מרחב פוליטי תקין ובריא שיודע לשמור על עצמו ועל חברותיו וחבריו.
שורה תחתונה: מותר להטיל סנקציות, אבל במשורה, תוך זהירות מופלגת לא להתעמר סתם ותוך הימנעות מוחלטת מפגיעה בזכויות אדם וזכויות פוליטיות יסודיות
בשבוע הקרוב הספר שלי, “חופש. מניפסט”, מוצע בהנחה של חצי מחיר (!) במבצע לרגל חיסול המהדורה הראשונה. שווה.
מסכים עם כל מילה, חבל רק שהשיח כולו שיח חרשים, יצעקו עלייך שאתה פאשיסט כי אתה מכיר בסמכות המערכת לקבוע מגבלות (סנקציות זאת ענישה ואני לא חושב שיש מקום להעניש) שיגנו על הציבור. ויצעקו שאתה אנרכיסט כי אתה מכיר בזכותו של הציבור על גופו. ומעבר לפוליטיזציה של הנושא, הפטרוניזם של הרשויות שמדברות לציבור באיומים ובהבטחות חסרות בסיס, תוך כדי הסתרת מידע גובלת ברשלנות פלילית ואולי אפילו יותר מזה.
סליחה אבל זה קשקוש. ברגע שאתה הופך אפליה ללגיטימית, גם ברמה הפרטית, פתחת פתח להגליה של אנשים אל מחוץ לחברה, להרס חייהם ולאחריות להביא אותם לחורבן כלכלי ולפת לחם.
אתה אינטילגנטי מספיק כדי להבין את התהליכים הללו. לא סתם נאסרו אפליות כאלה על רקע דת מין ומגדר.
לא צריך להיות דיון על כך בכלל. הדיון צריך להיות איך המערכת נערכת להתמודד עם העובדה שלא כולם יתחסנו – מבחינה רפואית. אם קראת את הפוסט של ברק כהן, אתה צריך להביא בחשבון שיש קהלים שלימים שלא מחזיקים בתפיסת העולם שחיסונים הם פתרון נכון – לא מדעית ולא רפואית ולא כדרך חיים. אנשים שדוגלים בגישה שונה והוליסטית לכל הנושא של בריאות ומערכת החיסון. אני מבינה שזה מתנגש חזיתית עם התפיסה הקונבנציונלית, אבל אם החברה לא יכולה להכיל את זה, אז גלשנו לדיכוי במובן הבסיסי והפרימיטיבי שלו
אני נגד אפליה. אבל אני גם נגד שיהיה מותר לאנשים לגרום למוות או פציעה קשה של אנשים אחרים בשם זכותם לחירות. הזכות לחיים, אחרי הכל, היא הזכות העליונה. מי שלא רוצים להתחסן שלא יתחסנו, זו לגמרי זכותם ואסור לכפות את זה עליהם, אבל אם יש הסכמה רחבה מאוד שהמחלה מסוכנת ומדבקת, הגיוני מאוד לבקש מהם יתר זהירות במגעים חברתיים מאנשים שכן התחסנו.
ההסכמה הרחבה שהמחלה מסוכנת ומדבקת היא מבוססת על נתונים שקיבלנו מגורמים אינטרסנטים. גם שפעת רגילה היא מדבקת ומסוכנת לזקנים. ולהגביל אזרח בריא בגלל סיכוי למחלה, הוא בסיס להמון הגבלות אחרות. סיכוי למחלה זה לא מחלה. כמו שסיכוי לעבריינות הוא לא עברה, כמו שסיכוי לבגידה במולדת הוא לא בגידה במולדת 🙂 וסיכוי לגירושים הוא לא גירושים. (לגבי האחרון אני לא בטוח)
נכון. איכשהו דילגנו בקלילות על הדיון הגורלי – האם החיסון בכלל נחוץ או מוצדק למחלה שסיכויי הפגיעה ממנה מזעריים ושמסוכנת רק לקבוצות סיכון מאד מסויימות באוכלוסיה. ולא, אמצעי הדיכוי הדראקוניים שננקטים בידי השלטונות כביכול להתמודדות עם המחלה אינם הוכחה שמדובר במחלה שאי אפשר להתמודד עימה באמצעים אחרים. הבעיה היא שרוב האוכלוסיה מתנפלת על החיסונים לא בגלל שהם חושבים שהיא תפתור אותם מלחלות – אלא כדי לקנות מחדש את חירותם. על הדרך הם מוכנים לרמוס כל מה שצריך
.
כמו כן דילגנו הלאה מהדיון לגבי התפתחות של מוטציות חריפות כתוצאה מאי התמודדות עם הנגיף ברמת חיסון העדר (ע”ע סגרים ושאר טמטומים). אני לא נכנסת כאן לדיון מדעי ולא אגיב לתגובות בנושא – יש מספיק חומרים מדעיים בנושא. צאו, חפשו והשכילו את עצמכן.
.
נשארנו אם כן במישור של הנחת יסוד מוטעית שהחיסון אכן הפתרון הנכון והיחידי ושכל מי שלא חושב כך, הוא אויב האנושות ומסכן אישית כל אחד אחד. מהלך יפה. העיקר שלא מדברים על שחיתות, על החרבת מעמד הביניים והמגזר העצמאי ומהלכי power grab ושלילת חירויות מכאן ועד הודעה חדשה בחסות ‘הקורונה’.
כלל לא דילגנו על השאלה; אלון ענה עליה בסעיף הראשון שלו. מן הראוי להקפיד בקריאה ולהבין שהטענה האחרונה שלו ביחס לסנקציות נשענת על הטענה המוקדמת שלו שאכן מדובר במגיפה. ככה בונים טיעון, את יודעת. כל טוב והרבה בריאות
תוכל בבקשה להסביר לי, אני ממש מנסה וצריכה קצת יותר בהירות. איך שאני חושבת על זה כרגע, כמו שאני חייבת לעצור באור אדום, וזאת מגבלה על חופש התנועה שלי… ואני חייבת לעצור גם אם אין כרגע רכב שנראה באופק, כל זאת כי החופש שלי לא יכול לסכן את בריאותו של האחר, וכשם שאני לא יכולה לעשן בתוך מבנה ציבורי וזה מגביל אותי אבל כך מגן על בריאותו של האחר, למה זה בעייתי לדרוש שמי שלא מתחסן, עליו לשים מסכה המרחב הציבורי?
לא מדובר על לשים מסכה במרחב הציבורי. זה נדרש מכולם ואין באופק הסרה של הדרישה הזו. מדובר על להגביל את החופש, “יוכלו לבלות רק בסופרמרקט ובבתי מרקחת” (ציטוט מהיום/אתמול) .
את כל הסנקציות האלו, במשורה, תטילו כמובן רק אחרי שגברים מעשנים ונשים שאינן מניקות את התינוקות שלהן יזכו לסנקציות, כי אתם יודעים כמובן שזה פוגע בבריאות זולתם .