בני אדם הם יצורים משונים למדי בממלכת החי. המשונות שלהם, אם אפשר לקרוא לזה כך (ואפשר, זה הניוזלטר שלי), נשענת לטעמי על כך שהם אולי היצורים היחידים בכל הממלכה הזו שמקיימים עולם מופשט (ומשוכלל, כלומר עם דימויים וארכיטיפים ואינטראקציות, והענקת מימד זמן מדומיין) בתודעתם ובראשם.
אנחנו, בני כמה האלפים המיוסרים האחרונים בתולדות האדם, שוכנענו לחשוב שבמאבק בין הקונקרטי למופשט, האחרון הוא הדבר שבאמת חשוב בחיינו: השבט והזהות והסימבוליקה של השפה והיחסים והסיפור ההיסטורי, אלה הם הדברים שבהם אנחנו מוזנים כל הזמן תודעתית. החדשות הן החדשות *שלנו*, כלומר של היהודים. השפה היא השפה שלנו, הסיכונים הם הסיכונים שלנו, הכבוד הוא שלנו, הנשק המשוכלל והגבורה ההירואית של החיילים היא שלנו. זה מה שבאמת חשוב. כל השאר, הפרקטיקה של הקיום – החינוך, הרפואה, התחבורה, הנוף – נדחק לקרן זווית.
זוהי תמצית של נושא שאפשר וצריך לפתח לתורה שלמה (אני מרחיב על זה רבות בפרק “דמיסטיפיקציה של החיים” בספר שלי). באופן כללי, כאמירה רחבה, ניתן לומר שככל שתרבות עסוקה יותר במופשט כך מצבה עגום יותר, וככל שתרבות עסוקה יותר בקונקרטי כך מצבה טוב יותר.
מרחב תרבותי שמצוי באובססיה עם אלוהים והדימוי העצמי והכבוד והמחוייבויות כלפי העבר הוא תמיד מרחב אלים ומסוכסך שלא יודע לפתור את הבעיות שלו, ורק מחמיר אותן. מרחב שמתנהל מול הסוגיות הקונקרטיות שעל סדר היום הוא מרחב נעים ומיטיב בהרבה.
עכשיו למה כל ההקדמה הזו? כדי להאיר באור אחר את ההתרחשויות החדשותיות האחרונות בישראל, כלומר שורת ההסכמים המופרכת בין נתניהו לשלל רודנויות מזרח תיכוניות – הסכמים שאין לנו מושג על מה הם נשענים, מה הם מבקשים לקדם, איזו תפיסת עולם מגולמת בהם. כל זה לא חשוב, משודר לנו, מפני שהדברים הקונקרטיים האלה חייבים להיטאטא הצידה לטובת איזה הוד מופשט ומיסטי ממש של הצהרות ונאומים ומפגשים וביקורים והודעות שבינם לבין מציאות חיינו המוכרת אין שמץ וחצי שמץ קשר מובן או בריא.
“שלום היסטורי” עם נסיכות נפט הוא במציאות יעד תיירותי במדבר, עם תג מחיר לא ברור בכלל, וסודן? ובהוטן? מה זה בכלל? לאן זה מוביל? מה זה אומר? אין לנו מושג – ועושה רושם שגם לאדם שמנהיג אותנו אין. אבל אנחנו שבויים לחלוטין בידי הסיפור המופשט על סכנות ובריתות ומשמעויות, ואין לנו יכולת להעמיד נקודת מבט ביקורתית מול אירועים האלה. כי זה לא סתם שאין בישראל, בשום מקום חשוב בה, במה וקול לעמדה ספקנית, כפרנית ומצננת כלפי אירועים כמו שאנחנו עדים להם, שהמשותף האמיתי היחיד לכולם הוא היותם מופשטים וחסרי מובנות קונקרטית- מובנות שאפילו לא טורחים לשוות להם, ולו לכאורה.
כל זה כדי לומר: חלק מהותי, קריטי, אינטגרלי, מהמאבק לחופש, לשחרור, לליברליות, הוא יצירת עולם שבו הקונקרטי הוא מישור ההתייחסות הראשון והחשוב, אם לא הבלעדי. מה אוכלים? מה נושמים? איך נוסעים? למי חסר משהו? איפה יש רופא קרוב? איזה מחר אנחנו בונים מבחינה תשתיתית, מוסרית, סביבתית, אנושית? כל השאלות הפשוטות האלה, שאנחנו לא עוסקים בהן ותכלס אסור לנו לעסוק בהן כנתיניה של מדינה שראשה ככולה טבול בהזיות מיסטיות מופשטות. השאלות האלה בכלל לא יכולות לזכות לדיון בסביבה כל כך רעילה להגיון קונקרטי כמו שלנו.
כשאנחנו חיים בעולם שבו לסוגיות מופשטות וסימבוליות יש מקום כל כך מרכזי, אין לנו סיכוי ליצור שיח אחר. זו לגמרי הסיבה שהמרקסיסטים שנאו כל כך את הדת והלאומיות, והתאוו כל כך להכחיד את שתיהן. רדיקל כמוני מאמין שתנועה לחופש, קדימה במאה ה21, תהיה חייבת לחזור לשבועה המרקסיסטית הזו – לא רק מפני שמיסטיקה מטפשת והרסנית, אלא מפני שמרחב שהשיח המקובל בו הוא מופשט הוא מרחב שבור שאי אפשר לתקן. גם זו הסיבה שההגמוניות הפשיסטיות והדתיות בכל העולם משקיעות מאמצים כבירים כל כך להטמיע חשיבה כזו בדיוק: בני אדם שראשם שקוע בהבלים מיסטיים הם הערובה הנוחה ביותר להמשכיות כוחן של ההגמוניות האלה.
(וזו בדיוק הסיבה שמיודענו אבישי בן חיים, השגריר של נתניהו לפריפריה הישראלית, מסור כל כך להפצת מיסטיקה: הוא יודע את מי שהיא משרתת. ואת מי הוא)
למה עכשיו?
לשאלת העיתוי של המתקפה התקשורתית הפרועה הנוכחית על שפיותנו יכולות להיות כל מני תשובות, חלקן קונקרטיות וחלקן מופשטות, אחדות קרימינליות ואחרות סבירות ומתבקשות. אבל מהיכרותנו את הנפש הפועלת ואת מסעה הבלעדי בעולם – השגת כבוד והכרה וחמיקה מתשלום – אנחנו יכולים לנחש די במדוייק את הסיבות לטירוף המוחלט שמתרחש עכשיו בזירה הדיפלומטית האזורית, בין בית לבן שגזר דינו כבר ניתן לו לראש ממשלה שמשפטו צריך להתחיל, ויכול להוריד לאשפתות קריירה ציבורית קדחתנית של 40 שנה.
מתוך ההיכרות עם נתניהו וטראמפ ועולמם הפנימי המעוות, אנחנו יכולים להניח בביטחון ששוטפים לנו את המוח בצורה הזו עכשיו משתי סיבות: הראשונה היא כדי לשרת את האינטרסים האישיים של שניהם: לקבל כבוד ולחמוק מתשלום.
וזה יהיה נכון מאוד לחשוב ככה, אבל האישיות הקלוקלת של שני האנשים האלה היא רק רגל אחת של מה שקורה עכשיו. הרגל השניה היא דחף עמוק וחזק להרחבת תחום האימפריה היודו-נוצרית הלבנה, אותה שאיפה לדומיננטיות עולמית ששותפים לה הימין הרפובליקני והאוונגליסטי בארה”ב במיוחד לצד ממסדים שונים במדינה הזו – והימין היהודי בישראל, שרואה בעצמו מוצב קדמי של ה”תרבות המערבית”, כלומר אמריקה, כלומר הסחר בנשק והרצח הלגיטימי אגב יצירת סרטי תעמולה והלל עצמיים לרמתנו המוסרית וכושרנו הטכנולוגי.
אם אלה פרפורי הגסיסה של ממשלי טראמפ ונתניהו, יש כאן ניסיון ליצור מומנטום עולמי שימשיך גם בהיעדרם, אגב דחיפת אותה דומיננטיות אמורה, שתתבטא ביתרון כלכלי וטכנולוגי למדינות בובה של ארה”ב, שמשמשות מכשיר לשאיפותיה האימפריאליות (לפני שאמריקה שולחת חיילים, היא שולחת מותגים ואת הCIA).
מכיוון שמדובר בשניים שלא יודעים להפסיד ולא מסוגלים לחיות עם תחושת דחיה, אנחנו חייבים לפחות להניח שהמהלכים האחרונים בזירת השלום הביזארי נועדו גם לאפשר להם המשך החזקה בכוח: אצל נתניהו – על ידי הפעלת לחץ מסוגים שונים על התביעה והשופטים במשפטו, בין השאר באמצעות ציבור מכור שיזעם על העמדתו לדין של מדינאי דגול כל כך, ואצל טראמפ – רק אלוהים יודע איך – ייתכן והוא בכלל מונע מדחף בלתי נשלט להחריב את העולם/האמינות האמריקאית לבאים אחריו.
בכל מקרה, כדאי לזכור שאנחנו עוסקים במנהיגים שטובתם האישית היא הצו העליון עבורם, ואין להם היסוס או עכבה לגבי שקר וזיגזג והכחשה של דבר שאמרו לפני רגע, או אלף פעמים קודם. כמו כמעט תמיד בפשיזם, האישיות הפרובלמטית של מנהיגים בעייתיים מוצאת יופי של פורקן לשגעונותיה בשפה המערפלת והמטריפה של המופשט, הסימבולי, המיסטי, ההיסטורי, ושאר שטויות במיץ עגבניות.