יש הרבה דברים מפחידים שאפשר להגיד על הכיוון שהפסיכוזה הטכנולוגית לוקחת אותנו (כלומר את האנושות) אליו. הטכנולוגיזציה של הכל היא נושא עצום ומרתק, ובאופן לא מאוד מפתיע, היא גם נושא שאינו מדובר בכלל כנושא פוליטי מהותי שיש וחייבת להיות בו בחירה.

תוך שאנחנו עסוקים בהבלים ושטויות מקומיות וחסרות משמעות, מרדימים אותנו בשקט בשקט, בלי לשאול אותנו ובלי לתת לנו להבין שמותר שתהיה לנו דעה בכלל, למציאות מסוייטת שבה אנחנו מצולמים, מוקלטים ומתועדים במשך כל שניה של קיומנו.

אם אתם בבית עכשיו, מכוון אליכם לפחות סט אחד של מצלמה+מיקרופון. אם אתם ברחוב, גם. תרימו ראש ותמצאו אותם. הם שם.

ואנחנו בכלל לא שואלים למה, ומי צריך את זה, ומה זה עושה לנו נפשית, פסיכולוגית, פוליטית, גופנית, תרבותית. הנעקבות והניטור הבלתי פוסקות שלנו הפכו לעובדה קיומית תוך דור אחד, בלי מאבק. 

אבל תראו את הסרטון הזה, או לפחות כמה שתצליחו:

את הסרטון הזה ראיתי בפעם הראשונה לפני שנתיים או משהו כזה. זה היה בעיצומם של ימי הקורונה, בשיא אווירת הפאניקה, ועדיין, בתוך הטירוף הכללי, נדהמתי. איזה טירוף ציוויליזציוני מוביל לאובססיה אחידה ובלתי נשלטת למעקב וניטור בלתי פוסק של הכל? איזה אוטונומיה יכולה להישאר לבני אדם בעולם כזה? איזו תחושת חופש? איך תשפיע על האנושות התחושה שאף אדם הוא אף פעם לא לבד? אף זוג או קבוצת חברים אף פעם לא לבד, והכל מצולם ומוקלט ומנוטר ומנותח ושמור? 

(במאמר מוסגר: הדרך שבה המצולמים בכתבה הזו זורמים בטבעיות על מה שמעורר תחושת רתיעה עמוקה היא סיפור אחר, על משהו אחר: על כוחם של הכסף והאופנה לשבש על אנשים את דעתם, ולהסליל אנשים לכל שגעון ואבסורד, שאותם הם ישווקו בקלילות ובארשת נינוחה של קדמה, חדשנות ואהבה לתינוקות, לא פחות.)

למה אנחנו באובססיה כזו עם מעקב? לאן זה הולך? זה יכול להוביל למקום טוב? ובכלל, אם מעקב וניטור מתמיד היו מביאים למישהו שקט ושלווה, איך זה שהאנושות רק נעשית חרדתית ופרנואידית יותר, ויותר תלויה בתרופות וסמים ונטפליקס לצורך תפקוד מינימלי?

האם זה מקרה שאנשים בימינו מובלים לחשוב שהם לא יודעים אפילו איך לשתות מים? שהם צריכים מד צעדים ודופק צמוד אליהם, לניטור התנועה והאכילה והשינה ומצב הרוח? תגידו, אנחנו לא במצב של פרנויה פסיכוטית מעצמנו? מהחיים? מהעולם? איזה עתיד יש למין שהתשוקה הכי גדולה שלו היא לעקוב אחרי עצמו?

כי מה עוד הטכנולוגיה המודרנית עושה חוץ מלעקוב אחרינו וליצור עבורנו מציאות מדומה? תגידו לי אתם. מה השימוש העיקרי של הרשתות והעננים והאפליקציות והמסכים והפלטפורמות? מה הן עוד עושות חוץ מלתעד אותנו עוקבים אחרי עצמנו מתעדים את עצמנו ומגיבים סך נתון של תגובות לסך נתון של גירויים במעגל סגור ומוכתב מלמעלה בצורה גוברת והולכת?

כאילו, לא, תראו את זה:

אלה חדשות העתיד: אתם תהיו כל כך מטומטמים שלא תדעו לשתות מים. בדיוק כמו שהפכנו להיות מטומטמים שלא יודעים לנהל שיחה בלי מכשירים.

אין שום תחום, שום רגע בחיים האנושיים שאליו טכנולוגיה של מעקב, ניטור ושליטה לא פולשת. אני רק מציג כאן את הנושא: בעיניי זה הנושא הכי חשוב ודחוף בעולם כרגע, הרבה הרבה מעבר למה שמחלוקות ישנות של ימין שמאל מהעולם שלפני הקורונה יוכלו להיות אי פעם.

ובכל זאת לא מתקיים על כך שום דיון. אני רוצה להציע לכל מי שיקראו את זה להתחיל לחשוב על כך, ולהתחיל להפוך את הנושא הזה לנושא שיחה פוליטי שנשמע בכל מקום.

למה עוקבים אחרינו כל הזמן? למה מנטרים אותנו כל הזמן? אם זו המשמעות של המהפיכה הטכנולוגית (וזו המשמעות שלה), לאן באמת המין האנושי הולך לעזאזל?

כידוע כבר לרוב מי שקורא אותי, חופש בשבילי הוא העיסוק הפילוסופי, הפוליטי הכי מרתק אולי. אני תמיד שוקל סוגיות בהקשר של חופש; אני חושב על מניפולציה של תודעה באמצעים טכנולוגיים כבר איזה 20 שנה. ומאז שהתחלתי לחשוב על זה, היה לי מן חזיון עתידי כזה של מרד אנושי בכיוון שהתחלתי לחוש שמתפתח, ובמרד הזה, ככה חשבתי, הולך להתבצע היפוך קטבים פוליטי.

מי שהיו, מסורתית, המחנה ששם דגש על חופש, דמוקרטיה וזכויות, כלומר השמאל, יהפכו להיות המחנה של הדיכוי. ומי שיהיו בני הברית המשמעותיים של מבקשי החופש יהיו אנשים דתיים – מכל דתות העולם אגב – שרק להם, כקהילה, יהיה את עמוד השדרה האידיאולוגי, או את הבסיס התפיסתי, להתנגד למה שברבות ימים הפך לדיקטטורה מאיימת של מצלמות, מעקב ודייטה, עם דחיפה עצומה בזמן הקורונה.

ההגדרה המחודשת של מחנות פוליטיים, ככה התחלתי לחשוב אז, תקרה לא רק בגלל שלדתיים כבר יש אלוהים והם לא יקנו ולא ירצו את הרעיון של אלוהים אחר בדמות הקונגלומרט מדינה-הייטק-אליטה, אלא בגלל התנגדות מטעמים מעמדיים למה שייתפס כנהיה של ציבור עירוני, אליטיסטי ומפונק, אחר צעצועים אופנתיים בלי לזהות את הסכנה הפוליטית שלהם. כי אנשים וקהילות דתיים יותר, ברוב העולם, הם גם עשירים פחות ומשכילים (בהגדרה אקדמית ולבנה) פחות, ובעימות הציוויליזציוני הגדול שאורב לנו מעבר לפינה, בין הטכנולוגיה לבין האנושיות, זה בדיוק מה שיציל אותם, ואולי גם את האנושות.

אני חושב שניצני התודעה הזו כבר התחילו. המאבק בין המפלצת הטכנלוגית הפולשנית והעוקבנית לבין החברה האנושית כבר מתחיל להיערך לאורך קווי המתאר האלה: שמרנים, דתיים (ולא לבנים), פריפריאליים ועניים מול חילונים משכילים עשירים (ולרוב לבנים-אמריקאיים, או כאלה שמחקים את אמריקה הלבנה ונשענים עליה).

האיום הגדול על החופש האנושי במאה ה21 הוא כבר לא הדת או הלאומיות, אלא הטכנולוגיה (שנשענת על ומחזקת מנגנונים שבטיים ישנים של שנאה והפרדה). ויש לי עוד המון מה להגיד בנושאים האלה, אבל לאט לאט. זו התחלה.

אהבתם? תשקלו לעשות מנוי, כי הולכים לקרות פה עוד דברים מרתקים, ומתגבש פה יופי של מועדון חופש.

בניגוד למה שאנשים מסויימים נוטים או עשויים לחשוב עלי, אני אדם שאוהב הסכמות. לא הסכמות ראש-חלול סטייל “כולנו רוצים מדינה שטוב לחיות בה”, או “כולנו מסכימים שצריכה להיות כאן אווירה של כבוד הדדי” שמתאימות לקמפיין לפיד ומזכות את משמיעיהן בדפנסטרציה מוצדקת לגמרי. אני מתכוון להסכמות שיש בהן תוכן של ממש, ומתייחסות באמת למציאות כפי שאנחנו חושבים עליה ומרגישים אותה שלא במסגרת שיח של פלצנות ואנפופים. 

הסכמה כמו שאני מדבר עליה היא הרעיון שהחלוקה בין ימין לשמאל היא ברובה הגדול מחורטטת לגמרי ולא מצביעה על הבדלים מהותיים בהשקפה. ההסכמה חוצת המחנות (לפחות בקרב אנשים חושבים), שהדיכוטומיה ימין-שמאל מוזנת ומתוחזקת בידי אנשים וגופים שיש להם ז’יטונים על כל המספרים בלוח, פשוט בגלל שהם הבעלים של הקזינו. אני מדבר על ההסכמה שמבינים אותה כולם, מהאדם הכי עממי על האינטלקטואל הכי מורם מעם, שמערכת השלטון כולה, על עשיריה, בכיריה ותאגידיה, עובדת ופועלת כגוף אחד, תוך שימוש ציני הן בנרטיבים ובמיתוסים של הקולקטיב והן באלה של המחנה הספציפי שלכאורה משתייכים אליו ברגע נתון.

האמת הפוליטית הכי חזקה בישראל מתמצה בביטוי שכונתי קולע אחד: הכל חארטה.

הנה לנו הסכמה אחת מוצקה, ולכן משחררת. אנחנו לא חייבים לדבר כאילו למשהו בהצגת החארטה יש משמעות שמעבר לחארטה, וזו הקלה גדולה.

–

נהוג לומר שכל מה שמגיע לפני המילה “אבל” הוא חסר משמעות. אני לא משוכנע שהכלל הזה תמיד נכון, או לפחות לא תמיד נכון באותה המידה. נכון שברמת התכלס מה שבא אחרי האבל הוא החלק הקובע. אבל לפעמים גם למה שבא קודם יש משמעות.

רוצה לומר: בכל הנוגע לממסדים ואישים פוליטיים, נכון שהכל חארטה וכולם שקרנים. אבל זה לא אומר שלפחות ברמת הסיפור המקובל, או לפחות ברמת ניהול התודעה, אין הבדלים בין המחנות.

כפי שעשה דרך מענגת של שחרור מדעות פוליטיות, מימין קשוח למדי לסוג של אנרכיזם גבולי, או לכל הפחות הטלת ספק שיטתית בכל ובכולם, אני כבר הרבה שנים יכול לדלקם מתוך שינה את ההבדלים בתעמולה של הימין ושל השמאל. ראוי להדגיש שאלה הבדלים שמתקיימים ברמת התעמולה בלבד: במציאות, כאמור, הכל חארטה. מרב מיכאלי יכולה להיות נגד פונדקאות ולרכוש שני תינוקות בכסף מלא מפונדקאית, והשמאל יכול להיות נגד הכיבוש, יענו, בזמן שהוא סוגר דילים בין תנועות “התיישבות” משני הצדדים של הקו הירוק. הימין יכול להיות בעד הפריפריה תוך שהוא מזיין אותה ומנציח את קיפוחה, ובעד פסאדה של גבריות קשוחה תוך חיפוש מתמיד של סולמות לרדת מעצים גבוהים מדי. בקיצור, הכל חארטה.

אבל מה לכל זה ולפיטורים של טאקר קרלסון, מגיש הטלוויזיה הפופולרי ביותר בארה”ב? כי בזמן שהכל חארטה ברמת המערכות הייצוגיות והממסדיות, מתגלעת לעינינו חלוקה ברורה למדי בין צד פוליטי אחד שחושב, מתבטא ופועל בצורה אחידה ומוכוונת מלמעלה לבין צד אחר שיש בו קשת שלמה של נושאים ועיסוקים ובקשת-אותנטיות ורגש.

ברגע הזה בהיסטוריה הפוליטית של המערב הימין הוא הצד שמאפשר מנעד רחב יותר של תחושה ומחשבה, ויש לו את החיבור החזק יותר גם למציאות האנושית וגם לתפיסת הדברים כפי שחווים אותה אנשים פשוטים. מעמד הפועלים, אם תרצו. אפשר לכתוב תזות שלמות על הנושא הזה, אבל אני רוצה להציע את הפיטורים של טאקר קרלסון, מהאושיות הנחשבות והמרכזיות בתקשורת הימין בארה”ב, והסיקור של אותם פיטורים בתקשורת המיינסטרים אצלנו (כלומר השמאל הממסדי-בורגני), כדרך להדגים למה אני, יותר שמאל רדיקלי בדעותיי מכל דבר אחר, מרגיש נוח יותר לשוחח עם ימנים.

–

מי זה טאקר קרסלון ולמה הוא חשוב, או, עד כמה הוא חשוב? נדבר במספרים: האיש הרוויח משכורת של כ20 מליון דולר לשנה מרשת פוקס, והחזיק את משבצת הפריים טיים שלה בשנים האחרונות – שמונה בערב. בשנים האלה התוכנית שלו הפכה לנצפית ביותר בערוצי הכבלים האמריקאיים, עם מעל 4 מליון צופים יומיים, וב2020 הוא אפילו קבע את שיא הרייטינג של תוכניות האקטואליה בכבלים בארה”ב לדורותיהן.

ההשפעה של קרלסון ברשתות החברתיות, בעולם שלם של תוכניות ופודקאסטים ימניים בארה”ב הייתה עצומה גם כן. אפשר להגיד, בביטחון די גבוה, שטאקר קרלסון הוא הקול הימני הבולט ביותר בתקשורת האמריקאית בשנים האחרונות.

בשבוע החולף קרלסון פוטר מרשת פוקס, ואף אחד לא יודע בדיוק למה. מהסיבות המרכזיות שמוזכרות: ההפסד העצום של רשת פוקס לחברת מכונות הצבעה, אחרי ששדרים שונים בפוקס טענו שהחברה סייעה לזייף את תוצאות ההצבעה ב2020 לטובת ביידן. קרלסון עצמו, יש לציין, לא היה מהכתבים שהפיצו את השמועה הזו. אבל אם הפסד כלכלי הייתה הסיבה, קשה לראות איך פיטורים של השדר הפופולרי שלהם יעזור לרשת פוקס. הרשת כבר סופגת מכה ברייטינג, והשווי שלה בבורסה האמריקאית נחתך במאות מליוני דולרים אחרי ההודעה על פיטורי קרלסון.

–

ומה באשר לתוכן? איזו עמדה ביטא קרלסון שהוא עורר עליו את חמת זעמה של אמריקה הממסדית, עד כדי כך שחברות ענק הפסיקו לפרסם בתוכנית שלו? מה קרלסון עשה כדי לפוצץ את בועת החארטה? הוא העיז לשאול שאלות ולנקוט עמדות בנושאים בהם הממסדים האמריקאיים הגדולים החליטו שאסור שיתקיים דיון.

למשל: הקורונה. למשל: טרנג’נדריזם. למשל: ההתחממות הגלובלית. למשל: המלחמה באוקראינה. למשל: האותנטיות של הארגון Black Lives Matter. למשל: דונלד טראמפ. הנה קרלסון בתוכנית האחרונה שלו, על הקשר שבין פייזר לצנזורה שהוטלה בארה”ב על דעות אופוזיציה באמצעות המדיה המיינסטרימית בתקופת הקורונה, בכל מה שקשור, בין השאר, לחיסוני הקורונה. בקטע הזה הוא מתייחס גם לטענה רוסית על כך שארה”ב החזיקה מעבדות למחקר ביולוגי על אדמת אוקראינה, טענה שבוטלה כתעמולה רוסית עד שארה”ב הרשמית הודה שאכן זה כך. הנה קרלסון

וכאן, בקטע נוסף, קרלסון מדבר על המלחמה באוקראינה והשקרים הברורים של הממסדים האמריקאיים לגביה, אגב אחד השקרים הפוליטיים הגדולים והמצמררים של מאה השנים האחרונות, ואחת הקונספירציות המתועדות בהיסטוריה: המזימה של שירותי הביטחון האמריקאיים, יחד עם התקשורת המיינסטרימית בארה”ב והמפלגה הדמוקרטית, לטעון שדונלד טראמפ הוא בובה של ולדימיר פוטין (בזמן שהממסדים הדמוקרטיים עצמם גנבו את הניצחון בפריימריז מברני סנדרז). טענת ה”בובה רוסית” נבנתה בצורה כה עמוקה, מתוחכמת ורחבה עד שכותב שורות אלה האמין לה בכל ליבו בזמן אמת.

מפרספקטיבה של זמן אני יכול להגיד שככל שאני מכיר ויודע, נרטיב הבגידה של טראמפ היה השקר הגדול ביותר בתודעה הפוליטית של המערב בימי חיינו  – עד הקורונה.

טאקר קרלסון הפך לגיבור של הציבור הימני בגלל שהוא הביא למסך תהיות ושאלות פרובורטיביות בנושאים עקרוניים שכל הממסדים האמריקאיים ניסו לקבוע שאין ואסור שתהיה לגביהם מחלוקת. העיסוק הזה של קרלסון בשאלות יסוד חיבב אותו על הציבור הימני – מעמד הפועלים האמריקאי – כי הוא נתן ביטוי לדברים שמעסיקים את המעמד הזה, שהוא, פרדוקסלית, המעמד היחיד שבאמת מרשה לעצמו להטיל ספק בשאלות גדולות.

אני לא יודע איך זה היה בזמנים קודמים אבל בזמננו האינטיליגנציה, כמעמד, והבורגנות, הן המכלאות הכי נוראיות של המחשבה והרגש. בתוך המעמדות האלה אין שום וריאציה, שום מנעד, שום ניואנס: כולם דגל, אמריקה, פייזר, צה”ל, נטפליקס. קשה לקרוא לזה אפילו אחידות דעים: זה פשוט טמטום מדבק וממאיר.

–

וכדי להמחיש כמה עמוק וממאיר הטמטום של הממסדים הגדולים מזווית של פרשה אחת לא גדולה כמו פיטורי אישיות טלוויזיה מובילה, בחרתי להביא קצת מהדרך שבה תוארו הפיטורים האלה, ותואר קרלסון עצמו.

ראוי לומר, בנקודה הזו, שקרלסון בקושי מוכר בישראל עצמה, ושאנחנו לא ארה”ב ולא עסוקים בעניינים הפנימיים שלה, כלומר אין סיבה אמיתית לשעתק את הימין והשמאל האמריקאיים לכאן. נשק, הפלות, מדיניות מס ומדיניות סביבה מעניינים לרוב הישראלים ת’תחת. ובכל זאת, אפילו כשמדווחים על פיטורי טאקר קרלסון, אסור להשאיר שום ספק בקשר למי הוא, וכמה מסוכן הוא (כלומר: כמה מסוכן לשאול שאלות).

כך דיווחו על הפיטורים שלו בוויינט:

וכך בהארץ

העיתונאית העצמאית טל שניידר הקדישה לפרשיה שרשור ציוצים ארוך בטוויטר

והעיתונאי גיא רולניק לא נשאר חייב

ההגדרה של ריבוי דעות, נכון? אתם יכולים לנחש מה כתב נדב אייל? מה חשב תומר פרסיקו? מה אמר יובל נוח הררי? נכון מרתק ומצדיק את קיומם של עשרות אמצעי תקשורת מגוונים? או את תחזוק תדמיתם של כמה עשרות כותבים מערכתיים בכירים בישראל?

–

אני לא רוצה להיכנס כאן לתוכן הדעות של מי מהאנשים שציטטתי, או אפילו לאלה של קרלסון עצמו. אני רק רוצה להסב את תשומת הלב לטקטיקה של השמאל הממסדי וכל החיילות והחיילים שלו, מהראשון עד האחרונה. והטקטיקה הזו אומרת: ליריב אין זכות קיום. הוא לעולם לא צודק בכלום. אף פעם אין לו נקודה. לא ייתכן שהוא מבטא משהו אמיתי, אותנטי, בעל תוקף. לא לא לא.

היריב רע באופן מוחלט וטועה באופן מוחלט. יש זכות קיום רק לאנשים כמונו, שמדברים בקול שלנו. זה בגלל שאנחנו המחנה של הדמוקרטיה וקבלת השונה.

–

בזמנים שלנו השמאל הוא המחנה של הצייתנות סכורת הפה, של הדוגמה, של התקיעות, הנוקשות, הקפיצות, האטימות, הממסדיות, חוסר היצירתיות, חוסר האמפטיה, שנאת הזר והשונה, השבטיות האלימה, הכוחנות, האחידות והדורסנות. חזק ככל שהוא נראה עכשיו, ימיו בעמדת דומיננטיות ספורים. מחנה תקוע ונוקשה, פורמליסטי וחסר חיים וחדוות חיים לא יוכל לנצח בזירה דינמית כמו החיים עצמם. הסוף של כל ההצגה המגוחכת הזאת של החארטה-כאמת-מקודשת הרבה יותר קרוב משנדמה. מבנה העל של החארטה, אם להשתמש במרקס בדרך כה עממית, עושה את צעדיו האחרונים בעולם. 

החיסרון בלהיות בנאדם שמחזיק בדעות בלתי שגרתיות הוא שבהרבה מצבי יומיום אתה מעדיף לשתוק כי לא בא לך להיכנס לויכוחי סרק עם אנשים שלא מוכנים מנטלית לראות פרספקטיבה שונה מזו של המדיה המיינסטרימית (שאותה הם מבינים בטעות ובמקביל כמציאות וכמשהו אותנטי שלהם). היתרון בלהיות בנאדם שמחזיק בדעות בלתי שגרתיות הוא שיוצא לך לפגוש אנשים מרתקים, חכמים, עם מצפון שופע ואומץ להיות אחרים, ואחרות.

יהב היא לגמרי כזו: פוליטית לעילא, פתוחת לב, והיה לי הכבוד והעונג להתארח בפודקאסט דובר האנגלית שלה. כדוברת אנגלית מהבית יהב מרגישה בנוח לפנות לקהל שמעבר לים ולגבולות, וזו מגמה שאני לגמרי יכול להזדהות איתה. וחוץ מזה זו הייתה הזדמנות כיפית מאוד עבורי לספר את הסיפור שלי באנגלית, והנה, התוצאה לאוזניכםן.

מאוד מאוד ממליץ לעקוב אחרי יהב במדיות: חוץ מDisillisioned שבו השתתפתי היא עושה גם את פודקאסט העצות שיט של אחרים ואת תודעה רבה שמוקדש לפסיכדליה, ובנוסף מתחזקת דף אינסטגרם פופולרי שבו היא מרכזת את פעילותה הענפה.

האזנה נעימה

הייטקיסטים מנופפים דגלי ישראל וצועקים “בושה”. יש אנשים שנשארים אדישים לזה, או אפילו עויינים לזה במידת מה. למרבה המזל, או התדהמה, חלקם גם יודעים להסביר למה

הנה, סוף כל סוף, מתגבשת על פי כל הסימנים תודעת מאבק פוליטית בישראל. מספרים לא מבוטלים של בני אדם יוצאים לרחוב; אמנים ואנשי רוח קוראים קריאות ועוצמים עצומות; בגזרות המסחר והתעשייה, התקשורת והאקדמיה, נשמעים קולות מתריעים ואפילו הייטקיסטים יצאו להפגין בשם הייטקיסטיותם. נוכח יריעה כה רחבה של הסתייגויות, התנגדויות ופעילויות צריך לשאול את השאלה הבלתי נמנעת: מה רע לך מזרחי? מדוע הנך מקטר? האם לא תצטרף למוחים, לעוצמים, למפגינים? 

אני לא מצטרף ולא אצטרף לגל המחאה הנוכחי, ויש לי סיבה טובה מאוד לכך: המחאה הנוכחית לטענתי, לא רק שלא מחזיקה בפוטנציאל לשנות דבר מהדברים האמיתיים שעושים את ישראל מדינה מקולקלת, היא עושה דבר גרוע ואפל מזה: היא מחזקת את הקלקולים הבראשיתיים של המדינה הזו. 

מה שאני מדבר עליו לא סבוך במיוחד. הוא אפילו אינטואיטיבי ופשוט מאוד. המוחים מוחים נגד הממשלה כאילו היא מקור הרשע, בשעה שמקור הרשע הוא המדינה עצמה. 

מדינת ישראל עשתה את הנכבה ועושה את הכיבוש. לא הימין והדתיים. מדינת ישראל עובדת כמו תאגיד לטובת קבוצת אוכלוסיה מיוחדת אחת. לא הימין והדתיים. מדינת ישראל מתנחלת בשטחי פלסטין. לא הימין והדתיים. הצבא של מדינת ישראל מגוייס להגן על הפשיזם והאפרטהייד. לא הצבא של הימין והדתיים. הממסדים הכלכליים, המשפטיים, התרבותיים, האקדמיים, התקשורתיים, האמנותיים, המדעיים, הבטחוניים של מדינת ישראל עומדים מאחורי כל העוולות שמניתי כאן, ועוד רבות אחרות (שהמז’ורית האחרונה מביניהן היא הטמטום הזדוני ושונא האדם והחופש של ניהול הקורונה). 

גם המחאה הנוכחי מנסה לבסס הפרדה המלאכותית בין מעשים שעושים הימין והדתיים, כביכול, שמייצגים לכאורה את כל מה שמקולקל ורע, לבין מעשים שעושה ישראלים נאורים ומקסימים שמייצגים את כל מה שטוב. אבל אין שום הפרדה כזאת: אקדמאים חילוניים ועשירים מתל אביב או כפר סבא אחראים לקלקולי המדינה הרבה יותר מאנשים מסורתיים ודלים מקרית שמונה או מדימונה, אם כבר. הראשונים מחזיקים בכל הכוח וגורפים את כל הרווח, והאחרונים לא מחליטים כלום ולא מרוויחים דבר.  

ההפרדה המלאכותית והשקרית שמנסה לייצר ציבור המוחים (בהובלת מנהיגיו מאחורי הקלעים, כמובן) לא נועדה רק ליצור מצג שווא של מחאה אמיתית ועמוקה למה שהוא לא יותר ממסע יח”צ ציני, היא גם משרתת, במקביל, שתי מטרות נלוזות: האחת היא לנקות את העלית הכלכלית והנורמטיבית של המדינה מאחריות לכל הפשעים והעוולות שמבצעת מדינת ישראל. השניה – להשריש עוד יותר, אם זה אפשרי בכלל, את האגדה שהמדינה זה הם, כלומר החילונים ה”שמאלנים” מהמרכז, מדינה שנחטפה על ידי כנופיה מרושעת שתפסה את השלטון וזו היא, והיא בלבד, שעושה את כל מה שרע ומכוער. 

שתי ציפורים באבן אחת: אנחנו לא אשמים בכלום, והמדינה (היפה, הטובה והנקיה) זה אנחנו. 

המחאה הנוכחית, לפיכך, היא לא יותר מפעולה תדמיתית של מעמד שרוצה לנקות את עצמו מכל אשמה ולהתנשא על כל השאר פעמיים: פעם אחת בטענה שכאילו זה הם, האחרים, שאחראים לכל הטינופת שנעשית ונעשתה, ופעם שניה בטענה שהם המדינה הנכונה והטובה, וזו רק תקלה היסטורית ודמוגרפית מצערת שהם, כלומר המדינה היפה והטובה, לא מחזיקים גם בשלטון. 

צריך רק לשים לב לנימוק המגוחך של המחאה: זה לא הרג וגירוש בלתי נסבלים של פלסטינים שהוציא אותם לרחובות, ובטח שלא חלוקת האדמות והמשאבים בתוך מדינת ישראל, שמוטים בצורה מחרידה ומזעזעת לטובת יהודים לבנים, ואפילו לא האפליה השיטתית נגד ערביי 48 בכל רובד ורמה של החיים. 

נגד הדברים האלה, העקרוניים, הציבור הנאור לא יכול להפגין מכיוון שזה הוא שעושה אותם: הוא המוסד, הוא השב”כ, הוא הסייבר, הוא מערכת המשפט, הוא הרפואה, הוא הקיבוצים, הוא המצפים, הוא הדיפלומטים, הוא היישובים הקהילתיים, וכן הלאה וכן הלאה. האנשים שגוזרים את הצ’קים השמנים ביותר ואת התדמית הבוהקת ביותר מהמערך הפוליטי המפלה, המנוון והאלים של מדינת ישראל משתייכים למה שאהרון ברק קרא לו בחדווה בלתי מוסתרת “הציבור הנאור”.  הם הרי לא הוציאו פיפס כשממשלת השינוי הייתה הרצחנית ביותר כלפי פלסטינים בזכרון החי. מה פתאום שידברו? לא הייתה במעשי ההרג האלה שום פגיעה תדמיתית כלפיהם. 

אבל עכשיו, כשאין שום הבדל מעשי בין הממשלות, מפברקים כאילו שהחדשה היא בלתי נסבלת. למה? כי היא עושה את אותם דברים כמו הקודמת וכמו שמאמין שנכון ומוצדק כל ציוני תחת השמש, אבל היא עושה את זה עם חזות לא מחמיאה, או עם מילים פחות נעימות לאוזן בורגנית, ואת הפגיעה הזו בתדמית האליטות הישראליות לא יכולות לשאת מסיבות פרוזאיות לגמרי: אם התדמית של מדינת ישראל תיפגע השורה התחתונה הכלכלית שלהם לצד היכולת שלהם להתנשא על שאר דרי המרחב והעולם, תינזק ללא תקנה. וזה מאוד לא נעים למי שהתרגלו לחיות על דיאטה של פינוק, ליטוף והעדפה בלתי פוסקות.

לא נורא, אני אומר. לא נורא בכלל. הגיע הזמן שהציבור הנאור בישראל יפגוש את דמותו במראה, כי בסופו של יום הם צודקים: מדינת ישראל זה הם. ומבחינה ערכית, מוסרית, אנושית, מדינת ישראל היא קטסטרופה.

מה יש לך מנטפליקס, מזרחי?

כי אין סימבול חזק יותר של התודעה הפוליטית של הדור הליברלי הנוכחי במערב: ההתמכרות הפרועה, האובדנית ל”תכנים” שמופקים ברמת העלילה, הצבע והצורה כדי ללטף ולהחמיא לאותו דור, ולהציג לו תמונת עולם שקרית וכוזבת, עם עולם, אדם וחברה שעברו שורת טיפולים קוסמטיים ופסיכיאטריים כל כך עמוקה שלא נשאר בהם שום חלק עם תחושה או רושם אנושי. דור עם הפרעת קשב משתקת, עם אפס הבנה במורכבות ועומק, עם צורך אובססיבי בליטוף ושמירה והגנה מאת המוסדות החזקים בחברה. דור שמסוגל להתרגש רק מייצוגים נטולי אותנטיות, כלומר רק מכאלה שהם ערוכים בקפידה ומוגזמים לאיזה צד. דור שלא מסוגל להסתכל בעצמו, ולכן לא באדם ובעולם, במידה אפילו מינימלית של כנות מרוב בהלה מכל מה שמלוכלך ולא ממושטר, כלומר אנושי. נטפליקס הוא הייצוג המושלם ביותר של כל מה שרע ועלוב בתודעה הפוליטית והתרבותית בזמן שלנו. לכן נטפליקס.

מעולם לא הייתה מחאה שכל סיבת קיומה היו התמונות של עצמה מגובה או מאיזה אפקט דרמטי אחר. הפגנה שהיא לא פיסה של המרחב והמציאות שלו, אלא חתיכה ערוכה ומבויימת שלא מתקשרת באמת עם שום רובד ריאליסטי. תוכן של ציונות קלאסית במילים נטפליקס טהור, בקיצור.