(בפייסבוק שלי כתבתי אתמול)

גבר מזרחי במיטב שנותיו, יש שאף יאמרו לא בלתי נאה בדרכו הנונקונפורמיסטית, יושב בנחת ושותה שייק אסאי, בננה ומנגו בפינת רחובות מיתולוגית של העיר הלבנה.

איש אחד מתקרב בהליכה עצבנית משהו לכיוון השולחן שלו. כמו תשובה משמיים לעיסוקו של אותו גבר מזרחי בדייטה כמושג סוציו-פוליטי, המתקרב נראה כמו ראש צוות תוכנה בחברת הייטק גדולה.

היושב בשולחן חושב לרגע שהמתקרב בא להגיד לו שלום מהוירטואליה, כמו שקורה לפעמים, אך עד מהרה מתברר שתכלית ביקורו הנחפז אחרת.

הוא ניגש לשולחן, ובלי לומר מילה הוא לוקח את הטלפון הנייד של שותה השייק ובוחן אותו. זה הטלפון שלי? הוא שואל, ספק את עצמו, ספק את הגבר היושב, ספק את הכושלאמא של עצמו.

אפשר לשאול לפני שנוגעים לאנשים בדברים, אומר שותה השייק בנחת, מנסה להושיט לקוף הדייטה ענף לרדת מהעץ.

לפני רגע ישבתי פה, הוא עונה תוך שהוא מחזיר את הטלפון לשולחן, ומסיים במחווה ממחזה שהיושב בשולחן כבר לא מעוניין לכתוב: הוא לוחץ על משהו בשעון החכם שעל ידו הדבילית כדי שיצלצל וייתן לו ידיעה סופית: השלו הטלפון על השולחן, או לאו. משהו סופי וטכנולוגי, עם דייטה וחיווי צלילי וויזואלי.

משנכזבה בלשותו הוא נפנה והולך לו, מפטיר מעין גניחות קטנות של אינדבדואל שעושה בעצמו מעשה סדום לא לגמרי רצוני.

היושב המשיך לשבת, ולקח את הטלפון ביד

–

תארתי סיטואציה שהייתה באמת בצהרי אתמול בבן גוריון דיזינגוף, ואת הזעם שלי על ההתנהגות הגסה של אותו אדם תיעלתי לשפה, שהיא הכוח שלי (או הכוח המדומיין שלי, או שניהם). מול סיטואציה כזו קשה שלא לתהות: אם הייתי יושב בדיוק באותה נקודה עם עור בהיר, זקן היספטרי ושעון חכם (לצד האוזניות התקועות תמיד באוזניים והקורקינט החשמלי, ההמצאה הכי סימבולית לאוננות הנרקסיסטית באמצעות צרכנות וטכנולוגיה, מתמציות הזמן שלנו) על היד שלי, האם אותו מאבד-טלפון היה ניגש אלי באותה גסות שבהתעלמות? או שאולי, ברגע של לחץ הוא קרס מנטלית למקום הישרדותי שמזהה בלי שום כיסוי את הדומה לי עם המגן עלי, ואת השונה ממני כמאיים עלי? אני יודע מה האינטואיציה שלי אומרת.

אני גם יודע שאי אפשר באמת לדעת אף פעם, וגם את זה צריך לזכור. אבל אני הכי יודע שסוג כזה של סימון גבול נורמטיבי על בסיס מראה הוא מאבני היסוד הקיומיות של המקום הזה, וחלק בלתי נפרד של הנסיון האישי שלי.

להעלות את הנקודה הזו, לפיכך, הוא אקט של אמירת אמת מבחינתי: אמת ביוגרפית ואישית, ואמת פוליטית וקולקטיבית. במסע שאני עושה בחיי לבירור האמת מתוך השקרים שסופרו לי, אני לא יכול להחמיץ עד כמה שני העולמות אצלי, האישי-משפחתי והציבורי-קולקטיבי, שזורים אצלי, ועד כמה הנרטיבים בהם דומים.

גם בבית וגם בחוץ לא רצו לומר לי אמת מעולם, והפעולה הפוליטית והפסיכולוגית החזקה ביותר, בשתי הזירות האלה, הייתה למנוע ממני אמונה בעצמי, או חיבור עם הכוח שלי.

–

החיים לא אמורים להיות ככה (אני מנסה ומשתדל להחזיק בתפיסה הזו למרות שיש לי מעט מאוד ראיות להציע כדי לתמוך בה). כדי להאמין בעצמו, או להאמין לעצמו, האדם לא חייב לשים את כל עולמו המוכר, פחות או יותר, תחת חקירה קשוחה. אפשר לגדל בני אדם בצורה מיטיבה יותר, כלומר חופשית ונדיבה וחומלת יותר; אפשר לאהוב אותם. זה לא באמת בלתי אפשרי.

לא שמישהו מאיתנו מגיע אי פעם למשהו כלוח חלק: המרכז הרגשי שלנו, הזכרון והמהות שלנו נבנו מתוך אינטראקציה רגשית עמוקה עם הסביבה, וטעינו בדרך, ויש לנו סודות וחרטות, אבל האם באמת נגזר עלינו לחיות בהסתרה אלימה של העבר, כלומר של החלקים בעצמנו שאנחנו לא רוצים להראות, וחיים בחרדה מצמיתה שייחשפו? האם באמת אין לנו ברירה אלא להשתמש בניסיון הרע שלנו כדי לא לראות את הטוב באנשים אחרים? לא, לא. זה לא נכון. אל תשאלו אותי איך אני יודע. אני יודע.

–

אני עוזב סיפורים אישיים ומשפחתיים כמו שאני עוזב סיפורים לאומיים: פעם העזיבה הזו מהירה יותר ופעם זו. בשני המקרים, בשני המישורים, ברור לי לגמרי, ורק נעשה לי ברור יותר עם הזמן, שהאמת היא הדרך היחידה עבורי לקבל את עצמי, ושאני חייב להשתמש באמת שכבר קיבלתי כדי להשיג עוד אמת, בעקשנות רדיקלית שרואה בתהליך הזה דבר דומה מאוד להכרח קיומי.

עבור מי שמורדים (ומורדים, נזכיר רק מי שחייבים למרוד, כלומר מי שהסיפור המקובל לא השאיר להם מקום לחיות ולתפקד כבני אדם; מרד זה מקום קשוח מאוד לחיות בו), ייצוב העצמי הוא שם אחר לערעור החברה, או המשפחה, או הממסד. אולי זו אחת הסיבות שממסדים פוליטיים מרושעים (ומשפחות רעילות בכלל זה) משקיעות מאמץ אדיר בפגיעה באמונה של נשלטיהם ביכולתם להבין את המציאות, כלומר לבטוח בחושיהם, בשכלם ובמצפונם.

זו תעודת הביטוח של הממסד הזדוני. אנחנו מבינים בחוש, כשאנחנו עושים משהו רע, שאחת ההגנות הכי אפקטיביות שלנו היא שלילת האוטונומיה, או תחושת הכוח והרישיון של מי שפגענו בהם להבין את הסיפור נכון – כלומר הפוך – ולמשוך מתחת רגלינו את המצע הכה מפנק (עבורנו) של השקר.

הורה שפוגע בילד יספר לו שהוא פגום ולא חכם, ולא כשיר להבין את המציאות. ממסד פוליטי שמדכא ומדיר קבוצות אנושיות יעבוד כדי להנחיל בחבריהן את האמונה מקצצת הכנפיים שהם לא נועדו לעסוק בדברים באמת, שזה לא בשבילם, שיש רמות של מציאות שהם בכלל לא אמורים לעסוק בהן.החבלה האיומה הזו בדימוי העצמי היא אחד הטריקים הכי בטוחים בארסנל של הבורגנות וההון בבואם לדכא את הפועלים והעניים: אתם כשירים לעשות פוגרום ולירות במישהו במחסום. אתם לא כשירים להבין את השיקולים שמאחורי הקלעים, כלומר את תמונת האמת של המציאות (עצם ההבנה שיש תמונת אמת שלא מניחים לך לראות, ומצפים ממך שתסכים עם זה שאתה לא כשיר לראות, יש בה כדי להטריף את הדעת).

–

שבוע שהתחיל ברצח ילדים בעזה הסתיים במצעד דגלים, כאילו מדובר בתחרות בין שני סוגים של סדיזם: אחת מכנית ואליטיסטית, משמיים ומכונה, שניה מיוזעת ומלוכלכת, מרחוב וידיים ורגליים. בשני המקרים הכוונה זהה: ליצור ‘הרתעה’. כלומר לגרום לבני אדם אחרים לפחד ממך, ולהתנהל מולך מתוך פחד מפגיעתך הרעה.

על הסדיזם במציאות, כמו שתיארתי קודם, חייבים להוסיף שכבה של עכירת נקודת המבט ושלילת היכולת של הנשלטים להאמין בכוחם להבין את המציאות. כך, כשאומרים שרוצים להשיג ‘הרתעה’אומרים בעצם: לצד השני יש תאוות נקם ודם בלתי נשלטת, ולא טיעונים מעולמות אנושיים מוכרים. אי אפשר להידיין איתו. האחר הוא חיה רעה. האחר הוא מפלצת (תארו לכם תרבות שמספרת שאתם מפלצות, ומתנהגת אתכם כמפלצות; גם בזה יש כדי להטריף את הדעת, וגם היא נלקחת מראש בחשבון. אין שום מסתורין בפסיכולוגיה האנושית).

–

כמה שהאנושות חיה בסרט שהיא התקדמה מאיפשהו לאיפשהו, מאיר עיניים לראות כמה הטקטיקה הזו עדיין רווחת. סימון הזולת כמפלצת כדרך לשלול ממנו קול ותוקף פוליטי. הציונות חיה מזה, ובעצם לא עושה שום דבר אחר: שיווק היעדר האנושיות של הערבים היא נכס הייצוא העיקרי של ישראל. ומכיוון שהדברים אף פעם לא נשארים קונקרטיים, השיטה משווקת כשיטה: אם יש סוג אחד של אנשים שהם מפלצות ואין להם טענות לגיטימיות בטוח שיש עוד.בלתי מחוסנים, מזרחים, שמאלנים, אירופאים, רוסים, סינים, מוסלמים (מלוכלכים ועניים, לא עשירים בגלימות, את אלה אנחנו אוהבים והם דוגמא לזה שגם מפלצות טבעיות יכולות להשתקם בהדרכה ופיקוח נאותים, או לפחות עד שישמיעו טענה פוליטית משמעותית ויחזרו שוב לעמדת מפלצות).

כעסתי כשאותו אדם ניגש אלי לשולחן שבו ישבתי, וחטף את הטלפון ביד גסה לבדוק, מול עיניי, בלי לשאול ובלי להסביר, אם גנבתי לו את הטלפון. בנקודה הזו במסע שלי לשחרור ברור לי במה דברים אמורים, ועל מה הכל יושב. אין מסתורין, כאמור.

ובגלל שכל כך הרבה ברור לי וקניתי לעצמי אמת, כלומר את עצמי, במאבק ממושך, ההשפעה של התנהלות כזו מולי כבר הרבה פחות מערערת. בצירוף מקרים (אם יש כזה) השבוע הייתי צריך להתמודד, שוב, עם האשמות מחרידות ומעליבות מבית, וגם בהן מצאתי הרבה פחות כוח עלי.

כשיש לך אמת, כלומר את עצמך, לא צריך להתגונן בזעם ואין מקום או צורך בשנאה, ואפילו לאכזבה כבר בקושי יש במה להיאחז. שום דבר כמעט כבר לא פרסונלי: התיעוב שחשים הוא לפרקטיקה, לאמונה הקלוקלת, להסדרים ולנורמות שמאפשרים ומנציחים שכפול אינסופי של הסדיזם והטראומה, ועושים לה לגיטימציה מחודשת כל הזמן.

חופש הוא במידה עצומה חופש מתדמית ודימוי שלך כמו שיצרו אותם אנשים אחרים, שזה משהו כמעט אף פעם לא עושים בכוונה טובה (כשאנחנו אוהבים מישהו אנחנו רוצים שייהנה, כמונו, מהיופי והחן שלו או שלה, אנחנו לא עסוקים בהינדוס התודעה שלהם: אין לנו שובל של עקבות להסתיר אחרי פשע).

ככה הכל מתחבר: אמת, אהבה, חופש, ביטחון. הכל מהות אחת. בסוף השבוע הזה אני מודה לעצמי על עקשותי הרדיקלית. ואני שמח שמי שכאן איתי, כאן איתי.

לחשוב על הדברים נכון יותר זה לחשוב על הדברים חופשי יותר

קשה להפריז בחשיבות ההנחות המקדימות שלנו ליכולתנו לפתור בעיה בצורה טובה. אם אנחנו ניגשים לבעיה ובטוחים שיש לה רק שלושה פרמטרים, כשבעצם יש לה עשרה, או כשאחד הפרמטרים שאנחנו מייחסים לה בכלל לא רלבנטי, היכולת שלנו לבוא עם פתרון נכון וטוב מתרסקת.

זה פשוט כשזה פשוט, וכשאנחנו לא מושקעים רגשית: יש פנצ’ר בגלגל אז עוצרים ומחליפים. אבל מה קורה אם יש פנצ’ר בגלגל על כביש מהיר עם מעט שוליים, והמשפחה שלנו בפנים? ברגע כזה ההתרכזות בפנצ’ר תהיה שגויה לגמרי, כי הפרמטרים “צריכים להגיע לאנשהו”, “הגלגל לא מאפשר נסיעה במהירות מספקת” ו”פשוט עבורי להחליף גלגל” מתגמדים מול הפרמטרים החשובים פי כמה “לא לסכן את המשפחה בעמידה צמודה לכביש מהיר” ו”לא לסכן את עצמי בניסיון להחליף גלגל עם ישבן שחוצה את קו השוליים”. ואפילו הבעיה הזו תיראה קטנה אם פנצ’ר בגלגל על כביש מהיר עם משפחה קורה כשבורחים מהר געש מתפרץ או מאזור מלחמה, נגיד.

הפטנט הוא לא להיתקע על אספקט אחד של התמונה ולהחליט שרק הוא חשוב, אלא לראות כמה שיותר רחב, ולתת לעצמנו את הסיכוי לעבוד מול מציאות נתונה בכמה שיותר תושיה וחופש פעולה ובכמה שפחות כבילה עצמית לעיקרון תוקע, לעקשות מיותרת או לפחד מכווץ. ככה החיים אוהבים אותנו, ונותנים לנו את הצ’אנס הכי טוב. אנחנו בזרימה איתם.

הבעיה: ישראל

ישראל היא בעיה, או נכון יותר צרה, מאלף סיבות ואספקטים. האמת היא שחוץ ממפגשים עם אנשים שהם סבבה, במקרה או באופן מתוכנן, קשה להגיד על משהו במדינה הזאת שהוא נכון או טוב. חרא לנו, וחרא לנו לשמוע אפילו על משהו שקשור לסיפור ישראלי רשמי או חצי רשמי על משהו. הבחילה עולה אוטומטית, הקריזה עולה איתה, והרצון לשבור משהו או סתם לצרוח לא נשאר הרבה מאחור. יש לנו דרעק של מציאות, ודרעק של שיחה עליה.

בתגובה לדבר הזה, כמו בתגובה להרבה בעיות אחרות בחיים, אנשים עושים את מה שנדמה להם שצריך לעשות, כלומר את מה שהחברה לימדה אותם שעושים כשנתקלים בבעיה: מנסים לפתור אותה.

אבל הם לא מגדירים את הפרמטרים של הבעיה נכון, אם בגלל חוסר כישרון, אם בגלל תקיעות או אם בגלל אינטרס, ולכן לא רק שלא מסוגלים לעזור בפתרון הבעיה ושמה ישראל (או בעיה כלשהי), הם רק מחמירים את המצב עוד יותר.

והם מחמירים את המצב לא רק בגלל שהפתרונות שלהם לא מתכתבים עם הפרמטרים של המציאות, אלא גם בגלל שהם מעמיקים עוד יותר את הפרמטרים “ישראל היא בעיה שיש לה פיתרון” ו”נכון, או חובה עליך לנסות לפתור את הבעיה ושמה ישראל”. שני הפרמטרים האלה כוזבים, ולפיכך השרשת האמונה באמיתותם מחמירה את המצב פעמיים: לא רק בגלל שהיא מזרימה אנרגיה לערוץ שאין לו מוצא, ברמת העקרונית של פתרון בעיות, אלא גם בגלל שהיא מבססת עוד יותר את את הזיקה מוליכת השולל שבין היחיד לקולקטיב הישראלי – זיקה מוגזמת ממילא שהיא אחד הגורמים לדרעק הישראלי: הסנטימנטליות המופרזת שאיתה מסתכלים ישראלים על הארגון הבירוקרטי שקרוי “מדינת ישראל”, והתפיסה הטראגית שלהם את המדינה כחלק מרכזי בהווייתם הפרטית לא מאפשר להם מפגש עם המציאות הקונקרטית.

וזה אפילו לא כל האסון: הסנטימנטליות המופלגת במישור הכה חשוב (עבורם) משפיעה ומחלחלת לכל תפיסת עולמם בכל המישורים ועושה אותם, בקיצור נמרץ, אדיוטים פוליטיים.

המכשלה והטרגדיה בשאלה “מה לעשות?”

בכל מה שקשור לישראל, אנשים שואלים את השאלה “מה לעשות?” בצורה שגויה לגמרי, תןך ניסיון מכמיר לב לבודד פרמטר אחד של המציאות הישראלית ולתקן אותו באיזה מהלך דון קישוטי, בלי להתחשב כלל בתנאי היסוד של המקום הזה, במסורות שלו, במטרות שלשמן הוקם ובדרך שבה מנגנונים בירוקרטיים שונים מוציאים לפועל את כל הדברים האלה, ומידת הכוח שיש להם על עיצוב המציאות והתודעה.

הנה, מספיק שאמרתי את הדברים כך, וכבר מי שהיה להם שמץ של רצון “לתקן” או “להביא שינוי” מרגישים כאילו הלכו על חוף הים בחודש מרץ שמשי וגל של מים קפואים למדי עלה פתאום והרטיב אותם עד הברכיים.

אני לא אזכיר כאן את הכיבוש כי הוא לא מעסיק אף אחד ואני מכבד את הנושא מדי לזרוק אותו לחלל האוויר כמו סלוגן שיווקי, אבל גם בכל נושא משמעותי אחר – תשתיות, תחבורה, צפיפות, צורת החיים העירוניים והמרחב העירוני, היכולת לקבל אמת מהממסדים בכל סוגיה שאינה השולית ביותר, אפליות מאפליות שונות ועוד ועוד – בכל הנושאים האלה היכולת להבין את הפרמטרים האמיתיים של הבעיה ולנסות לפתור אותה בצורה מועילה עבור החברה בישראל היא אפסית או קרובה לזה.

ישראל היא מוסד כושל. יותר מזה: היא מוסד כושל בצורה חסרת תקנה. והיעדר התקנה הזה הוא הפרמטר העיקרי שדרכו צריך ונכון להסתכל על הדברים, והדבר העיקרי שצריך להיות לנו בראש כשאנחנו מסתכלים על אנשים מנסים לשכנע אותנו שיש למקום הזה תקנה, ועל ידי כך לקשור אותנו חזק יותר מכל בחינה לספינה שוקעת.

אם אתם אוהבים מישהו, תשחררו אותו. ותתחילו בעצמכם. 

היופי הוא שהפתרון הכי קל לבעיה אנושית מוכרת כלשהי היא ההבנה שהבעיה לא בעיה שלך. וישראל, ראו זה פלא, אם אנחנו רק מסכימים להיות חופשיים מהכזב שהיא כן הבעיה שלנו, ברגע הופכת להיות לא בעיה שלנו.

זה לא אומר שישראל מאבדת את הפוטנציאל להזיק לנו: אנחנו ממשיכים להיות כפופים לשיטור ולריגול וחשופים לתככים ולהסתה ולשולל, וממשיכים להיות מסוגלים לאבד את חיינו בגלל מחדל או מלחמה מטומטמת ומיותרת שהממסדים דחפו את המדינה אליה. כל זה נכון. אבל אנחנו כבר לא קשורים לישראל פסיכולוגית, תודעתית. כשאנחנו מסכימים להבין שכל כך הרבה ממש ששמענו מילדות הוא שקר, מידת המעורבות הרגשית שלנו יורדת פלאים: אנחנו לא קשורים לזה. נקלענו לסיפור הזה לגמרי במקרה.

ואם אנחנו מבינים את הבעיה הישראלית ככה, האוויר נהיה בהיר ונעים בהרבה, והאתגר שאנחנו מתמודדים איתו הוא לא איך להציל את המדינה (מה שזה לא אומר), אלא איך להציל את עצמנו ואת הקרובים לנו מגלי ההדף של המדינה ושקיעתה.

כשאנחנו מסתכלים ככה על הדברים זה כבר קרב אחר לגמרי. לא רק מעשי (מפתיחת אופציות להגירה עד יצירת קשרים שיאפשרו לשרוד את ההתרסקות הנורמטיבית ואולי הממסדית שתבוא, או סביר מאוד שתבוא מתישהו), אלא גם מנטלי: איך לחזק את עצמנו ולהזין את עצמנו בתוך סביבה פוליטית רעילה ומכורה לשקרים. לא לרתך את עצמנו לספינה. לראות במה מחזיקים כדי לצוף.

סירת ההצלה הגדולה והקוסמת בעולם: ובכן, העולם

ושאלה נוספת, או אתגר נוסף, גדול ומעשיר ומצמיח בהרבה מכל הדרעק המקומי, שאפשר להתפנות אליה כשמשתחררין מהגנון המטופש היא: איך אנחנו הופכים להיות בני אדם בעלי ערך, תורמים ומשפיעים, בעולם חופשי וצודק יותר ובקרבות התרבותיים הגדולים שצפויים לנו, ולמעשה ניטשים כבר עכשיו.

זה לא יותר מרומם רוח מהרפורמה או קרן הארנונה, תגידו לי?

כשאנחנו עוזבים את הישראליות העבשה, עולם שלם של אפשרויות מתגלה. ואם נחשוב נכון ונעבוד נכון, יחד, מתוך העצמה הדדית, החשיבות של הבחירות שלנו יכולה להיות גדולה בהרבה ומכרעת בהרבה מההתרכזות הגמדית בקורותיה של מדינה קטנה אחת עם השפעה גרועה מאוד על האזור והעולם (ומצבם הנפשי של המסכנים שאספה אליה בתחבולות וכוח), אבל כזאת שהיא לאמיתו של דבר הערת שוליים בדרכה הגדולה של האנושות, או הציביליזציה שהיינו רוצים ליצור – כזו שיש בה בני אדם בעיקר ולפני הכל, ולפני מחשבים ומצלמות וממסדים.

תעזבו את ישראל, אני אומר. קחו את העולם, ואת עצמכם, מחדש, על הדרך. בבשורה הזו יש לא רק תיקון עצמי להקטנה הנוראית שהמקום הזה ממיט על נפש תושביו, אלא גם מרד ממשי בחלום העוועים ההרסני של הציונות: לא עוד הסתגרות בגטו של יהדות ובבל”ט. אני רוצה את כל האנשים בעולם. את כל בני האדם. אני רוצה הומניזם.

אם כבר להיאבק על משהו, אז על זה. 

 

ארבעה ימים חלפו מאז נודע דבר מותה של יעל גרינברג, קרבן אחת מפרשיות האונס המזעזעות שעלו אי פעם לפני השטח בישראל. מותה והזכרון הקולקטיבי הנורא שהציף מחדש היה נושא העיסוק העיקרי של הרשתות הישראליות במחצית הראשונה של השבוע. במחצית השניה של השבוע הנושא נשכח כליל והתודעה הישראלית עברה להתעסק בשני נושאים שונים לגמרי לכאורה: סבב הדמים הנוכחי בין ישראל ליישות העזתית הקטנה והחלשה שהיא מכה באכזריות כבר 75 שנים, והאירוויזיון, או ליתר דיוק: הופעתה של נועה קירל באירוע הפאן-אירופי המפוקפק בעליל הזה.

אפילו במבט חולף קשה להחמיץ את הסימבוליזם הזועק בין האונס בשמרת למערכות ה”הגנה” של ישראל (קרי: מערכות לשימור שלטון האפרטהייד, העליונות הגזעית והחומה הפסיכו-פוליטית בין יהודים לשכניהם ולעולם). המערכות האלה קרויות בשמות פורנוגרפיים באופן קומי: כיפת ברזל, שרביט קסמים, וגם סתם חץ (נשק שחודר ופולח), והן יוצרות מעבר נושאי מושלם למדי בין שמרת למיניות שנועה קירל משדרת בשם הציונות או לא, בצורה לגיטימית או לא, על הבמה בליברפול.

החיבור בין מילטריזם לאלימות מינית גברית כל כך שחוק ומובן מאליו שכמעט אין צורך להזכיר אותו: יהלי סובול הנהדר כתב לפני 31 שנה את השורות

“כל החבר’ה עברו בתוכך כאילו שאת רכוש ציבורי
אבל הם לא מהסוג שהולך לכלא הם מהסוג שהולך לקרבי”

ב’כל החבר’ה’ סינגל הבכורה של מוניקה סקס, שהרבה אנשים בחרו לצטט השבוע, ובצדק. בלי קשר לכמה סובול צדק, הישראליות, תחת לחצי התפרקות, מנסה להיאחז בנוסטלגיה מרגיעה של ביחד ושפיות, ושירים ישנים מעולים במתן אשליה שכזו.

לפני שנזנח כליל יחד עם נושאים אחרים של צדק ואמת, ההיתוך של גבריות עם צבאיות והמשמעויות ההרסניות של ההיתוך הזה על נפש הגבר והחברה היה נושא לא בלתי משמעותי בעולם שלפני ההשתלטות המוחלטת של תאוריות מגדר ולהט”ב על התודעה של המעמדות יצרני התוכן הגבוה והנחשב (קרי: השמאל הממסדי). פרק יוחד לנושא הזה ב’חופש. מניפסט’ – פרק  שוויינט, תאגיד התקשורת הממסדי בישראל, פרסם בשלמותו עם יציאת הספר, בקטע מוזר (אם לחצתםן על הלינק, אל תחמיצו את תגובה 5).

–

זה החלק של נועה קירל והאירוויזיון שנותן לשבוע הזה את הטוויסט הקינקי, או לא באמת קינקי, אלא מעניין ומזמין דיון קצת פחות מובן מאליו. ברצף האירועים והתנועה הקולקטיבית של התודעה הישראלית (נשארנו עם נוודים נטול בית, למען האמת. ארחיב על זה בהזדמנות), האירוויזיון ונועה קירל מכניסים לתמונה מימד אחר של יחסים בין המינים ושל מיניות.

כי נועה קירל, כדרכן של פרפורמריות בימינו, שרה תוך כדי מופע שמרפרר לאלמנטים של ספריפטיז וסאדו-מאזו, ואולי גם קצת מין קבוצתי: בקיצור סקס כמו שעושים אותו באמריקה. הביקורת על ההופעה של נועה קירל מתרכזת גם היא באספקטים הפרובוקטיביים-מינית של ההופעה שלה ונכון, בביקורת הזו יש גם סממנים פטריארכליים (כי הגוף שלה שייך לה, תודה) וגם גרעין של אמת (כי למה זמרת צריכה להיות סמל מין בכל הכוח), אבל נניח לדיון מעט משעמם הזה עכשיו. אני רוצה להתרכז בדבר שהוא המעניין באמת עבורי, והוא סוג המיניות ואופן המיניות שנועה קירל, כשגרירה נאמנה של זמנה, משדרת.

אבל לפני זה, כטיזר, הנה סם סמית’, הזמר האוסטרלי שביטל את הופעתו בישראל לאחרונה:

והנה ביונסה

והתשובה במהופך: נועה קירל

–

כפתיחה לדיון הספציפי הזה אני רוצה לציין שאני לא חסוד או צנוע במיוחד בשום מובן שהוא: אני מרגיש בנוח עם עירום וחופי נודיסטים הם מקום שהיה כיפי עבורי. אני גם סבבה לגמרי עם עירום בתרבות פופולרית. כלומר הביקורת שלי לא מתחילה ולא מסתיימת בקריאה לצניעות: אני הייתי שמח אם הייתה תחרות שירה שמתקיימת בעירום מלא, או אם אפילו האיוויזיון עצמו היה מתקיים בעירום מלא של כלל המשתתפות והמשתתפים. עם זה הייתי לגמרי סבבה. לא בטוח הייתי צופה כי הצילום והבימוי והתאורה כנראה היו מחריבים את זה, אבל הייתי סבבה עם הדבר כדבר.

יש משהו אחר שמפריע לי בסוג המיניות הספציפי המוחצן הזה שנועה קירל מיחצנת (שמדונה בטח הייתה אחת הסדנקיות שלו, אי אז באייטיז): זה לא מרגיש כמו מיניות. זה מרגיש כוחני, מאולץ וכפוי. כאן, דינג-דונג, האירוויזיון מתחבר לי לפרשיות האחרות שהיו בתודעה שלנו השבוע: אונס (קבוצתי, מתמשך, מחושב וסדיסטי באופן מפלצתי) ומלחמה.

כי מה שהמוזיקה הפופולרית של הדור הזה חוגגת על הבמות ובקליפים הוא בכלל לא מיניות, זה הקטע. זה לא אהבה חופשית ואפילו לא סקס חופשי. זה משחק מחושב על דברים שנראים מיניים, או הם מיניים בצורה סטריאוטיפית או פורנוגרפית , אבל לאמיתו של דבר אין בהם בכלל נשמה וגוף – חומרי יסוד הכרחיים של אירוטיות אמיתית.

סוג הפרפורמנס הזה משתמש בסימבוליזם סקסואלי ובחשיפה והסתרה, או פתיחה וסגירה, מאפיין בולט של דיאלוג מיני בין בני אדם, אבל הוא משתמש בהם בצורה מכניסטית ולא ספונטנית: זה לא מיניות, זה סוג מאוד מאוד נמוך של שיווק. זה דבר ראשון. שיווק כמו שעושים אותו באמריקה, רוצה לומר. כזה שמתייחס לבני אדם בצורה בהמית וליניארית ועובד על פי הגיון מגונה שניתן לתיאור כך: אישה זה סקסי; אישה לבושה פחות זה יותר סקסי; אישה לבושה פחות וזזה זה עוד יותר סקסי; אישה לבושה פחות וזזה בתנועות שמחקות סקס זה עוד יותר סקסי; אישה לבושה פחות שזזה בתנועות שמחקות סקס ועם אביזרים של פטיש ורפרנסים למין קבוצתי זה טירוף של סקסיות.

מיותר לציין: אף אדם בעולם לא באמת חושב ככה: סקסיות ומיניות כל כך הרבה יותר עשירות ועדינות ורבות-רבדים וניואנסים מזה. אנשים הם לא רובוטים שמגיבים יותר חזק ללחיצה יותר חזקה. זו תפיסה פגומה מהיסוד של אנושיות. בעולמות האנושיים גירוי גס, מניפולטיבי ומכוון מרגיש כמו אונס. התודעה שלנו היא קצת כמו איבר בגוף. היא ממש לא אוהבת פולשנות אלימה ולא מוזמנת.

הדבר השני, שמפריע לי אפילו יותר, הוא שעם הצגה מתמדת של מיניות גבולית, כלומר כמעט סקס וכמעט עירום אבל אף פעם לא ממש הדבר עצמו, מה שחוגגים הוא לא שחרור, אלא ריסון. כלומר נועה קירל, לצורך העניין, בכלל לא מייצגת שחרור מיני אלא את ההכרח לעטות תחליף פלסטי וחוסר יכולת להיות שם באמת. העיקר בהופעה פרובוקטיבית של זמרת מהדור הזה הוא לא מה שרואים אלא מה שלא, ולא יראו אף פעם, כלומר את הגוף והנפש שלה באמת. זה לא היחשפות ואומץ, אלא דימוי, או סימולקרה של היחשפות ואומץ. או במילים אחרות: זו פחדנות לשמה והתחפשות למשהו שאתה או אתה לא באמת.

התחפושת שגבר שם על עצמו כשהוא לובש מדי חייל ומה שזמרת פופ לובשת על הבמה, בהקשר הזה, לא מאוד שונים. בשני המקרים מדובר בלקיחה לקצה של סטריאוטיפ מגדרי ואובדן העצמי בתוכו (לקול תשואות ההמון, כמובן).

המיניות אינה מינית, והפרובוקציה היא כלא.

כפרה על נועה קירל, כי היא מהממת באמת ומוכשרת באמת. חראם על נועה קירל כי התרבות לא משאירה מקום לזמרות מסוגה להצליח אלא באמצעות התמסרות מוחלטת לתכתיבי השיווק האמריקאי הדורסני.

הכוכבים של הזמן הזה מרגישים יותר חלשים, מעוכים ונטולי אותנטיות ככל שהם יותר כוכבים.

–

אני רוצה לחזור רגע לסוגיית העירום האמיתי שאינו נוכח, וההצגה של “סקסיות” שמקבלים במקומו. כי העירום האמיתי הוא הדבר היפה באמת והשלם באמת, ולהסתיר אותו בגלימות וכיסויים זה בדיוק כמו להסתיר אותו ב(ממש מעט) לטקס ופלסטיק, וגישה סגורה ומכונסת שמתחזה לפתיחות גדולה.

העירום האמיתי, הלא מבויים והלא מוצג היה ונשאר בשורה אמיתית. עירום כזה לא מאפשר להתחבא. עירום ממשי שמאפשר לזולת מפגש אמיתי עם הגוף שלנו, הוא לא דבר שעושים בביטחון של שחקן מקצועי על במה. בעירום כזה – שבכלל לא מחייב התפשטות מבגדים –  יש פחד, יש מבוכה, יש אומץ, והוא הרבה יותר מעודן והרבה יותר שלם ואנושי מהמודלים המעוותים שמנסים להנחיל לנו ולדורות הצעירים בכוח, באלימות, בכיבוש התודעה בשם ממסדי הון עצומים שנוח להם, כל כך נוח להם, שנהיה רובוטים צפויים וקלים להפעלה עם כפתורי הדלקה וכיבוי מובנים לכל דבר.

(גם על זה שהאירוויזיון הפך להיות במה בלעדית למדי לא רק לשיווק אמריקאי אלא גם לבורלסקה של מיניות ‘אחרת’, כלומר הומוסקסואלית, רצוי בשילוב אלמנטים של סאדו-מאזו, והדבר הזה הוא הקול של אירופה הרשמית והממסדית – גם על זה יש מה להגיד, אבל זה ייעשה בסופ”ש אחר, כחלק מההתייחסות למקום הבלתי פרופורציונלי בעליל שהעיסוק במגדר ומין בצורתם המופרעת/גרוטסקית מחד או אקדמית ועבשה מאידך תפס בתרבות שלנו, בהובלת הממסדים).

–

מיניות אמיתית חייבת לכלול מפגש אנושי, ופתיחות אנושית, וביטוי של אנושיות. היא לא יכולה להיות פלסטיק, ואם היא פלסטיק היא לא יכולה להיות מיניות (יש מעט דברים פחות סקסיים בעולם ממועדוני חשפנות או חשבונות OnlyFans).

אני רוצה לסיים עם קליפ משיר שאני אוהב מילדות ממש, קודם כל בגלל המלודיה המופלאה שלו, אבל גם בגלל מה שראיתי בשנים האחרונות, כשגיליתי את הקליפים של ז’נט. בקליפ הזה למשל, כמו בכל הקליפים שלה, בקושי רואים חתיכת עור שלה. היא לא רוקדת בשום צורה מהונדסת; היא עומדת ושרה, ומסתכלת למצלמה.

ואיזה כוח יש לה, ולזה.

כי רואים אותה. רואים אותה שקוף. היא לגמרי שם, גלויה וחשופה כמו שאף זמרת מתאמצת מהזמן שלנו לא מתקרבת להיות, ולא להיות יכולה להיות. והאומץ הזה להיחשף, בפשטות ובישירות, יחד עם היופי הבלתי מנותח וכובש הלב שלה, החן האנלוגי האדיר שלה, יוצרים אמירה שיש בה כל כך הרבה יותר מיניות וסקסיות וחשק וחיים, ואהבה.

הניתוק של מיניות מהחיים? זה לא מיני. זה שיווק, וזה אמריקה, וזו תפיסת עולם של חומות ומלחמות. אינשאללה נראה אותה מתה וחולפת בקרוב.

אנחנו לא רוצים ולא מתכוונים לוותר על האנושיות שלנו בשום רגע בחיים ולא רוצים להצטמצם לשום אמירת פלסטיק, תודה.

אם לשמאל הציוני בגלגולו הנוכחי יש It girl, דמות נשית אחת שמגלמת את מה שנכון ורצוי ונחשק בעיניו, הרי שזו אפרת רייטן. יש לה הכל: וייב צעיר ומעודכן, רעננות, רהיטות, מגניבות. היא גם מגישת ילדים וגם עורכת דין וגם פוליטיקאית רצינית שמראה לדתיים ולשוביניסטים החשוכים מה זה. ברגע הישראלי הזה, אפרת רייטן היא הדמות על הכרזה של הסרט שהמחנה מפיק על עצמו, בדמיונו: ישראל היפה שדגל הכחול לבן מתנוסס בטבעיות לצד דיוקנה ומעורר בכולם תחושות של הייטק, חבילות מאמזון, גלאמפינג בערבה, חקלאות גלילית ודיונים חוצבים בשאלות דמותה של המדינה ברוח הרצל, ומה האיזון הנכון בין יהודי לדמוקרטי (הכל, אין צורך לציין, אשפה בדיונית ומוליכת שולל לסימום ההמונים).

כי מה שיוצא לאפרת רייטן מהפה בזמן שפצצות ישרא-אמריקאיות מתוחכמות לעילא הופכות ילדות וילדים לענן של אבק ודם הוא זה:

צהל מוציא לפועל מבצע מוצלח לחיסול בכירים בג׳יהאד. תודה לאל שחיילנו שבו בשלום.
מאחלת ימי שקט לתושבי ישראל ובפרט לתושבי העוטף.
עבודה מורכבת לישראל בהקשר של הרג ילדים בהם בת 5 ונשים ע״י כוחותינו. תמונות קשות להסברה.
בן גביר מודר מההחלטה ליציאה למבצע. המסר- אתה לא רצוי ומזיק.

— Efrat Rayten אפרת רייטן (@Efratrayten1) May 9, 2023

זו “בעיית הסברה”. בחוגים סגורים שבהם צריך להתחנף לפנטזיות המוסריות של התומכים שלה היא בוודאי תסביר שזה צעד טקטי כדי לא להיות מואשמת בימניות, ושברור שהיא נגד הכיבוש והרג חפים מפשע (אבל אם ילחצו אותה לקיר טיפה היא תסביר שזכותנו להתגונן, אחרת מה אנחנו עושים פה).

–

משהו מוזר קורה בזמן האחרון בישראל, קצת בחסות המחאה הנוכחית, אבל כחלק מגל עכור שנמשך כבר כמה זמן: השמאל הרדיקלי הולך ומתקרב לשמאל הממסדי, ככה, בטפיפת צעדים ומבט גלמוד ואובד. הפגנות המחאה מביאות את המגמה הזאת לשיא, כש”גוש נגד הכיבוש” רותם את יוזמתו ומרצו למחאה בעד הכיבוש, ואנשים טובים וחכמים (בלי שום ציניות) מרשים לעצמם לשקוע באילוז’ שמשהו מתפיסות העולם שלהם מחלחל למחאה הרחבה, או מעניין ת’תחת למארגניה (הרחבתי על החלק הזה טיפה בוידיאו). בשכלם הביקורתי הם כמובן יודעים שזה לא נכון ולא יכול להיות נכון. בכל זאת, מחמת איזו נהיית-קומבייה, בתקווה נאיבית עד כדי פושענות, הם מרשים לעצמם להישאב למה שברור להם שהוא מקסם שווא. 

–

אם יש משהו אחד שהמחאה הנוכחית כן הראתה לנו, לבן על גבי שחור, זה עד כמה עצומה, כמעט אבסולוטית, השליטה בתשתית החיים בישראל של הקבוצה האנושית שאפשר לקרוא לה בכל מני שמות – שמאל ממסדי, שמאל לבן, בורגנות, הון, בעלי הנדל”ן, מחזיקי האתוס הציוני. לא משנה באיזה שם נקרא להם, ברורה לכולנו זהותם הפוליטית, המעמדית והאתנית של האנשים האלה (אתם תצטרכו לסלוח לי שאני לא עוזב את הנקודה המזרחית בכל הסיפור: היא גם חלק מהותי בסיפור עצמו וגם חלק מהותי בפרספקטיבה שלי).

אם הטענה המסורתית של הימין והמזרחים הייתה שהאנשים האלה שולטים בכל אספקט של החיים בישראל למרות שדמוגרפית הם מיעוט של ממש, באה המחאה והראתה מעל לכל ספק שזו אכן האמת. אני לא מתכוון לחזור פה על כל נדבך של הקיום הפוליטי והתרבותי שלנו (בנקאות, אקדמיה, יאדה יאדה). פשוט אגיד את הדברים כך:

אם היינו מקבלים על גליון מסודר את ריכוז הכוח וההון באוכלוסיה הישראלית בפילוח סוציו-פוליטי, בצורה מנותקת לגמרי מהדעות שאנשים מספרים שיש להם, ההתגייסות המצפונית שלנו הייתה חד משמעית לצד הימין, בדגש על הימין המזרחי (עם ההתנחלויות והפסיכוזה החרד”לית אף אחד לא יכול להזדהות).

פוליטית, חיינו בישראל הם פרדוקס. מצד אחד הימין צודק לגמרי בטענות הפנים-ישראליות שלו לגבי אפליה והדרה, ומצד שני הוא טועה לגמרי בניתוח תמונת המצב הלאומית בהקשר של יחסים עם הסביבה הקרובה, ניתוח שגוי והרסני שמגיע לשיא בסוגיית הכיבוש, קרי: אפרטהייד.

מה שיש לנו בישראל, דה-פקטו, הוא משטר עליונות גם בתוך החברה היהודית והישראלית, אך כזה שנשען על יתרון מוסרי, יענו, שמחזיק השמאל. בתמצית, זה כל הסיפור הפוליטי בישראל. השמאלנים (הציונים) אומרים, פחות או יוצר בגלוי: נכון שאנחנו הרבה יותר חזקים פוליטית והרבה יותר חזקים כלכלים מהאספסוף הימני, אך היתרון הזה נגיע לנו בדין כי אנחנו בני אדם טובים יותר, עם חזון פוליטי משוכלל יותר.

כלפי אוסף ההבלים הזה אני מצפה לאמון רק מטמבלים גמורים. ראשית כי מדובר באבסורד: הטענה שמגיעה לך קדימות אוטומטית בדברים מחמת היותך היא ההיפוך הקוטבי מעמדה מוסרית. שנית כי יתרון פוליטי ומוסרי (ולו נזרום על הפנטזיה שהוא קיים, מה שבעליל לא נכון במקרה הישראלי) וכו’ וכו’ מעולם לא זיכה אדם כלשהו בצדק בהעדפה כלכלית או חוקית. לטעון כזה דבר מפלרטט בצורה עמוקה עם תפיסות פוליטיות מהמסריחות שנהגו במוחו הדרוויניסטי הקודח של מישהו. ושלישית כי עצם הטענה היא שקרית: השמאל אמנם אומר שיש לו תפיסות נעלות, אבל מכל אספקט מעשי הוא שותף מלא לכל זוועה שמחוללת ישראל. אם נקשור את הדברים בסרט המחאה הנוכחית – הנה, ברור לנו מי הדמויות החזקות בישראל והיכן שוכנת הנאמנות שלהן: מדוע הדמויות האלה מעולם לא השתמשו בכוחן כדי לקדם צדק בנושא ישראלי גדול ועקרוני כלשהו? איפה האמירה של הדמויות האלה בעניין הכיבוש והאפרטהייד? איפה הקריאה לסרבנות מול סצינות של טבח ילדים? מה, מינויו של קלוצשטיין על ידי שלוצשטיין, או שרעבי על ידי קלוצשטיין, חשוב יותר? 

האם יש מתן הכשר נוקב ומהדהד יותר לאפרטהייד מיצירת מחאת המונים שעוסקת במשהו אחר לגמרי?

האם מערכת שלא מגוייסת מכף רגל ועד ראש לטובת האפרטהייד הייתה עוסקת כל הזמן בהסרת הנושא מסדר היום?

–

לא רק שהתקרבות בין השמאל הרדיקלי לשמאל הציוני משונה בכל אספקט פוליטי שהוא, היא מתממשת בזמנים ובשנים שבהן האכזריות המפלצתית של מדינת ישראל שוברת שיאים: מהירי ההמוני על המפגינים בגדר עזה (שעבורי היה מכה פסיכולוגית איומה וגט כריתות רגשי ופוליטי סופי בהחלט מהמדינה הזו) ועד שחרור הוראות הפתיחה באש לרמות של טבח בלתי פוסק ו”וידוא הריגה” בכל מה שחי והולך בשטחים הכבושים.

במקום שתהיה שבירה מוצהרת החוצה מהישראליות ויצירה של מחנה משמעותי שמתנגד בכל תוקף למציאות העוולות, מה שקורה הוא ההיפך. במקום שיפגין נגדם ויוקיע אותם, “הגוש נגד הכיבוש” מסתפח לאנשים שבעבודה היומיומית שלהם מחזיקים בעמדות המפתח שמאפשרות למבנה הזה להתקיים. הכל נשאר במשפחה. 

–

השמאל הציוני בנוי לתעתע בנו. האנשים שלו נראים קלאסה (בין אם הסגנון שלהם הוא רישול מהודר או מוקפדות פסודו-עממית), ולפרפורמנס שלהם יש את הקלילות והנדיבות הטבעיות של אנשים מסודרים בחיים. זה ה”הכל פנאן אחי” הישראלי המעורר מינית ונטול המאמץ של אנשים נחשבים, נטועים, מצליחים. הם מדברים בחיתוך דיבור אורבני (היי לנקודה המזרחית), והשפה שלהם שזורה ביטויי התחשבות ושיקולים נכבדים, עם רמז עדין אך נוכח כל הזמן ל”מה אפשר לעשות?”, הנקודה הארכימדית של עולמם הפוליטי. בפועל, בפועל, הם הולכים כל יום לעבודה ומבצרים את משטר האפרטהייד, תורמים את כל שכלם וכישוריהם להעצמה כלכלית וטכנולוגית של שירותי הביון, הריגול וההרג של מדינת ישראל, משרתים בכל התפקידים בצה”ל, במוסד, בשב”כ ובזרועות אחרות ונרתמים “להסביר” את הקולוניאליזם הלבן של ישראל כאילו היה תנועה ספונטנית של שבט צופים ענוג שהלך לאיבוד בלבנט והותקף בקלשונים וזעקות על ידי צבר משוסה של פלחים משופמים וצמאי דם.

–

השמאל הציוני הוא הכוח הכלכלי, התרבותי, האקדמי, המשפטי, הטכנולוגי, הצבאי, הפקידותי. השמאל הציוני הוא המחנה שאנשים ונשותיו הם הנהנים הראשיים והעיקריים מכל עוולה עקרונית מחרידה של מדינת ישראל. אין שום דרך אחרת לבטא את ההוויה הפוליטית העמוקה של המקום הזה. 

במקום לבדל את עצמם ממנו, במקום לבעוט בו תדמיתית וציבורית בצורה הכי ווקאלית וחד משמעית, כמו שמגיע לו, ישראלים עם השקפות מצפוניות באמת מורידים את הראש וניגשים לעמוד בתור מסודר לקבל ליטוף מהמפלצת. מן הסתם, אחד השיקולים שלהם הוא הידיעה הברורה לגמרי מי מחזיק בפנקסי הצ’קים הכבדים, בכרטיסי האשראי של מאסות המנויים והתורמים, בקרנות, בכלי התקשורת. 

באקלים תרבותי רקוב כמו של ישראל, מי שלא מוכן להישאר לבד, מנודה, בגלל האמונות שלו, יכול להצליח יפה מאוד בחיים. אבל איזו מן הצלחה זה להיות עבד.

–

במקום להשתתף במחזה האבסורד (בהפקת האפרטהייד) כאילו בן גביר, שני מובטלים מקללים מדימונה ו”הרפורמה המשפטית” הן הבעיות המוסריות והפוליטיות הגדולות של ישראל – כדאי להתעשת מהר ולהצביע על מקורות האסון האמיתיים – אפליה וכיבוש. או לשתוק, שזו גם אופציה, ואולי מכובדת יותר.

תשובה: בגלל שלדואר יש מערכת ממוחשבת להזמנת תורים מראש.

הקורונה נגמרה, בישרו לנו הכוחות הנסתרים ורמי המעלה שמנהלים את העולם, ומייד החרו-החזיקו אחריהם כל כלי התקשורת העצמאיים ונטולי הפייק-ניוז תחת השמש: הקורונה נגמרה! הקורונה נגמרה! אפשר לצאת מהבונקרים ולחזור לחגיגת החיים השמחה והטבעית שהיא מצבנו הרגיל בעולם נטול הקורונה, תודה לפייזר, נטפליקס, מייקרוסופט וסופרמן. איזה יופי, כמעט מתנו כולנו בגלל וירוס מסתורי ולא מוכר (שפייר לא ניתן לדעת מאיפה הוא הגיע אחי), ורק כוחו המופלא של המדע ומסירותם העצומה והמרגשת של שלטונות בכל העולם לבריאות ולרווחה ניצלנו. כעת נעבור למשבר הבא, שגם הוא, כמובן, יוכל להיפתר רק תודות למדע (מי זה המדע? כמובן אנחנו בגופנו ובמו חשבונות הבנק המתפוצצים שלנו. לא יעלה על הדעת שאנשים דלים במשאבים ותארים יחזיקו בעמדה מדעית).

כך, מפתרון לפתרון, רוח האדם והחברה הופכת למדולדלת ומבולבלת, והמוסדות הופכים עצומים וחזקים יותר מאי פעם בהסטוריה (והם אפילו עוד לא השיקו רשמית את השוטרים הרובוטים וממשק הניהול הכולל של חיי האזרחים באמצעות בינה מלאכותית). אבל, אין צורך לומר, אין קשר, מעולם לא היה קשר, וכל השמועות על קיומו של קשר הן קונספירציה מביכה ומבישה לאנשים כמונו לעסוק בה.

---

אף מספר לא ייכלל בפוסט הזה, ואף חישוב, מפני שבאלה אין כל תועלת, והבחירה הזו בעצמה היא מרד נגד טמטום ממסדי שנכפה עלינו באלימות ושטיפת מוח. כי בניגוד למה שטוענות המכונות וטוענים הממסדים, האדם אינו מכונת חישוב, אלא יצור מסוג אחר לגמרי. האמונות שלנו והידיעה שלנו את העולם נשענות על סיפורים ומידת האמון שלנו בהם, ועל הכרה פנימית, מנותקת מכל מדידה, של צדק ואמת. במישור האמיתי של הקיום האנושי אדם אחד שמשוכנע באמת שלו לא שווה ננו-מילימטר אחד פחות ממליארד בני אדם חמושים במיטב הטכנולוגיה, וצבא שלם של מדענים, מחשבים וארגונים לא חושב בהכרח נכון יותר מקבוצה של אנשים שמעולם לא שמעו אפילו על יובל נוח הררי. אם הייתי צריך להמר הייתי מהמר שהסיכוי שהיחיד צודק מול צבא מדענים ויזמים גבוה משמעותית מהאפשרות ההפוכה.

אז אני לא הולך לטעון פה שום טענה, ולא הולך לנסות אפילו לגבות שום דבר בראיות. אין בזה צורך או תועלת בשלב הזה. המציאות והבנתה נמצאות במישור של המצפון והאומץ. אלה המפתחות. לא היו ולא יהיו אחרים. זו הבחירה. לא לאיזה גרף להאמין.

מצפון ואומץ פירושם תמיד, בכל הזמנים והמקומות, שחיה נגד הזרם.

---

כן אומר: אני מרחם על מי שלא הבינו עדיין, בשלב המתקדם הזה, שהסיפור המרכזי של הקורונה הוא כוחו המשחית של החיבור הון-שלטון, והיכולת המפלצתית שיש לממסדים ואנשים עם כוח וכסף כמעט בלתי מוגבלים לעצב את המציאות החברתית כמו פלסטלינה. ליצור ולקבור שדים, יש מאין, בהחלטה של רגע, בלי ביקורת ובלי חובה לתת דין וחשבון לאף אחד.

הציפיה מהכוח לתת דין וחשבון מפורט הפכה לעמדה כל כך שולית וקונספירטיבית שלשלטון אין אפילו צורך לזייף תגובות אותנטיות בתכנון והוצאה לפועל של מדיניות, נפסדת והרסנית ככל שתהיה. אין מי שישאל שאלות, אין מוסד שמחייב מענה, והשליטה בכל המיקרופונים ובכל הרמקולים נמצאת בקצה אצבעותיהם של נציגי הקבוצות החזקות והעשירות בחברה.

כן אומר: אני מתנשא מאוד (מאוד) כלפי מי שמחמת השתייכות מעמדית וחשש תדמיתי לא פצו פה ולא הוציאו הגה בזמן שהמהות העמוקה ביותר שלנו כיצורים אוטונומיים – הבסיס האמיתי היחיד לכל שאיפה לדמוקרטיה – נרמסה ונדרסה מפני אינטרסים של קבוצות הון וכוח, המשודכות במערב של ימינו לכדי תלכיד טוטלי וטוטליטרי, בלי שום תקווה באופק מלבד קריסה של המבנה הפוליטי-כלכלי-חברתי כולו (ואיתו סיום תפקידה של ארה”ב כאימפריה המוחלטת של הכל בעולם המערבי).

כשמודל פוליטי נעשה סגור ואטום כלפי ביקורת בצורה טוטלית, סופו האפשרי היחיד הוא קריסה טוטלית. ביקורת היא לא מותרות, היא כורח חיים חיוני. מערכת סגורה לא מאפשרת הזנה למודל, ולא מאפשרת עדכון והתפתחות. במובן הזה, אחרי מאות שנות קולוניאליזם ושוד שיטתי ומאורגן של החברה חברי מועדון ההון-שלטון במערב הם כמו חבורת פיראטים שסופרת, בבטן ספינתה השוקעת, את אוצרות הזהב שלה.

אני יודע את זה כמו שהקוראים שלי יודעים את זה בלי צורך בשום מדד, או טבלה, או המחשה ויזואלית. אנחנו יודעים שריקבון הוא התחלה של מוות, וצחנת ריקבון עמוקה מלווה את החיים הפוליטיים והתרבותיים שלנו.

שיקום האחד או שתקום האחת שיגידו לי: הנורמות של התרבות הזו מכבדות אותי. אני מרגיש שקולי נשמע. אני מרגישה שיש לי מקום. אם אתם לא סובלים מנכות מוסרית ואינטלקטואלית כמו של עיתונאי ממסדי בזמן הקורונה, הסיכוי שתגידו דבר כזה שואף נמרצות לאפס.

---

פילוסופיה של המקרה היא דבר חביב: כל אדם שוגה בה מתישהו בחייו. איך דברים קורים בדיוק בזמן כזה, בדיוק לאנשים האלה. ואולי במישור הפיזיקלי ישנה מקריות מוחלטת, אבל במישור הקיום האנושי אין כזה דבר. המארג הסיפורי שאנחנו טווים מפיסות המציאות סביבנו אוסף הכל, ורואה הכל כשימושי במבנה המופשט של המציאות שאנחנו מחזיקים בתודעה שלנו, שהיא תנועה רגשית יותר מכל דבר אחר.

המארג הזה, אם שמנו לב לזה ואם לא, הביא לפתחנו, כשהם כרוכים כרונולוגית,  שני אירועים כביכול מנותקים זה מזה ברמת הטכנית, או הבירוקרטית: ההכרזה על תום הקורונה הגיעה בדיוק עם הכתרתו של צ’רלס למלך.

לא שממש אכפת לי אם מארמון המלוכה התעניינו בנימוס בארגון הבריאות העולמי האם אפשר לתזמן את ההכרזה על סיום הקורונה לטקס ההכתרה כדי לתת למלך הטרי איזה משב מרענן של התחלה חדשה. לא שתרחיש כזה מופרך, אבל הוא לא הקטע.

הקטע הוא שהמציאות בעצמה דופקת לנו על החלון ואומרת: הממסדים האלה שמפיקים את החזיון הגרוטסקי הזה, שבו בני אדם מבוגרים משחקים משחקי דמיון בשיתוף בובות על הבמה העולמית, תוך הנעת מליארדים מאחורי הקלעים והפעלת כוח פוליטי וציבורי בל ישוער (ותוך שהם מוחקים בלי בושה כל זכר לשחיתות ולרצחנות המפלצתית של המוסד הנחגג) ומכריחים אותם להיות חלק ממנו בכוח שליטתם במדיה – אם הם יכולים להעמיד חיזיון כל כך מופרך במרכז תשומת הלב שלנו, בתוך ציביליזציה שחווה זעזועי התפרקות, צריך להיות אוויל מוחלט כדי לא לחשוד, ולא לחשוב, שהם מסוגלים לעשות ויעשו כל דבר בשביל כוח וכסף. לבדות “שושלת מלוכה” בת מאות שנים, אחרי הכל, צריך הרבה יותר כוח מאשר לבדות מגיפה של כמה שנים.

---

שום דבר, ממש שום דבר, לא השתנה בעולם מאז המהפיכה הצרפתית, או מימי קדם עתיקים בהרבה. זה תמיד היה  ותמיד יהיה אותו סיפור: בריכה קטנה, מנוונת ומעופשת, של עשירים וחזקים מול כל השאר.

אנחנו, לאלה שלא הבינו כמו לאלה שהבינו מצויין, השאר.

---

רוצות מנוי לאלון מזרחי? כאן

בים היום, עם הילדה שלי, וכמו שקורה בסיטואציות כאלה, מצאתי את עצמי גם אני, גם הפעם, בהיכון עם הטלפון לתפוס איזו זווית או איזה רגע. בורכנו בילדה יפהפיה ואקספרסיבית, אמא שלה ואני, אחת שמספקת אינספור רגעים והזדמנויות כאלה. בהתאמה, הווטצאפ שלנו גדוש באלפי תמונות שצולמו בשלוש וחצי שנות חייה (היא יצור כה אהיב, הילדה הזו).

החזקתי טלפון וגם צילמתי. שש תמונות בזיכרון הטלפון מעידות על כך. והן יצאו יפות אבל אף אחת מהן לא מושלמת, כלומר לא לגמרי ייצוג ראוי של כוח הטבע מתולתל-הרעמה שהיא מיכאלה. וכמו שקורה לי כמעט כל פעם שאני מוציא את הטלפון ומצלם אותה, אחרי דקה או שתיים אני שם לב שאני מפסיק להיות אבא והופך להיות צלם, ואז אני מפסיק (גם מכיוון שיש לה דרך לספר לי שהיא אוהבת להיות ילדה ברגע, ולכידה והנצחה לא ממש מעניינות אותה).

התמונות שצילמתי, כאמור, לא הצליחו. אבל בים היום היו שני רגעים ברורים ומובחנים שבהם ראיתי, בעיניים הלומות-מה, את יופיה של ביתי מבזיק כמו ברק ומאיר לי את השמיים שבפנים באור שהפך את השמש בצהריים שבחוץ לאפלולית תפלה. פעם אחת כשהיא חיבקה ארמון חול שבניתי לה, וחייכה אלי במלוא מיכאליותה, ופעם שניה כשישבתי על הכיסא הכתום של החוף והחזקתי אותה עלי, וראשה נשען על אמת היד שלי. 

שתי התמונות האלה לא צולמו: רק ראיתי אותן (אתן זוכרות תמונות כאלה שראיתן? אתם זוכרים רגע מסויים שבו נגלה לעיניכם יופי יוצא דופן, חן מרהיב, נגיעה חד פעמית של משהו? לי יש כמה עשרות כאלה שאני נושא בזכרוני, והן אוצר להיזכר בו) (בחייאת אל תבואו לי עם אטרקציות תיירים: התמונות שלנו משמעותיות כשהן צבועות ברגש ומשמעות שלנו, של שורש הווייתנו ותשומת ליבנו הפועם).

בשעות שאחרי חזרתנו מהים התחילה להתנסח לי מחשבה בראש: תמונות שצולמו יכולות לשאת יופי מהמם ומרתק, אבל הן לעולם לא יכולות לדגדג את יופיין וכוחן של תמונות שלא צולמו. 

(כמה אני רוצה עוד כאלה: זה כל כך לחיות, כשזה קורה).

–

 לילדתי יש איזה משהו שהיא עושה עם הסנטר והפה, לפעמים, כשמלבישים אותה והיא לגמרי עם עצמה, בתוך עצמה. אני רואה את זה מאז שהיא הייתה קטנטונת בת חודשים ספורים. לא יודע איך להגדיר את סוג התחושה שהדבר הזה מעביר: הכי קרוב שיש לי זה “אני ישות אלוהית שיודעת מי היא והעולם הזה לא יערבב אותי”. אבל זה לא לגמרי נכון, כלומר זה לא רק זה. כשהיא עושה את זה, את הדבר הקטן, התחושה שאני מקבל היא של הצצה לנבכי יישותה ונשמתה. לאטומים הראשוניים של קיומה. למהות שלה כשילוב חד פעמי של חומרים ותכונות. 

התמונה הזו לא קיימת בשום מקום בעולם מלבד הראש שלי (ואם הייתה קיימת בעוד מקומות ודאי שלא היו רואים אותה כמוני: למטען גנטי ואהבה יש משמעויות גדולות בפילוסופיה של האסתטיקה, בכוחו של המבט, והדברים ידועים). 

 אני אסיר תודה על שני חלקי המשוואה הזו: שראיתי מה שראיתי, ושרק אני ראיתי את זה.