הם מסתובבים בעולם כמו רובוטי המנהרות במטריקס, ומשגיחים מקרוב שלא יתחולל אף דיון משמעותי בשום נושא שהוא אי פעם. אם הם נתקלים בסימני חיים כאלה, הם עוברים למוד התקפה. הכירו את הפסיכוסחים
תראו, זה לא סוד שאנחנו חיים בסביבה פוליטית, איך נאמר זאת בעדינות, מטומטמת למדי. הישראלים, יברכם השם, הם זן קשה עורף וסגור פרספקטיבה ביותר של בני אדם פוליטיים: הם לא יודעים על מה הם מדברים ברוב העצום של המקרים, ובכל זאת הדעות שלהם מושרשות לחלוטין ומגובות בתשלובת נפיצה של חיבור רגשי-ביוגרפי ופחד אימים מפני תפיסות מאתגרות.
כך נוצר לנו גטו מחשבה מדכא ועלוב שבו כולם וכולן חוזרים על שלוש ארבע מנטרות מיום הלידה עד יום המוות בתוך סביבה קטנה ומצומצמת שמופרדת מכל השאר – מכל שאר המיני גטאות שמרכיבים יחד את הגטו הכולל שהוא מרחב התודעה הישראלי. צינוק קטן של מטר על מטר, בלי חלון, עם יציאה שבועית של עשר דקות לחצר.
זה לא המקום לקורס, אפילו מזורז, בהסטוריה של הרעיונות היהודיים, בדגש על הרעיונות היהודיים במזרח אירופה שהולידו מתוכן את הציונות שהיא האם הפסיכית של כולנו. אבל לא צריך קורס כזה כדי לדעת שבאופן מסורתי, ובייחוד במזרח אירופה, יהודים נטו לקיצוניות וקנאות, להתבדלות ולשגעונות אידיאולוגיים מוגזמים. וכבר בתנ”ך יש לנו הקרבת ילדים בשם אלוהים ואדמה שבולעת מורדים במעמד ההנהגה והשמדה טוטלית של עמים יריבים: לא הקרקע הפוריה ביותר לאתוס של סובלנות, הכלה וקבלה.
בכל אופן, בתוך הגטו הספציפי שהוא ישראל המודרנית, אחת התופעות הביזאריות והמעניינות ביותר היא שלא ייתכן לעולם שום דיון פוליטי באף נושא. זה די מדהים, אני אוהב לומר, אבל באמת, תחשבו על זה: יש כאן איזה עשרים או שלושים כיתות סגורות של מחשבה ואמונה שלא מקיימות ביניהם שום דיאלוג, ובין חבריהן לחברי הכיתות האחרות מתקיימים יחסי חשדנות ועויינות אינהרנטיים שלא חולפים לעולם. חרדים מזרחים ואשכנזים, חסידים וליטאים, קיבוצניקים ומושבניקים, עירוניים ופריפריאליים, מזרחים ואשכנזים במרחב האורבני, תל אביבים ואחרים – אולי המספר 20 או 30 מוגזם מדי. אני מונה במספר זה, בכל אופן, את חברי מעמדות האילוז’ של “המרכז הפוליטי”, חרד”לים, ברסלבים (שבתוכם יש כנראה כמה קבוצות מובחנות מאוד). בקיצור: גטו של גטאות, זה מה שאנחנו.
אבל בכלל לא רציתי לדבר על המאפיינים האידיאולוגיים (המשעממים להחריד) של מדינת ישראל, אלא על אלמנט אחד וספציפי של המרחב הפוליטי שלה, שהוא אולי אפילו לא ישראלי במיוחד, וכנראה שיש ממנו בכל מקום אחר בעולם. לאלמנט הזה אני קורא: הפסיכוסחים.
מיהם הפסיכוסחים?
פסיכוסחים, בפשטות (שהיא אלוהים, ולא הפרטים הקטנים כפי שפורסם בטעות), הם פסיכים של הסדר הקיים. שומרים רדיקלים של היש. משמרות האנטי-מהפיכה. אנשים שמאמינים ומתנהגים כאילו הסדר הקיים לא רק מחזיק את הקוסמוס במקומו, אלא הוא מושלם והרמוני מכל זווית, וחבלה באחת מכנפותיו או איבריו עלולה לחבל במודל כולו ולהחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו. אין צורך לומר: מדובר ברעיון בלתי נסבל עבור פסיכוסחים.
המהות העמוקה של הפסיכוסחיות היא קיפאון רגשי ואינטלקטואלי, שהוא הסיבה והתוצאה של עולם שלא מעוניין בדו שיחה, לא מסוגל לקיים כזה ובצעם פוחד פחד מוות ממפגש עם רעיונות אחרים, שונים ומאתגרים.
עכשיו בכל נושא ועניין בעולם יש פסיכוסחים. כל פעם שתרצו להעלות נקודה שונה וחדשה איפשהו, באיזשהו נושא, איזשהו פסיכוסח ינסה לבטל אתכםן. בכל דבר ועניין אנשים יתנגדו לרעיונות חדשים ומקוריים, או לאתגור של הסדר הקיים. זה קורה לא רק בגלל שאנשים מפחדים משינוי (ומפחדים בכלל, מכיוון שהחיים מכילים יסוד תמידי של פחד), אלא בגלל שלא מעט אנשים מתרגלים לחשוב ולהרגיש שהם מרוויחים מהסדר הקיים. ואני אומר מתרגלים לחשוב או להרגיש מכיוון שאני לא באמת חושב שמישהו מרוויח מסדר קיים מעוות: יהודים בישראל לא באמת מרוויחים ממשטר האפרטהייד, ומעמדות גבוהים לא באמת מרוויחים ממשטר כלכלי של ניצול ושיעבוד. זה עשוי להיראות כאילו מישהו מרוויח, אבל לאמיתו של דבר חברה שמחזיקה בהרגלים לא בריאים של צמיחה לא רחבה ומשותפת, עם צרימה חזקה במקום הרמוניה היא חברה שכל חבריה חיים בחשש ובמצוקה.
בכל נושא ועניין יש פסיכוסחיות, אמרנו, אבל הנושאים שמעוררים את הפסיכוסחיות העזה ביותר הם אלה שנוגעים באופן ברור בתיקון עוולות חברתיים. עכשיו זה לא שיש עוולות לא חברתיים, אבל מאבק על סביבה ירוקה ובריאה יותר, למשל (בהנחה שיש כזה ושהוא כזה), נתפס פחות כמאבק לתיקון עוולה חברתית כמו גזענות היסטורית, שוביניזם או סדר כלכלי שמיטיב בצורה עקבית ובוטה עם קבוצה אחת על חשבון אחרות.
ומכיוון שמדובר בבני אדם, שהם יצורים של רגש לפני, אחרי ומעל כל דבר אחר, לרוב המאבק הפוליטי בכלל לא קשור לתוכן העמדות המובעות על ידי הצדדים הניצים, אלא לזהות הנתפסת של כל צד. בישראל, באופן מובהק, אנשים מצביעים לפי המוצא והמעמד (המונחלים והמיוחסים או נלקחים באופן עצמי), ולא לפי דעות ועמדות. אפשר בכלל להטיל ספק בזה שלמישהו בישראל יש דעה פוליטית מוצקה בנושא כלשהו: מדובר בעיסה לאומנית-חזירית אחת עם גוונים מתחלפים, עם הסכמה גורפת למדי ממרצ עד איתמר בן גביר ברוב הנושאים המהותיים.
זו אולי אחת הסיבות שבישראל יש כל כך הרבה פסיכוסחיות: יש כאן אינטרס משותף חוצה מפלגות ומחנות שלא יתגלה הבלוף שנקרא “הפוליטיקה הישראלית”.
אבל הפסיכוסחים עושים יותר מזה. הרבה יותר מזה. הפסיכוסחים מסתובבים בעולם ומפקחים באופן אקטיבי כך שלא יתקיים איפשהו בתחום סמכותם המדומיין דיון שעלול להביא למסקנות שיסכנו את הסדר הקיים.
חשוב להדגיש בשלב זה: פסיכוסחים לא רואים את עצמם כשליחים של אידיאולוגיה מסויימת: עבורם אלוהים הוא המצב הקיים, בנו הוא הפרשנות המקובלת ורוחו הוא ההסתכלות המיינסטרימית. בשונה מאידיאולוגים של מחנות נתונים, עיקר חייהם הפוליטיים של פסיכוסחים הוא לא הנסיון להשליט תפיסות מסויימות, אלא למנוע את עלייתן של תפיסות אחרות ושונות.
פסיכוסחים, כמעט פוליטי, הם הסכר האמיתי שעומד בפני דיון פוליטי משמעותי, שמכיל יסודות בלתי ניתנים להשמטה של גילוי לב, הכרה ושהות משותפת במרחב אחד של לא-ידוע, שבו לא ברור מה יהיה עוד רגע, או אחר כך. פסיכוסחים לא מסכימים שיהיה אפילו רגע אחד של לא ידוע, ולכן כל פעם שמתגלה חשש להופעתו של חוסר וודאות הם מייד מזדרזים להרוג אותו עם שאלות כמו “אז מה אתה מציע?” או “מה הפתרון?” – לא בגלל שהם לא מבינים שההודאה בחוסר התוחלת של ההבנות הקיימות היא מכשול ליצירת פיתרון, אלא בדיוק בגלל שהם כן.
פסיכוסחים לא מדברים בשם אידיאולוגיה, כאמור, אלא בשם העמדת פנים של שכל ישר ופרופורציה. מכך נגזרים האלמנטים הרטוריים שלהם: הודאה חלקית בעוול (לצורך יצירת בלבול ומבוכה על ידי אפקט בלימה והכלה של כעס), תוך הכחשה מיידית של מימדיו או נוכחותו בהווה; התעקשות שזה נכון בעיקרון, אבל לא כזה חשוב; טענה שזה עניין אישי, של פרספקטיבה אישית, ולכן בעיה רגשית לא מעובדת של המצביעה על העוולה.
מכיוון שאנחנו חיים בזמן ובמרחב ובדיוק של קורות העוולות הפוליטיות, הפסיכוסחים מבקשים ליצור ניתוקים בזמן ובמרחב של העוולה הפוליטית המדוברת: זה היה פעם אבל כבר אינו כעת; זה היה במקומות מסויימם אבל לא באחרים.
שיטה אחרת ואהובה על פסיכוסחים היא הסתמכות על אפיזודות ואנקדוטות אישיות שנעות תמיד סביב אותו ציר: לי זה לא קרה (או, בהרחבה מסויימת: זה לא קרה לחברה שלי, לבן דודה שלי, לשכן שלי, או, לפסיכוסחים מתקדמים: לי קרה ההיפך). היא לא הוטרדה; אני לא הופליתי; לנו דווקא היה טוב; הכרתי אתיופי מאושר; אני ערבי ציוני; באתי מעוני והצלחתי בכוחות עצמי; סבי התגורר בצריף איפה שהיום כיכר המדינה; וכן הלאה וכן הלאה, סיפורים ווידויים שאין להם שום ערך סטטיסטי, וכל מה שהם, בעצם, זו המחשה איך הפסיכוסחים מאולפים לגייס כל נים בנפשם ובביוגרפיה שלהם כדי לגונן על החברה ועל עצמם מפני אתגר רגשי או עיוני.
כי זוהי דתו האחת של הפסיכוסח: שלא יתקיים דיון. שלא תושמע צעקה. שהסאה לא תוגדש. שלא יתקמטו הבגדים, ולא ייזל אגל זעה, והדגל לא יפסיק להתנוסס בעוז, וההמנון לא ינשור מעל השפתיים, והמשאבים לא יחולקו מחדש, והסיפור לא יתעדכן ושום דבר, שום דבר, לא ישתנה אף פעם.
לסיום: הוויית גטו שנועדה לחנטרש באינטלקטואליזמים ודביליזמים נפש כלואה ומעונה
אנשים הן יצורים רגשיים לפני, אחרי ומעל הכל, כמו שאני חוזר ואומר גם פה וגם בכלל. והשיטה של מניעת דיון לא נובעת משום דבר שכלתני: היא בריחה רגשית מגשמות מאיימים של בושה, עלבון, מבוכה, השפלה, כאב ופחד (וחבריהם).
בצד שספג עוולה חברתית, פסיכוסחים יהיו לא רק אנשים שהצליחו להיחלץ מהגורל שיועד לקבוצה, אלא גם מי שעבורם ההודאה בתחושות הקשות שהסימון שלהם עורר ומעורר קשה מדי. זה קשה מאוד להודות שגידלו אותך לחשוב על עצמך כטיפש (או טיפשה), ושהמחשבה על כך בלתי נסבלת.
בצד שגרם ונהנה מעוולה חברתית (גם אם לא “הרוויח”, כמו שהסברתי את דעתי למעלה), פסיכוסחים יהיו לא רק אנשים שמפחדים מהתערערות הפריבילגיות שזכו בהן שלא בצדק, אלא גם אנשים ששואבים הנאה מפעילות סדיסטית כמו ערעור וטשטוש המציאות עבור אנשים חלשים מהם פוליטית ו/או תדמיתית. פסיכוסחים סדיסטים כאלה, כשהם ייתקלו בטענות לעוולה מצד בני ובנות הקבוצה שהקבוצה שלהם פגעה ופוגעת בה, ישתמשו בטיעונים ובמאפיינים הכי סטריאוטיפיים כלפי המצביעים והמצביעות על העוולה, תוך שהם נשענים על הרשיון הנורמטיבי להרע למי שלא עמדו בכללי הביקורת והדיון המקובלים: אם ערבי יצעק שזה פוגע שמתייחסים אליו כמחבל פסיכוסחים ציונים יגידו לו שהוא מחבל, ואם אישה מזרחית תגיד שזה משפיל שמתייחסים אליה כפרחה הם ימצאו תמונה שבה היא נראית הכי פרחה סטריאוטיפית, או שהם יחפשו את האתיופי האחד שהתפרע בהפגנה (כפרה עליו) כדי להגיד שהיי, האתיופים באמת אלימים.
סופם של הפסיכוסחים, אגב, הוא תבוסה ידועה מראש, וזאת בגלל אופי ההתנהלות שלהם, שהיא סטטית ותקועה: אסור להם לזוז רגשית ושכלית לשום מקום: הם חייבים לשמור שלא יתקיים דיון כל הזמן אותו דבר. אבל האנשים שנגדם נעשו עוולות זזים כל הזמן. הם חייבים לזוז, לחשוב, לשפר עמדות. ודבר זז תמיד מנצח דבר שלא זז. זה חוק טבע. הפסיכוסחיות, בסופו של דבר, היא מנגנון כיבוי אנרגטי עצום מימדים. היא לא מאפשרת יצירה של חיים ורעיונות חדשים, שנולדים ממפגש, קונפליקט והרמוניה מחודשת (וחוזר חלילה). לכן, בהפוך על הפוך, הםסיכוסחים הם זרזים משמעותיים מאוד בקריסת הרעיונות שלהגנת הם מקדישים את חייהם המאובנים.
למה הכנסתי בפוסט הזה תמונה של הספר שלי?
לקידום עצמי, כמובן, אבל גם בגלל שזה כאב ראש וישבן למצוא תמונות טובות לפוסטים, ויש זכויות יוצרים הכל ובכלל, אני מעדיף מילים על תמונות תמיד. וגם, ואולי הכי חשוב, הספר שלי מקדם מאוד את החסינות הטבעית מפני פסיכוסחיות, ואני ממליץ עליו מאוד כרפואה מונעת ובונה לשכל הפוליטי, שהוא השכל הכי חשוב שיש (וגם הוא נשען כולו על רגש, אבל אני מתחיל לחזור על עצמי).
תמצאו גרסה מודפסת כאן וגרסה דיגיטלית כאן.
וזהו.
