להתעקש על הממשי

את הפוסט הזה אני מתחיל לכתוב כרעיון בהתגבשות, או כנסיון להצביע על בעיה מהותית עם המשגה עקרונית בעיקר, בלי להציע פתרון שלם, או הצגה שלמה של הבעיה מכל צדדיה. חקירה יסודית כזו אני מתכוון לעשות כחלק מהספר החדש שאני כותב, שיהיה פיתוח ושכלול של עניינים שכתבתי עליהם בחופש מניפסט. כי אם יש משהו שרק נעשה ברור בשנים האחרונות זה שסוגיית החופש, האוטונומיה והבחירה האנושית היא אחת הבוערות מכולן, אם לא הבוערת ביותר. יש לנו צורך עצום, בהול, ביכולת טובה בהרבה להבין את מפת הלחצים והכוחות הפועלים באופן מניפולטיבי ושתלטני על ההכרה שלנו, על הגוף שלנו, על המציאות שלנו; יש לנו חובה ראשונה במעלה להתעקש שיש לנו פרספקטיבה עצמאית משלנו, או שאנחנו ראויים וזכאים לאחת כזו, לכל הפחות.

אני חושב שמאז שקראתי את 1984, בגיל 15, המחשבה על כך שיש גופים וכוחות ואנשים שעוסקים בשקדנות בשקר בנוגע לדברים היסודיים ביותר – המחשבה הזאת לא עזבה אותי מעולם. אולי נעשיתי רגיש מאוד לסוגיית החופש בגלל שגדלתי בבית ששנא את החופש שלי וניסה להצמית בי כל מחשבה ופעולה חופשיות, ואולי אני פשוט ככה.

אחת הבעיות המרכזיות שנוגעות ליכולת של בני אדם לחשוב ולהרגיש בצורה חופשית, כלומר להיות עצמם (זה כל הטריק הרי: כששותלים בך פרספקטיבות ומעגלי תגובה ופרשנות קבועים האישיות שאיתה את מסתובב בעולם היא לא שלך), היא המשיכה של מנגנונים תרבותיים ופוליטיים רבים, ואולי של רובם המוחלט, לכיוון המופשט והסימבולי ולכיוון עניינים ונושאים שהמופשטות והסימבוליזם הם העיקר שלהם.

כל דבר שאנחנו רואים ושומעים על גבי מסכים, כמובן, סובב סביב המופשט, וכל היכרות שלנו עם המציאות דרך מסכים עוברת דרך מסננים שפועלים לתת למופשטות הזו את הכוח הרב ביותר עלינו. דרך קול ומשחקים בתמונה ובדימויים (וכן הלאה וכן הלאה), המימד המופשט לחלוטין בחיינו כבני אדם ממלא את ההכרה עד שהוא לא משאיר כמעט מקום לדבר אחר. אנשים בזמננו צורכים ‘תוכן’ (כלומר קולות ותמונות דרך מכשירים) בצורה אובססיבית: לצורך בידור, לצורך הרגעה, לצורך בריחה, לצורך הבנת העולם, לצורך גירוי והפעלה מסוגים שונים. אין כמעט אזור במוח או בעולמם הרגשי של בני אדם שהמדיום התקשורתי-מכשירי לא תוקף נונסטופ, תוך יצירת התמכרות הולכת וגוברת שיש לה מחירים עצומים לא רק פסיכולוגית ופיזיולוגית (באמת טוב לגוף ולנפש שלנו לשבת שעות ארוכות כמו-מהופנטים מול הפצצה של ייצוגים מופשטים?), אלא גם פוליטית: גבולות העיסוק התקשורתי-מכשירי הופכים לגבולות התודעה, הדמיון, השיחה, האדם עצמו. מהפיכת הניידים הפכה את האדם לתקוע מול לוח מודעות מנצנץ ונורא כל רגע מחייו, בלי יכולת להתנתק: מה שאנחנו רואים ושומעים חודר לעולמנו הפנימי, לחלומות שלנו, למכניזמים הרגשיים. קורא אותנו ומגיב על פי נוסחאות מוגדרות מראש לטובת המערכת. זה אסון אנושי וציוויליזציוני נורא, וזה אפילו לא משנה מה סוג ה”תוכן” שבו צופים: המדיום הוא המסר, והמדיום הוא האבסה בלתי בקולות ותמונות עד הרס והרג מנגנוני ההקאה וההתנגדות הטבעיים לשטיפת מוח, לכפייה ולכליאה.

ואל תתנו לי אפילו להתחיל עם פרסומות, שאנחנו נחשפים לאלפים או אולי עשרות אלפים מהן ליום (אני מגזים? כמה שמות של מותגים יש סביבכםן ברגע זה? תנסו לעשות ספירת מלאי. אני מהמר שיש לפחות כמה עשרות. וזה במציאות הפיזית, לפני שגללתם או התחברתם למשהו, או הקשבתם, או הלכתם ברחוב, או נכנסתם לקניון). ופרסומות זה הרבה דברים שונים, כביכול, אבל המדיום שלהן הוא תמיד קיומה של מציאות אלטרנטיבית פנטסטית, מופשטת, שבהדרגה, ותוך פעולה משותפת עם שאר המוסדות וההתארגנויות, מדיחה מתפקידה את המציאות הממשית כמלכת הקיום בהכרה שלנו. אני לא יודע אם כבר עברנו את הנקודה הזו או לא, אבל אנחנו בהחלט מתקרבים לנקודה שבה אנשים, בוודאי צעירים, יבלו יותר שעות בצפיה ביצירות מופשטות לצורך מניפולציה מאשר בהתבוננות עם כוונה במציאות האמיתית. ולא שמציאות ממשית של החיים והרחוב לא יכולה להיות כלי שרת של אידיאולוגיות מופשטות, אבל איכשהו, בגלל שאנחנו אנשים של חושים פיזיים מידיים, לנוכחות מציאותית יש השפעה פחות מרעילה מאשר לבדיות שמושכות אנשים מהדמיון לכל מני כיוונים של פחד נורא והבטחה לגאולה או הסבר אבסולוטי על העולם.

הדחיפה הטכנולוגית-תקשורתית לכיוון המופשט רק מתווספת לדחיפה האדירה, ההיסטורית, לכיוונים כאלה מצד המדינה, הלאום, המעמד והדת: אנחנו מאולפים מרגע הורתנו לראות את העולם על בסיס מפות מופשטות של זהויות ושייכויות שכולם נולדו בדמיון וחיות בעיקר שם. אנחנו לא רואים בני אדם באף מקום, רק בני אדם מסוג כזה וכזה וכזה, כולל עצמנו, כשהדומה והזהה בין בני אדם הוא הכל מלבד אלפית או מליונית האחוז של “שונות” נסיבתית ואקראית שאותה אנחנו הופכים לחזות הכל – בשירות מנגנונים פוליטיים שחיים וניזונים מהפרדה וסכסוך שאי אפשר ליצור בעולם שבו בני אדם מרוכזים בממשי. אפילו העיסוקים הבולטים של הזמן, כמו החלל והחיים האפשריים בו (טמטום מוחלט ולא רלבנטי לחלוטין לכל אדם חי כרגע, ובסבירות לכל אדם שיחיה אי פעם, מכיוון שהמרחקים הממשיים בחלל שמים ללעג וקלס מחשבות על “חיים” בין מערכות כוכבים שונות), או “גורל כדור הארץ” בשירות כת האקלים, שבמסגרת ההטפות שלה מובלע טריק עצום מימדים של הפשטה רעילה, כאילו תמונה של כדור הארץ, או סרטון על כדור הארץ, או מודל של כדור הארץ הם כדור הארץ (ולא יצירה חלקית ומוגבלת של בני אדם חלקיים ומוגבלים עם רעיונות חלקיים ומוגבלים כאלה או אחרים). סוג כזה של דחיפה למופשטות ראינו גם בקורונה, שבה גרפים ומודלים וסטטיסטיקות הוצגו כאילו היו המציאות עצמה, והיא מבטאת לא רק טריק של האנשים הטפשים והרעים ששולטים בעולם בנקודה זו, אלא טריק נצחי של עריצים: ליצור איזה מודל מופשט, איזה מערכת מופשטת וקוסמית של טוב ורע, ולטעון שהיא היא העולם. זה תמיד נשען על הפשטה (והיא תמיד מתיימרת להרחיב ולרומם, כלמעשה שהיא מצמצמת ומצמיתה).

התקשורת והטכנולוגיה, הטרנדים, המדינות, הדתות – הכל מושך למופשט. לעולמות הדמיון והבדיון. זה לא רק בגלל שיוצרים אותם אנשים עם כוח המצאה מופלא, אלא בגלל שביסוד כולם מונחת ההבנה שהרבה יותר קל לשלוט על אנשים שלא נמצאים פה, ותמונת העולם שלהם מבוססת על פנטזיות. הכל פוליטי, הרי. הכל הכל הכל, תמיד תמיד תמיד.

את הסקירה הקצרצרה שלי אני אעצור כאן, למרות שאפשר וצריך להמשיך איתה עשרות עמודים, עד שהרעיון יובן מעבר לכל ספק. אבל כאן, בפוסט הזה בבלוג שלי, אני רוצה לעבור לדבר שהוא בעצם העיקר עבורי, והוא ההכרח למרוד בדחיפה התרבותית והפוליטית לכיוון המופשט. הכרח וחובה שנוגעים לכל אדם, ובמיוחד לאלה שהחופש שלהם ושל בני אדם חשוב להם.

החיים העכשוויים רוצים שלעולם לא נהיה איפה שאנחנו, עם מי שאנחנו, עם מבט שפוגש מציאות קונקרטית ולא רעיון מופשט, דימוי, שורות כתובות מראש של דיאלוג, או כל דבר כזה. אבל אנחנו חייבים חייבים לזכור: החיים זה לא מה שהמכשירים משקפים לנו. הם לא רעיונות שמוזרקים לשיח בצורה יזומה על ידי ממסדים גדולים. הם לעולם לא דימוי. אנחנו לא דימוי ולא נקודה במודל או פרט סטטיסטי. לא אנחנו ולא אף אדם אחר.  

אנחנו חייבים חייבים להתנקות ולהתנתק מהדברים ששוטפים לנו את המוח וממלאים אותו בקולות ובתמונות שנוצרו בדיוק לצורך הזה, כלומר לא להשאיר מקום למחשבה ורגש אמיתיים וספונטניים. אם יש לקח פרקטי אחד מכל הפילוסופיה הזאת הנה הוא: תבלו פחות זמן, כמה שאפשר פחות זמן, ב”צריכה” של “תכנים” (כלומר בהיה פאסיבית בקולות ותמונות שמישהו ארגן כדי שתבהו בהם בצורה פאסיבית).

זה תמיד היה קשה להתעקש על הממשי: בני אדם מסוגלים לדמיון, נמשכים לדמיונות, וקל מאוד לפרוץ את הגבולות האישיים שלהם באמצעות הנטיות האלה. הפרעונים והנוצרים, היהודים והמוסלמים, הבודהיסטים והאמריקאים – כולם, ביסודו של דבר, אותו דבר. חיי בדיה מופשטת על פני ממשות, ואבדן נורא וחסר תחליף של חיים וחופש. אני רדיקלי בזה: איפה שצריכים להאמין במשהו – זה הכל אותו דבר. תנו לי פשטות נטולת מגוייסות של הדמיון או לכו להזדיין.

להיות בממשי שלנו לא אומר לא לראות את העוולות, את הזוועות ואת הטפשויות של העולם, ואולי בדיוק להיפך, מכיוון שכל הרעות החולות של העולם לא קורות במישור המופשט, אלא במישור הממשי. המופשט הוא בסך הכל הפלטפורמה שמאפשרת ומארגנת את הרוע על ידי יצירת הזדהויות מטומטמות וכוזבות, או התוויית קונפליקטים עקרוניים מטומטמים וכוזבים.

להתעקש על הממשי זה להתעקש לא רק על החופש שלנו, אלא על האדם, בצורה הפשוטה ביותר. איזה אדם? כל אדם. לא לכפות בשם אג’נדה; לא למכור שום דבר; לא לדרוש שום הזדהות; להיות בפשוט. איפה שיש אנשים ממשיים, ושיחה לא מזוייפת ולא מוכתבת לטובת הדחקת והכחדת רגשות ורעיונות עצמאיים וספונטניים, וארוחת צהריים אמיתית, ופרח, ושמיים, וצעקה אמיתית, ממשית, מול העוולות, הזוועות והטפשויות.

הויתור על שקר העולם המופשט הוא הדבר היחיד שיכול להחזיר לנו את כל הכוח שאיבדנו לטובת הממסדים וההתארגנויות של הכזבים המופשטים שלא משנה מה התוכן של השקרים שלהם, כולם מנסים לספר לנו שאנחנו לא מי שאנחנו מרגישים, שאנחנו לא יודעים כלום ושהעולם הוא לא מה שאנחנו רואים וחווים בחושינו, אלא ייצוג, סיפור, הפשטה בקולות, ותמונות, ואגדות.

לאן ממשיכים מכאן? או: רוצים חלום? קחו חלום אמיתי

אז הבחירות היו השבוע, ומחנה השמאל הממסדי חטף את המכה האנושה בתולדותיו. מרצ נמחקה, העבודה כמעט, ובכנסת הבאה, ויש יסוד לשער שגם באלה שאחריה, לשמאל הציוני (התל אביבי, הממסדי, הלבן, הפריבילגי, השבע – הכל מתאים ונכון באותה מידה) בקושי יהיה ייצוג. המצביעים של המחנה התפזרו, ואולי נגוזו בשיבה טובה לעולמות אחרים, פוליטיים עוד פחות.

השמאל הרדיקלי גם כן במצב לא מזהיר: חד”ש לא מסוגלת לכבוש קהלים חדשים, ומפלגות ערביות כמו בל”ד (ובוודאי שלא האחרות) הן לא באמת הפיתרון. יהודים במספרים גדולים לא יוכלו להתכנס תחת מפלגות שבעצם מייצגות רעיון של לאומיות פלסטינית, ותוקפות את הציונות בחלק הכי קשיח ומוגן שלה: הזכות של היהודים להגדרה עצמית ושלטון עצמי. נכון שזה לא החלק הגלוי של מה שהמפלגות הערביות אומרות, אבל זוהי התפיסה המושרשת והיא לא הולכת להשתנות. אי פעם.

מעבר למחאה סימבולית או התבדלות מההמון (תיכף ניגע בחלק הזה, כי הוא חשוב מאוד), יהודים שמצביעים למפלגות ערביות לא משיגים שום דבר, ובעקיפין מסייעים לישראל לשמר את כוחה ומעמדה באמצעות העמדת פני דמוקרטיה.

לשחרר ממה שלא צריך ולא עוזר: דימוי עצמי, סביבה ולהט”ב 

השמאל הממסדי בישראל, כמו שכתבתי לפני רגע, הוא התאגדות פוליטית של האוכלוסיה הכי שבעה, בטוחה ומתוגמלת בישראל: “המרחב הכפרי” של הקיבוצים והמועצות האזוריות והבורגנות האמידה מאוד של המרכז. היסטורית, הקבוצה הזו תמיד החזיקה בכוח ובהון במסגרת הציונות, ופוליטית המערכת הציונית תמיד עבדה קודם כל בשבילה.

אבל פריבילגיות לשם פריבילגיות, מתוך תחושת עליונות, זה לא דבר שמצטלם טוב. צריך למלא את העליונות הפוליטית, התדמיתית והכלכלית בתוכן. אז מה עושים? בוחרים בדיוק של אזמל מנתחים את הסוגיות שהאוכלוסיה המסורתית מסתייגת מהן, ובה בעת כאלה שלא יאיימו על ההגמוניות של המיעוט הפריבילגי.

כך מפתחים מחנה פסודו-פוליטי שנלחם על פונדקאות לגייז כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם (זה לא, ואפילו לא הדבר המאה הכי חשוב, אם זה בכלל חשוב או נכון, וזו שאלה אחרת לגמרי), על נראות טרסג’נדרית, שמעניינת או רלבנטית פחות מפרומיל מהאוכלוסיה, ועל מיסוי חד פעמי, שמסב לסביבה בדיוק אחד חלק מליארד מהנזק שמסבים לה רכבי הפאר, מוצרי היוקרה והרגלי הצריכה והטיול של המעמדות הגבוהים.

השמאל בישראל נמחק לא רק מפני שהוא טיפש, ערל לב ועצל, ולא רק מפני שזכויות היתר של הקבוצה האנושית שהוא מייצג מובטחות בכל הסדר פוליטי שהוא, אלא בגלל שהקונסיסטנטיות המופלאה של בחירת המאבקים שלו – תמיד זוטות, לייפסטייל על פני תוכן, ותמיד דברים שיוציאו אותו מוחמא ונאור במכסימום, בעודם מוציאים את נדכאי הפריפריה רעים ובלתי מפותחים.

יש גבול לכמה מפלגות פוליטיות יכולות לשווק ברושורים פרסומיים לפריבילגיה, ומפלגת מרצ פגשה את הגבול הזה בבבחירות האחרונות. עוד מערכת או שתיים וגם העבודה תפגוש את אותו גבול.

מי שחושבים על שמאל ישראלי לעתיד לבוא צריכים לנקות את עצמם מהתחלה ובאופן מוחלט מהאשפה התדמיתית, המתבדלת והמתעליינת, של השמאל הישן והמת.

שמאלנות, או רדיקליות, זה לא להתהלך בעולם עם תחושת עליונות מוסרית ופוליטית, אלא נכונות להילחם על מה שבאמת חשוב, קרי מה שבאמת מפרק את הסולידריות החברתית, באמת פוגע במספר הגדול ביותר של אנשים ובאמת עושה את הנזק העמוק ביותר – קרי רצח, דיכוי, שלילת זכויות והשפלה.

בשמאל החדש, או במחנה שינוי אמיתי שיקום, סוגיות כמו סביבה ולהט”ב יידחקו למקומן הנכון בהיררכיה של תשומת הלב: בסוף העשיריה הראשונה של הדברים שחשוב להתעסק בהם, או שמייצגים עוולות משמעותיים.

אין בכוונתי לומר ששמאל חדש ומתקדם יותר יצטרף לדיכוי ישיר או משתמע של גייז, או יעלים מהשיח הציבורי את העובדה שבני אדם, כמו כל חיה, זקוקים לאוויר נקי, מים נקיים, אוקיינוסים חיים ובריאים, מרחבים טבעיים וסביבות ירוקות: אני מתכוון לכך שהמימד הדתי-אפוקליפטי, מתנשא, מתבדל ומתעליין של הסוגיות האלה, ביחס עם ההיסטריה הכללית והרגישות המוגזמת, יושלכו למקומן הראוי: לפח.

מי שצריכים לקבל קדימות הם אנשים שהסדרים פוליטיים קיימים משאירים למות, לסבול ולקמול בלי כבוד, בלי זכויות שוות ובלי חלק ראוי ומספק מהעוגה הכלכלית הכללית. זה דבר ראשון. זה אלוהים של כל שאיפה לשינוי. אין דלק אחר למאבק מבוסס, חזק, מגייס, ולעולם לא יהיה.

ומלבד: כל קורא וקוראת של שורות אלה, חוץ ממי שגדלו וצמחו ללא תקנה בחיק פריבילגיות אתניות וכלכליות, כמובן, מבינים שהמילים “אני דואגת נורא לסביבה” או “חשובות לי זכויות הלהט”ב” הן דרך אחרת, ולא מאוד חיננית, לומר: אני לבנה ופריבילגית ואתם צריכים להקשיב.

אנחנו יודעים שאתם (ואת, ואתה, ואתםן, ווטאבר) לבנים ופריבילגים. הגיעו הזמן שתקשיבו לנו.

הראש הפוליטי העתידי של המרחב הזה חייב להיות נקי משטויות ודימוי עצמי ולהיות ממוקד במאה אחוז ביצירת תנאים של שוויון, הכרה וצדק בין האוכלוסיות האנושיות שלו, קודם כל, לפני הכל, מעל הכל. כיבוש, מזרחים, אדמה, משאבים, זכות לחיים, גישה לחינוך, תעסוקה וכוח פוליטי. זה אלוהים.

 להשתחרר מעוד שטויות: לא “הימין” נגדנו, אלא מדינת ישראל (ובמידה מסויימת, כל המדינות)

אחת הדרכים שבהן נהג ונוהג השמאל הממסדי (הישן והמת) לענג את עצמו, גם כן כחלק מאותו מסע בלתי פוסק לבניית דימוי עצמי מצדיק-פריבילגיות, הוא ההישענות הסנטימנטלית על המבנה הפוליטי הרעוע “אנחנו רוצים טוב, אבל הימין והימנים הרעים והמרושעים לא”. זה כמובן דבילי ונעדר אפילו שבב של סייג של שאריות הגיון. את הדבר הזה אמרו כבר מליון פעם, וגם אני איזה אלף: השמאל אחראי לדפקטים העמוקים של ישראל לפחות כמו הימין אם לא הרבה יותר. מהנכבה עד “נצחון 1967” והאפרטהייד, ממדינת השב”כ עד ההיררכיה האתנית של מדינת ישראל, השמאל הציוני והממסדי חילק פה פחות או יותר כל קלף אסטרטגי.

יותר מזה – הבנות והבנים של המחנה הזה משרתים בגאווה בצבא האפרטהייד ובמערכת הבטחון האינסופית של מדינת ישראל לכל זרועותיה, וכותבים בעזוז בלתי מוסתר את שורות הקוד הכי זדוניות בתוכנות הכי רצחניות ואלימות בעולם; הם משחקים תפקיד מכריע ביצירת מדינת המעקב הטכנולוגית הפסיכופתית שבונים השלטונות בעולם, ותורמים בחדווה את זמנם ומרצם ליצירת משחקים, אפליקציות ופלטפורמות שמטמטמות את המין האנושי ללא תקנה.

מעוזי הבורגנות הם מעוזי הרשע בדיוק כמו המאחזים בשטחים, ואנשי השירותים השונים שעוסקים בציתות, בצנזורה, בדמורליזציה של מי שמבקשים לעשות תיקון פוליטי, בהרס חברתי ופסיכולוגי של אוכלוסיות כבושות ותמימות  – הם מגיעים מכל המחנות הפוליטיים, ויש בהם ייצוג עצום ל”שמאל” ו”מרכז”.

אבל מעבר להתחשבנות הזו, שהיא חיונית כמו שהיא מציקה, כדי להשתחרר מדפוסי פעולה ומחשבה קודמים שהכילו כל מחשבה נונקונפירמיסטית “שמאלנית” בישראל חייבים להשתחרר ממחנאות אינפנטילית ולהבין שמי שנגדנו זה לא הימין, לא הדתיים ולא המתנחלים בעיקר, אלא המדינה עצמה. זה מפחיד הרבה יותר בגלל שזה אמיתי הרבה יותר, ועושה סוף לפנטזיות שמבודדות אנשים מהמכות המצלצלות של המציאות.

כשמבינים שזו מדינת ישראל שעובדת נגדנו ונגד מה שאנחנו מאמינים בו, קווי המתאר של המאבק נעשים ברורים להפתיע. המאבק מובן, ובצדק, כמורכב וקשה בהרבה. זה מצויין, כי זה נכון. מדינת ישראל, על זרועותיה, מחלקותיה ואגפיה, בתי המשפט שלה, המוסדות הציבוריים, הכלכליים, האקדמיים, הרפואיים, התעשיתיים – כל אלה הן אבני היסוד של הסדר הפוליטי הקיים על כל הרעות החולות שלו. משמע: אין אדם אחד שעובד באחד המוסדות האלה ולא לוקח חלק בשורת הדיכויים האדירה שהמדינה הזו עושה. אין מדיניות אחת שלהם שלא תורמת להעמקת אחד מהדיכויים האלה, או כולם. זו המדינה, ברמה הכי ישירה, פשוטה ופונקציונלית שלה.

זו המדינה שעושה את הכיבוש, את העיוות בחלוקת המשאבים, את העדפת מנגנוני המלחמה על אלה של השלום, אל הפירוד, הפיצול והחושך התודעתי שאזרחי ישראל מצויים בו. המדינה.

איך לעזאזל נאבקים במדינה? 

קודם כל נוריד מעל השולחן כל צורה של מאבק אלים, חמוש או חבלני: אין שום שכל ביציאה לקרב שההפסד בו ידוע מראש ושהמדינה הזו מוכנה לקראתו ברמה הגבוהה ביותר. גם אין צורך להוסיף, למעגל הדמים והשנאה פה: השאיפה שלי היא לעשות בדיוק את ההיפך: להביא בשורה של אהבה, חמלה ואנושיות לאיזור רווי סכסוכים, שנאות ונקמות שממתינות להזדמנות.

תפיסה של אי אלימות, מחוייבות עמוקה לאי אלימות, עומדת בבסיס התפיסה שלי, והיא נכונה כערך כמו שהיא נכונה ומתבקשת אופרטיבית. אבל לא אלים אין פרושו לא אפקטיבי או לא פוטנטי.

המאבק בין אנשים שמתנגדים לדיכוי לבין מדינת ישראל, או כל מנגנון פוליטי אחר, הוא לא, ואפילו לא בעיקר, ובוודאי לא בשלב המקדמי הזה, מאבק על כוח ושליטה, אלא מאבק על זכות הדעה והמחשבה (ולשם כך התחלתי בהליך שחרור מבורך ממעמסות מיותרות שמייצרות רושם מוטעה). אם כך נשאל: מה הדבר שמדינת ישראל הכי לא רוצה שנחשוב? מה ישראל הכי רוצה למנוע מאיתנו, כמשתמע ממעשיה ולשונה לאורך שנות קיומה?

במה ישראל הכי הכי מושקעת? מילה אחת. רעיון אחד. מהו?


הקו המפריד הזה^  הוא רמז ענק

גבולות, חברות וחברים שלי. גבולות ומחיצות. זה האלמנט שמונח ביסוד הפסיכולוגיה, הפילוסופיה והפרקטיקה של הציונות-ישראליות. גבולות בין היהודי ללא יהודי, ראשית כל, ומשם והלאה גבולות בין היהודי האירופי ליהודים האחרים, ובין היהודי הדתי והאירופי לשאר, ובין היהודי הדתי, האירופי והציוני לכל השאר, וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. פרגמנטציה של הזהות והמחשבה, בהקשר הזה, אפילו לא משרתת מטרה לכשעצמה, אלא את החזון הגדול של גבול והפרדה.

אולי חוץ מצפון קוריאה, אין בעולם עוד מדינה עם גבולות כל כך קשיחים ואלימים כמו ישראל. בתודעה כמו לאורך הקווים עצמם, הגבולות של ישראל הם תסבוכת עצום ומחרידה של מכונות יריה, תיל, מוקשים, מצלמות, לוויינים, פצצות, רובוטים – הכל צורה מורחבת של המונח הציוני הקדמוני מכולם: גדר, או גבול (שרוכב, ניתן לשער בנוחות, על תחושת הנבדלות המיסטית שטיפחו יהודים לכל אורך ההיסטוריה שלהם).

סביב כל יישוב ישראלי יהודי, או גוש יישובים כאלה, יש גדר אדירה וכמעט בלתי עבירה, עם שער נשלט היטב. הגבול כמעט תמיד פיזי, אבל אם הוא לא פיזי הוא אידיאולוגי או מעמדי: עניים ועשירים. דתיים וחילונים. מתחמי יוקרה ושיכוני פשטות. קיבוצים ומושבים וכפרים, או סביבה טבעית. ישראל של פנימה מגבולות 67, וישראל שמחוצה להם. יישובים יהודיים שמחוץ לגבולות 1967, והסביבה הפלסטינית שלהם.

בכל אספקט ובכל מישור של החיים הישראליים, הציוניים, הפרדה היא ערך יסוד ומאפיין פילוסופי ופרקטי מרכזי. יש לנו מפלגה שמזוהה עם כל פלח אוכלוסיה, וזיהוי אתני, לאומי ומעמדי מובהק לכל עיר ויישוב, שכונה, רחוב וצד.

הרעיון ברור: הפרדה, גדר וגבול במישור המעשי, ופיצול ופירוד במישור הפוליטי, האנושי. אם יש אקט אחד, מציאות מיוצרת אחת שהיא באופן מובהק התוצר הראשון במעלה של הישראליות – המדיום של הישראליות/ציונות, אם תרצו – זוהי גדר חותכת ואלימה, כשמכל סוגי הגדרות שהוצבו כאן, הגדר הגבוהה, הרצחנית והמאיימת ביותר, זו שיש סביבה את הטאבו הכי עוצר נשימה, היא הגדר שבין יהודי לערבי.

בדיוק מכך צריכים להיגזר הן אופיו והן צורתו של המאבק הפוליטי בעתיד.

המושגים שלנו לגבי שיתוף דפוקים. הנה אחד חדש ויפה

אחת המכשלות המעיבות ביותר בשמאל הישן והמת, כאמור, היא ההתרכזות שלו בעצמו ובתדמיתו. אותה תדמית שהוא הסכים, במעשה הונאה עצמית וציבורית עלוב מאין כמותו לחלוק עם מדינת ישראל, כדי שלא ייאלץ להתמודד עם הרוע שלה או שלו: כל נוצר עבורנו הדימוי המצוחצח והחגיגי (והלבן, אין צורך לומר) של מדינת ישראל של הטקסים, מדינה שכולה מהוגנות ופרגמטיזם עם חוקים מסודרים ומוסדות המתאפיינים בפתיחות ושיקול דעת ושאר זבל זבלים שכזה, שנועד לאפשר לבורגנים לשקר לעצמם (ולהמשיך להתגייס בכל מובן) בשקט ולמדינת ישראל לשקר לעולם ברעש.

התנועה החדשה, אם וכאשר תתהווה כזו (וצריך לומר שבשלב הזה אני לא רואה כוחות שרוצים או מוכנים לקחת על עצמם משימה כה גדולה ומסוכנת) חייבת מייד ומהתחלה לא רק לחשוב, לדבר ולנשום תוך התעלמות מוחלטת ממסורת פרשניות שמאלניות מקובלות בעניניי דימוי ומוקדי עיסוק, אלא לחשוב לדבר ולנשום תוך שבירה של הגבולות המקובלים והמקובעים של הציונות, שעד היום לא אותגרו ברצינות על ידי אף תנועה.

בעברית פשוטה: תנועה כזו תהיה חייבת לכלול יהודים (“ישראלים”) ופלסטינים. אני רוצה לחדד: לא פלסטינים מתוך גבולות 48, אלא פלסטינים מחוץ לגבולות 48. בדרך הזו, ורק בדרך הזו, תתחיל להיווצר מודעות פוסט-ציונית, או טרנס-ציונית, כלומר שבארץ ישראל ההיסטורית, בפלסטין ההיסטורית, ישנו כוח פוליטי משותף לכל הקבוצות החיות במרחב שרוצה לבטא בשאיפה ובמעשה שבירה מהמסורת הציונית של הפרדה אתנית ויחסי עליונות ושליטה של יהודים לעומת ערבים.

תנועה משותפת של יהודים ישראלים מחיפה ותל אביב, אשקלון ומעלות תרשיחא, ופלסטינים מרמאללה ושכם, חברון ועזה, חאן יונס ולוד, אפילו אם תפעל במילים הכי קלות ופשוטות, סביב המכנה המשותף הכי הומניסטי ורחב – כבוד, שוויון, זכות לחיים – תהיה מכשיר מהפכני של ממש בבניית סדר יום חליפי לאלימות, להסתגרות, לגבולות הקשים ולפירוד שמציעה הציונות ליושבי המרחב.

תנועה כזו, התארגנות כזו, התחלה של דו שיח כזה, גם יוכל להכשיר את הקרקע לחיים משותפים בהבנות הדדיות כלשהן, במקרה של קריסת המודלים הקיימים. וזה נראה כיום בלתי אפשרי לגמרי, אבל אנחנו הרי יודעים שמדינה שבנויה כמו מבצר ומשטר פריבילגיות חסרה את האדנים הבסיסיים של קיום בטוח לאורך זמן. בשביל קיום כזה יש צורך בדיאלוג וגבולות רכים, במסוגלות לשינוי, ובמוכנות ליציאה מהגטו הפנימי המקולל שיהודים התעקשו להביא איתם לארץ ישראל, תוך שיעתוק מפלצתי של חיי הגולה: לבד, מבודדים, מתנשאים, עסוקים בבריתות שונות ומשונות להבטחת קיומם, במקום פשוט להיות בכנות ויושר ועם יד מושטת, והסוג חסר התחליף של ביטחון שיש רק עם אמת.

הרעל: דה-הומניזציה. התרופה: רה-הומניזציה 

גבולות והפרדות, יודעת כל חושבת מתחילה, לעולם אינם שוויוניים. אין דבר כזה “שווים ונפרדים”. אם יש מנגנון שמשמר הפרדה (בין יהודים לערבים, בין דתיים לחילוניים, בין עניים לעשירים, בין גברים לנשים וכן הלאה וכן הלאה ) הוא משמר אותה לצורך יחסי כוח ברורים של נחשבים ונחשבים פחות.

תכליתו ההומנית של המאבק בהפרדות ובגבולות של הציונות-ישראליות חייבת להיות יצירת הסדר פוליטי רחב שבמסגרתו מתקיימים יחסי שוויון בין כלל היושבים במרחב ישראל-פלסטין. אבל הדרך לעשות את זה אינה רק פעולה פוליטית ישירה, אלא גם תיקון של העוול הגדול עצמו: הדה-הומניזציה של הפלסטינים בעיניי יהודים, שמשמרת כמכשיר הפסיכולוגי העיקרי להצדקת שלילת זכויות האדם שלהם.

על ידי חבירה לפלסטינים (כן, כולל מעזה) לצורך יצירת תנועה כלל-מרחבית של שוויון ושינוי יעשה מעשה משמעותי של רה-הומניזציה, כלומר הענקת אנושיות מחודשת לפלסטינים, שהיא תנאי הכרחי לכך שיהודים ישקלו את יחסם כלפיהם.

אבל בזאת כמובן לא יסתיימו המהלכים לרה-הומניזציה של הפלסטינים: לשם כך יש צורך בסדר יום שלם, עם שותפות רחבה של יהודים וישראלים מכל שדרות החיים.

החלק הקל במסע לרה-הומניזציה היא בכך שהיא פונה לחלק הטוב והאצילי בבני אדם, שקיים כמעט אצל כולנו, חוץ מהמקולקלים ביותר. בלי לוותר על התביעה לסיום הכיבוש (אם על ידי נסיגה ישראלית, אם על ידי אזרוח הפלסטינים בישראל), הליכה בנתיב שפונה לאנושיות פשוטה, לשאלות כמו האם אתה שמח שיורים בילדים בשמך? האם מוצדק בעיניך שהרחוב המרכזי בחברון יהיה סגור? האם מוצדק בעיניך שתינוקות ייחשפו לגז מדמיע? האם את מקבלת בשקט את העובדה שדור שלישי או רביעי של חיילים ישראלים מטיח במי שיכולים להיות הוריהם או סביהם הוראות משפילות, במקרה הקל, או מכות וכדורים, במקרה הקל פחות? (וכן הלאה וכן הלאה, המגוון אינסופי).

בתפיסה השמאלנית המקובלת עד היום לא רק שלא ראינו פעולה נחושה וממוקדת במוראות הכיבוש, לא ראינו ניסיון מסודר וכן להחזיר לפלסטינים את הדבר העיקרי שישראל שללה מהם – עוד לפני האדמה והחופש, ולפעמים החיים – וזו האנושיות עצמה.

עם פניה לשמאלנים כיצורים נעלים על פני ההמון הימני הנחות, השמאל שכח לגמרי שהמטרה שלו היא לא להיחשב נאור וצודק, אלא לתקן עוולות ממסדיים מושרשים.

תנועה של שותפות כלל מרחבית, ששמה בלב המחשבות והפעולות שלה את הרה-הומניזציה של הפלסטינים בכל המובנים, ופונה לפיכך קודם כל לאנושיות של היהודים, תביא לפתחם של האחרונים שאלות כבדות משקל, אישיות מאוד, שמהן יהיה הרבה יותר קשה להתחמק.

תנועה כזו תהיה חייבת, כאמור, להודות שהיא פועלת נגד הערכים והמעשים של מדינת ישראל עצמה, ולא של מחנות פוליטיים בה, ולכן מתחייב סימן שאלה גדול מעל שירות ושיתוף פעולה עם מנגנוני המדינה, לרבות כולם.

תנועה כזו תוכל להביא לעמדת השפעה משמעותית הרבה יותר את החלק הליברלי באמת של יהדות ארה”ב (שהוא קטן בהרבה משנדמה, או לפחות כך נדמה לי), ולעשות אותו חלק מהשיחה.

תיקון רגשי ואנושי על בסיס שותפות בגורל ובמרחב לפני הכל  

אחת הטעויות המרכזיות שעשו תנועות שמאל, או “שמאל” עד היום היא הנחה לא נכונה של סדר הדברים: תביעה לתיקון פונקציונלי או התמקדות בצורת התיקון הרצוי (מדינה אחת, שתיים, אופציה ירדנית וכו’). כל אלה נסיונות כמו-קולוניאליסטיים שמבקשים לכפות יעד סופי מלאכותי ומוכתב מראש.

המטרה של תנועת שמאל, או תנועת מרחב חדשה צריך להיות צנוע בהרבה, וככל הנראה גם חשוב בהרבה: יצירת קרבה אנושית ותחושת שותפות בין כלל המעורבים בחיים כאן, תוך הדגשה של המחוייבות של כולם לכבוד הדדי, לעיקרון של אי פגיעה ואי אלימות. מתוך המטרה הזו תיגזר הצורה של התנועה הזו, רוחה והפעולות שלה. יחד עם התנגדות אקטיבית ומשותפת לכיבוש (שתהיה לא אלימה, כאמור), שהוא העוול הקשה והיסודי ביותר שמתרחש כאן, הדגש העיקרי בכל פעולה ובכל מסר יהיה: אנחנו יחד בסיפור הזה, כולנו שווים, וכולנו רוצים חיים הדדיים של כבוד ושוויון.

סוף דבר, סיכום, תמצית, כל זה 

אם הגעתם עד כאן אתן כנראה כבר חסרות נשימה. זה המון חומר לעבד ולעכל. בואו נשכח רגע מכל זה ונתמקד בעיקר (בשורה מעולה למי שדילגו ובאו ישר לסוף). מסורת המחשבה והפעולה הציונית הציבה גדר בלתי ניתנת למעבר, כביכול, בין מה שיהודי למה שפלסטיני, וביתר שאת בין החלקים שבתוך ומחוץ לגבולות 48, כתוצאה (מכוונת) מכך (ומסיבות היסטוריות אחרות), יהודים התחילו לראות את עצמם כנעלים על פלסטינים.

תחושות העליונות והרישיון המוסרי המושחת שיהודים לקחו לעצמם במסגרת המדינה זו הבעיה העיקרית של ישראל, ולכן תיקון הקלקול הזה חייב להיות המטרה העיקרית של תנועה פוליטית חדשה, שתקום על חורבותיהם של השמאל הממסדי והשמאל הרדיקלי הישנים.

אחד האמצעים החשובים לתיקון הקלקול הזה הוא יצירת שיתוף פעולה תודעתי ופוליטי בין יהודים לפלסטינים בכל המרחב הזה על ידי הקמתה של תנועה משותפת.

על ידי התמקדות באספקטים אנושיים פשוטים ומובנים (להבדיל מאידיאולוגיות וסיסמאות מדיניות גדולות) ניתן יהיה ליצור תחושת קרבה אנושית בין יהודים לפלסטינים, שעל בסיסה יהיה אפשר ליצור הסדרים פוליטיים בעתיד.

אפילוג אחרון בהחלט: שאלת הייצוג והחזון העתידי

תנועה משותפת כמו זו שאני מתאר כאן לא יכולה להיות, ואסור שתהיה מונהגת על ידי יהודים לבנים פריבילגים. תפקידם של אלה בתנועה כזו (שהיא בדיונית לגמרי בשלב הזה) יהיה לממן אותה ולהגן עליה מזעמם של המוסדות המדינתיים שעדיין נשלטים במידה רבה על ידי אנשים דומים להם מאוד.

אם וכאשר תקום תנועה כזו, שמפגישה על בסיס שוויוני לחלוטין אנשים מכל הקבוצות האנשיות במרחב הזה, היא תוכל לשמש בסיס ומודל ליצירה של קונגרס קהילות מזרח תיכוני שאינו תלוי במדינות ואינו ממונה על ידן, אלא מגיע ישירות מלמטה, מאזרחים שרוצים לקדם קיום שליו על בסיס יחסי שוויון בין כל הנוכחים במרחב.

מי יכול להתניע מהלך כזה? למי יש מספיק קשרים, כוח ומימון לחלום על דבר כזה אפילו? שאלה טובה. אולי הזמן יראה לנו. בכל מקרה, אני רואה ברעיון כזה סוג של לקיחת אחריות ואוטונומיה, והפקעת השליטה המוגזמת של מדינות וארגונים חשאיים בעתידנו. בלי מלחמות, בלי מהפכות, בלי אלימות. רק מפגש, הכרה הדדית, שוויון וכבוד.

רוצים חלום? קחו חלום אמיתי.

צריך לדבר על ביידן, או: בנימוס לא ישתיקו אותנו

ביידן לא לגמרי איתנו, וגם לא אוקראינה. והטיפול בקורונה? איך נאמר: פחות ממיטבי. אבל אסור לדבר על זה, קובעת קהילת נטפליקס. על עונה חדשה בסדרה שמרגשת את כולנו


יש מעט נושאים פוליטיים חשובים ובוערים יותר מצלילות המחשבה של מנהיגים, ובייחוד כאלה בעמדות השפעה על מה שניתן לתארו בלא הגזמה כגורל האנושות. מדינות שמחזיקות בכלי נשק גרעיניים, בייחוד, או כאלה שנמצאות קרוב למוקדי אנרגיה וצירי סחר גדולים, או חולשות על טריטוריות ענק, עלולת להמיט נזק אדיר על חלק בלתי פרופורציונלי מתושבי כדור הארץ.

בחודשים בראשונים של הפלישה הרוסית לאוקראינה כלי תקשורת מערביים עסקו רבות בבריאותו הנפשית של פוטין, במה שנראה היה כמו קמפיין אמריקאי כושל שלא ברור מה הוא נועד להשיג בדיוק (הרי הרוסים לא ישתכנעו על ידי CNN שהנשיא שלהם מטורף, ואיך המחשבה השגויה שפוטין מטורף תעזור במשהו לאמריקאים ומי שנמצאים תחת מטריית התעמולה שלהם, חוץ מלדחוף אותם לפניקה גדולה יותר?).

כך למשל הטיימז כתב על פוטין כותרות כמו “מבודד, חסר יכולת להגיון ומפחד על בריאותו“, סאן הבריטי טען ש”בריאותו של פוטין הידרדרה דרמטית כך ששיקול הדעת שלו סביב אוקראינה נפגע“, והבוסטון גלוב פרסם על פוטין מאמר שכותרתו “אישית אני חושב שהוא מטורף“. גם CNN, כלי תעמולה אמריקאי שהתוכן שלו גובל בפרודיה, לא נשאר מחוץ לקלחת וטען בכתבה ש”יש המון ספקולציות על מצבו המנטלי של פוטין“.

גם בארץ אנחנו מכירים טענות כאלה, ונתניהו אפילו לקח את אולמרט לבית משפט בגלל שהאחרון אמר עליו ועל משפחתו שהם חולי נפש.

מצבם הנפשי ובריאותם הנפשית של מנהיגים, וצלילות מחשבתם, מוסכם על הכל, הנם נושא רציני וראוי לשיחה (ארה”ב במיוחד מתה על הקו הזה, ומאפיינת מנהיגים של כל מדינה שהיא רוצה לפלוש אליה כמופרעים: סדאם חוסיין, קדאפי, פידל קסטרו ומי לא? כולם משוגעים. זו פשוט תכונה של מנהיגים לא אמריקאיים. אה רגע, גם על טראמפ, בוש וניקסון אמרו שהם משוגעים, אז אולי זו תכונה של נשיאים לא אמריקאים-דמוקרטיים? נתהה כולנו יחדיו).

אבל מה קורה כשיש בבית הלבן נשיא שנראה בעשרות הזדמנויות כשהוא סובל מדיסאוריינצטיה מרחבית בולטת לעין? שנראה כאילו הוא במצוקה ומתקשה להשלים משפט? שאומר דברים חסרי הגיון? או נכון יותר מה עושים כשיש בבית הלבן נשיא כזה מהמפלגה הנכונה, כלומר המפלגה הדמוקרטית, שמאגדת את כל מאמיני הזרם הפוליטי ‘נטפליקס’ בעולם? טוב ששאלתם. במקרה כזה זה לא מנומס לצחוק עליו. זו גילנות.

אני תוהה אם בשלב הבא הדמוקרטים ימנו גוויה לתפקיד הנשיא, ויאשימו את כל מי שמצביעים על האבסורד בגוויתנות, שהיא הפרעת אפליה שמבוססת על העדפת אנשים חיים בתפקידי מפתח? הישארו עמנו.


דיסקליימר: הקטעים האלה של ביידן מצחיקים אותי. ואחת הסיבות המרכזיות שהם מצחיקים אותי היא ההכשחה וההתעלמות הגורפת שהם זוכים לה מצד אנשים שמשתייכים לקהילת מאמיני נטפליקס ומי שלא לגמאי משתייכים לקהילה הזו אבל מרגישים אמפטיה מסויימת אליהם, או לעמדות הלכאוריות שלהם. 

והצלילות, היציבות, האוריינטציה ההתאמה לתפקיד של ג’ו ביידן הן לא הסוגיות היחידות הגלויות לעיניי כל העולם שמחנה השמאל הממסדי (הפריבילגי, הלבן, השבע, הממוגדר למוות וכו’) מנהל לגביהן סוג תמוה במיוחד של מלחמה פסיכולוגית, שנועדה לצייר, בפשטות, את מי שמצביעים על השמש כמכחישי תאורה. 

מעמד הנטפליקס, באופן סדרתי ועקבי, נמנע מעיסוק בשאלות של מהות ומתעסק במקומן באובססיה (מובנת לגמרי: שקרים כל כך גלויים מצריכים אנרגיה אדירה לתחזוקתם) בשאלות של נראות, נימוס, נאמנות כללית ומופשטת ושאר הבלים. 

כך המלחמה באוקראינה, שוושינגטון לוקחת  בה חלק מרכזי, מוצגת כעניין של בחירת צד במאבק דיכוטומי בין טובים ( נטפליקס, ביידן) לרעים (פוטין, הרוסים, במקום שתידון מזוויות אותנטיות, למשל: תוחלת, סיבות, דרכים אפקטיביות לסיום. 

הרי לא צריך להיות מצביא גאון עם שירותי מודיעין ודייטה אינסופי לרשותו כדי לחשוב שארה”ב תתקשה לנצח את רוסיה במגרש האחורי שלה בעזרת מדינה מושחתת ומפורקת שהרוסים מכירים בה כל מילימטר וכל דמות, בזמן שרוסיה נהנית מתמיכה והזדהות משמעותית של חלקים גדולים מהאוכלוסיה הנכבשת/משוחררת (בחלקים שרוסיה סיפחה יש רוב אתני רוסי אבסולוטי). 

כבר שמונה חודשים שהמלחמה באוקראינה מתנהלת וארה”ב מזרימה לשם כמויות עצומות של נשק וסיוע מכל הסוגים, בלי שום תוצאה נראית לעין חוץ מהקזת דמה והתפוררותה האיטית של אוקראינה. הרוסים לא נחלשו מילימטר צבאית, כלכלית או תדמיתית. פוטין חזק על כסאו. הרובל שומר על כוחו. ייצוא האנרגיה הרוסי ברמות קרובות לשיא. ולא פחות, ואולי יותר חשוב: רוסיה לא קרובה לנצל אפילו חלק קטן מכוחה הצבאי מול אוקראינה. רוב צבאה הסדיר, הנשק המתקדם, היחידות המיוחדות, כוחות המילואים, האמצעים הטכנולוגיים המתקדמים – אלה בקושי, אם בכלל, הוטלו לקרב. 

אז מה התוחלת של הקמפיין האמריקאי? מה הוא משיג? מה הוא השיג בשמונה חודשים של הרס אוקראיני, בהובלת נשיא שנראה ונשמע לחלוטין כאילו הוא נועד לייצג את מי שהוא אכן מייצג – קהילת המנויים של נטפליקס? 

 שאלות כאלה אסור לשאול. הן מייד הופכות את שואליהן לנציגים בשכר של הקרמלין (כמובן), למי שנגועים בשנאה מעוורת לארה”ב או מי שהם – תחזיקו חזק – משוגעים בעצמם. 


גם בקטסטרופה הקודמת שתפסה את העולם בגרונו, הלא היא משבר הקורונה, נהג אותו מעמד באותו אופן: אישור מוחלט על שאילת שאלות והפיכת דיון רחב, עקרוני ורב פרספקטיבות לשאלה אחת ויחידה של הזדהות: מי בצד של המדע, מי בצד של עבודת האלילים. 

אבל איך עשרים או שלושים אנשים, פוליטיקאים, אנשי עסקים ורופאים, מייצגים את ‘המדע’? האם בכלל יש דבר כזה, ‘לייצג את המדע’? מה, יש למישהו בעלות על עקרונות יסוד טהורים של הקיום הפיזיקלי והחשיבה הלוגית הטהורה ונטולת הפניות וחולשת האנוש? יש מחנה פוליטי כזה? אלוהים, איזה שטויות מגוחכות. זה מחזה מוסר לילדים בני 8. 

נאסר עלינו לחלוטין לשאול שאלות בתקופת הקורונה, ולהעמיד באור פחות ממעריץ וסוגד את מי שהובילו את המדיניות. לא על הסגרים, לא על הפאניקה, לא על החיסונים, לא על התו הירוק, לא על ההתנהלות של הדרגים הפוליטיים והמקצועיים, לא על ההסכמים המושחרים, לא על הפרוטוקולים המצונזרים, לא על פרקי הזמן הקצרים להתמיה שהמערכת לקחה כדי להנפיק אישורים ששמים בסיכון מליארדי אנשים בעולם, לא על הרכב הוועדות המחליטות והקובעות, לא על השותפות של ההון-שלטון-תקשורת ביצירת משטר חדש, בלתי ליברלי משורשי קיומו, על על היווצרותה של מדינת מעקב טכנולוגית מפחידה. 

לא הורשינו לשאול שום דבר, כמו שאנחנו לא מורשים להביע את דעתנו על המלחמה באוקראינה, וכמו שצלילותו של ג’ו ביידן היא מחוץ לספקטרום הנושאים המותרים בשיחה ובדיחה.

 

כמה מחשבות על סגנון, או: למה אני כותב כמו שאני כותב

1. תודעה מעמדית 

אני בן של פועל ופועלת. מעולם לא הייתה לי סיבה לחשוב על עצמי דבר אחר: העבודה של אבא שלי (מתקין אלומיניום בבניין) הגדירה את ילדותי וחיי משפחתנו, במידה רבה, וגם אותו. אמא שלי, כשעבדה כפקידת קבלה או משהו דומה לזה, למרות חיבתה העזה לספרים, גם כן לא חשבה על עצמה משהו אחר. היינו משפחת פועלים בעיירת פועלים שמצבה היה לא רע יחסית: יקנעם של שנות ה80 וה90 הייתה מקום בטוח, נינוח, וכמעט בלי מצוקה חומרית. גם עושר לא היה, לפחות לא כזה שרובנו הגדול נתקל בו, ובוודאי לא עושר ראוותני. הייתה איזו מהוגנות של חברת אנשים שעובדים למחייתם בעבודות מובנות ומתקבלות על הדעת (פועל, מורה, שוטר, איש קבע, מסגר, בעל מכולת). יקנעם של ילדותי, שהתאפשרה בזכות הערכים של העשורים הראשונים לקיום המדינה, לפחות עבור החברה היהודית, הייתה התגלמות מוצלחת למדי של חזון סוציאליסטי: לא היה שוויון כפוי, אבל כן היה דמיון נסיבתי רב. לא היה אינטלקטואליזם לשמו, אבל גם בערות לא הייתה.

אבא שלי גדל, אם לא בעוני (כי זו הגדרה קשה ומסמנת), אז לפחות בדלות ובדוחק, בחיפה של ימי הצבע. אמא שלי עלתה עם משפחתה ממרוקו בגיל צעיר לאותה מציאות של עיר שהייתה עיר פועלים קלאסית בימים ההם. 

מעולם לא חשבתי על המונח ‘תודעה מעמדית’ לכשעצמו, ואפשר להניח שאם הייתי נתקל בו לפני שנים הייתי מתייחס אליו בצחוק: זה היה נשמע לי, קרוב לוודאי, כמו תעמולה קומוניסטית. אבל הייתי גדוש תודעה מעמדית, גם מבלי לדעת את שמה. האנשים שראיתי בטלוויזיה, הרהוטים והמנומסים, לא היו אני, אבא שלי, אמא לי או מישהו ממשפחתי, על בטוח. הם היו אנשים אחרים, עם עולם אחר, ותרבות אחרת, והם הכירו את לונדון ופריז כשהמושג של טיסה נראה לנו, בזמננו ובמקומנו, כמו חלום רחוק. 

גדלתי כבן של פועל, והמציאות הזו הגדירה אותי פוליטית לשארית חיי. אני מרגיש כל כך מבורך בה.

2. תודעה מזרחית 

על הנושא הזה, השלוב לגמרי בתודעה מעמדית עבורי כמו עבור המוני ישראלים אחרים, כתבתי רבות, אז אפנה ללינק או שניים תיכף. בהקשר של הפוסט הזה אני רוצה לכוון לעניין השוליות של המזרחיות: פועלים, כמו מזרחים, ובוודאי פועלים מזרחים, מעולם לא היו בלב העיסוק התרבותי או הפוליטי במדינה הזו (לנצח צרכני המדיה, החיילים והמצביעים, אף פעם לא מכתיבי הטון או המדיניות, האטסטרגיה או המסגור).

איכשהו, גם בימים שבהם פּוֹעֲלוּת הייתה לגיטימית מבחינה תעסוקתית ואפילו פוליטית, התרבות הישראלית, (אולי כמו כל תרבות אחרת אי פעם) ידעה לסמן לטוב ולרע מי מייצגים ומדבררים אותה ומי לעד נידונו להיות מסומנים ומוגדרים על ידה בצורה פאסיבית, בלי להרשות שהפרספקטיבה שלהם תהפוך לנקודת התייחסות קולקטיבית מקובלת. אני מצרף שלושה לינקים למיטיבי לכת (או אסירים, או בעלי המון זמן פנוי) לפרספקטיבות מזרחיות שלא נחבטו עד דק: 

המלכה מתה, תחי המלכה על יומיים ישראליים בין מות אליזבט לכלה הפרועה ועומר אדם; מהי ציונות ולמה הנושא המזרחי הוא כזה טאבו עבורה (כותרת שלא צריך לבאר); ואחרון חביב, הפוסט הויראלי ביותר בכל שנות פייסבוק שלי ישראל השניה, אלק (ששותף 5600 פעמים רק מהחשבון שלי, ועוד אלפי פעמים במקומת אחרים שבהם פורסם), על הנסיון העצוב של הליכוד לכלוא את המזרחיות בתיאורים ובמופעים המגונים והסטריאוטיפיים ביותר שלה לצרכים אלקטורליים ותדמיתיים.


התודעה הפוליטית שלי, העולם הרגשי שלי, בכל מובן שבו הסתכלתי החוצה ופנימה תוך שקילת היחסים שלי עם העולם ושלו עם עצמו ואיתי – כל זה נעשה על רקע הפועלות והמזרחיות שלי ושל משפחתי. הקטע היפה הוא שזה תמיד כך – כולנו יצירים של נסיבות פוליטיות שמוצא ומעמד משחקים בהן תפקיד מהותי. אבל יש בישראל קבוצה אתנית אחת שמקבלת פטור מהשיוך האנושי הכל כך מובן מאליו הזה. כתבתי גם על זה.  

3. השפה כקו תוחם 

עכשיו אני מגיע לדבר שבאמת רציתי להגיד בפוסט הזה, והוא היותה של השפה ביטוי מובהק של מוצא ומעמד.  גם זה, כמובן, נשמע מובן מאליו: ברור שהשפה היא מסמן של מוצא ומעמד, נכון? ובכן, כן ולא. כי בדיוק כמו שמדברים על שבטיות, על היעדר רציונליות או על סתירות פנימיות מובהקות במערכת האידיאולוגית, אני לא יודע איזה קסם קורה אבל  באופן גורף למדי ישראלים אשכנזים ושמאלנים בטוחים לגמרי שכל הדברים האלה תקפים רק לגבי ביביסטים, ורצוי ביביסטים מזרחים. הרחבתי על זה בקישור האחרון לפני החלק הזה, ואני מזכיר את זה כאן כי המציאות שאני נתקל בה, בצורה די בוטה, היא חוסר מודעות קיצוני לכך שאופן דיבור מסויים, וסוג דיבור מסויים, של אנשים מסויימים, הם מאפיינים זהותיים. 

בישראל השפה הלבנה-אשכנזית, מאופן ההגייה עד אוצר המילים, מהדקדוק עד המכניקה הטיעונית והאסתטית, היא שפה מזוהה מאוד (אל תאמינו לי, תשאלו מזרחים, חרדים, ערבים או אתיופים). אני לא מתכוון בשורות האלה לצחוק על הגייה אשכנזית או תל אביבית מאנפפת או מלפססת, זה ממש לא העניין כאן. העניין שלי בפוסט הזה הוא

היצירה של עולמות שפה לולייניים ומיוחדים לעצמם שכל תכליתם ליצור תיחום פסודו-אינטלקטואלי על ידי מראית עין של מורכבות יוצאת דופן; של מסובכות כמעט נשגבת; של מסתורין שאין לתארו ואין לגשת אליו אלא לאחר הכשרה ממושכת שכוללת רכישת אוצר מילים ורעיונות נפרד ושונה לגמרי מהשפה המקובלת, תוך שרבוב רמזים לתובנות על תובנות קודמות, מורכבות וטמירות בעצמן.

השפה הזו, שמתחזה לכלי רטורי שמאפשר תחכום ומורכבות, היא בעצם מכשיר פוליטי של סימון והפרדה: מי שייכים לאליטת המשכילים והנאורים (ולפיכך המוסריים והראויים לכוח פוליטי והון כלכלי), ומי לא שייכים לשכבה הזו, ולכן ראויים לנישול, סילוק ולעג.

מאפיניי השפה הזו שאני מדבר עליה הם רבים וניתנים לתיאור ולבידוד בקלות יחסית: ארכנות, סרבול שלא לצורך, כיסוי המשמעות במקום חשיפתה, ולא פחות מכל אלה העמדת הצגה של היעדר עצמי, כאילו הכתוב אינו דיבורו הסובייקטיבי של אדם ככל אדם, אלא העלאתה על הכתב של מחשבה על-אנושית, כזו שנהגתה בידי כוחות גדולים וצומצמה בקושי לשפת בשר ודם, וגם זה באופן אצילי שבקושי מותיר עקבות של המאבק ההרואי להמשגה לשונית סטנדרטית (גם זה חלק מהדה-פוליטיזציה של הלובן הישראלי, ואולי של הלובן בכלל, אבל נניח לזה כעת).

סגירה ותיחום הם מושגי מפתח של הטבע האנושי אולי, ומפתחות עצומים של ההוויה הישראלית, שבעלות על אדמה ומוניטין הם יסודות קיומה ותודעתה. ואנחנו חיים בעולם אבסורדי שבו אקדמיות ואקדמאים, למשל, מדברים בשפה שכלל אינה מובנת לשאר בני האדם, גם אם הם לפעמים עושים מאמץ להסביר את עצמם בשפה הלא נאותה הזו. במקום שהשפה תמלא את ייעודה כגורם שמחבר בין בני אדם (ואפילו ממעמדות שונים, חזיז ורעם!), היא הפכה למכשיר של התבדלות ודיכוי (כמובן שרק צד פוליטי אחד אשם בזה: הצד שיש לו כוח, מוסדות וכסף).

4. דוגמא 

בפוסט שפרסמתי על שלמה ארצי מישהו הגיב כך:

בטח אתחרט על זה, אבל בסדר

יש איזה קונספירטור פופולארי שכותב כאן, ומכיוון שהוא מאוד רהוט הוא משרטט יפה מאוד חלק מהאופן שבו פרשנות קונספירטיבית עובדת, את מה שהופך אותה למושכת – וכן את האופי ההרסני הבסיסי שלה. אתן שלוש דוגמאות מהשבוע האחרון, אבל כולן פועלות על פי אותו מנגנון שנקרא לו סינקדוכי.

סינקדוכה היא צורת ייצוג שבה חלק מייצג את השלם – הידיים העובדות מייצגות את האדם הפועל כולו, למשל. עם זאת, המחשבה הקונספירטיבית מייצרת סינקדוכות עם עודף סימבולי. כלומר, בעוד הסינקדוכה לרוב מייצרת מצביעה על נתק מסוים בין החלק לשלם. אצל הקונספירטור, החלק הקטן חושף את השלם במלואו. החלק הקטן רווי במשמעות.

אלו הדוגמאות: שלמה ארצי (ורק שלמה ארצי, לא ברוס ספרינגסטין או לאונרד כהן או חמי רודנר או גידי גוב, רק שלמה ארצי) מייצג באופן מוחלט את התחלואים המשורגים יחדיו של הקפיטליזם העולמי והציונות האשכנזית. שנית, בדימוי – שכמובן מתברר כמזויף – נראה רמטכ”ל צבא אוקראינה עונד צמיד עם צלבי קרס עליו. מה שמוכיח שרוסיה צודקת במלחמה שלה. שלישית, איזו אמירה שולית שממוקמת עמוק בתוך שיח רפואי, שנאמרה בידי נציגת פייזר, מוכיחה מעבר לכל ספק שהחיסון לא עובד ושהכל היה הונאה לשם “שליטה” “בנו”.

המשותף לצורות הפרשנות הזו היא פרנויה. היא מתחילה בתחושה (במקרה של השיח התרבותי, שלמה ארצי “לא מרגש” את הכותב). הפראנואיד מבחין בפרט כלשהו, שמשלים את תמונת עולמו. הבעיה, כמובן, היא שהמציאות מתפרקת לרסיסים: מצד אחד, כל פרט קטן מחזיק עכשיו משמעות עצומה, אינסופית כמעט, שחושפת את המערכת. כאן מתקיים הגילוי (זה הרגע המאני של הצורה הזאת).

זהו גילוי שנשען על אינדיבידואליות: הוא תמיד עומד *בניגוד למה שכל העדר חושב*. עכשיו, מעבר לכך שיש כאן חוסר הבנה מוחלט באיך שידע ומחשבה עובדים, הבעיה היא חמורה יותר. גם הגילוי עצמו עומד על רגליים רעועות: קל מאוד לפרק אותו, לחשוף את הכשלים הבסיסיים בפרשנות.

וזו אפילו לא הבעיה החמורה ביותר. הבעיה היא שמה שהקונספירטור מגלה זה את חוסר היכולת להבין את העולם. זהו מין גרסה אפוקליפטית של סוקרטס (או, פשוט, סופיסט שטועה לחשוב שהוא אידיאולוג), חכם מכל אדם שכן הוא יודע שלעולם עצמו אין משמעות. הקונספירטור הרי מאמין שמשקרים לנו, עובדים עלינו, דופקים אותנו, בכל צעד ושעל. שאסור להאמין לכלום, פרט לעצמנו. ומכיוון שההוכחה נמצאת ממש שם, על היד של הרמטכ”ל או במלים של איזה זמר פופ, הרי שכולם מסתובבים עיוורים בעולם – פרט לו.

הצורה הזאת, משכנעת ככל שתהיה ברגע הראשון, לא מובילה לשום מקום. זה השלב הדפרסיבי של הצורה הפרשנית. אחרי הגילוי, אחרי שקוראים את הטקסטים המשכנעים, הרהוטים, תחושת ההבנה מתפוגגת. אם לעולם אין משמעות, כולם משקרים לנו, וכל פרט קטן נושא איזה אמת כמוסה, החוויה אינה של גילוי והתגלות אלא של אובדן אוריינטציה וכאוס. וכאן האופי האינדיבידואלי והחתרן של המחשבה הקונספירטיבית מתבטא בהרסניותו הרוחנית והפוליטית.

קשה מאוד לקטלג אותי כאוהד את הסדר הקפיטליסטי והפוליטי הקיים. ועם זאת, לפעמים נדמה לי שאחת הסכנות של המחשבה השמאלית היא בניסיון למצוא סיבה נסתרת המניעה את העולם. האמת היא שהבעיות אינן עלומות, אלא די גלויות. אנחנו לא צריכים להעיר אף אחד. כולנו מרגישים על בשרנו את העולם הזה. זה לא הופך את הבעיות לפשוטות יותר, אבל הדרך לפתור אותן עובר בכיוון שהפוך מפרויקט פירוק המשמעות שחלקים רבים מדי מהשמאל *והימין* מתבוססים בו.

ברמה האישית, הבסיסית, אני נזהר כמו מאש מאנשים שמציעים פתרון, תשובה, הארה – בפוליטיקה, באהבה, בחיים. בסוף, כפי שאומר הפילוסוף, הסוד הוא שאין כל סוד. העולם הזה, גלוי ועירום ונטול עומק, מוטל לפנינו. אנחנו *כבר* מוטלים לפנינו, חשופים. לכן, ורק לכן, בגלל חוסר העומק הבסיסי של הקיום האנושי, חוסר המקוריות שלו וחוסר האותנטיות שלו, אפשר בכלל לחיות (ביחד).

אני מביא כאן את התגובה הזו ככתבה וכלשונה לא כי היא חשובה מאוד, ולא כי הכותב שלה חשוב מאוד, אלא כי היא מייצגת היטב את המאפיינים הסגנוניים שאני מדבר עליהם. קשה להבין מה בדיוק המחבר רוצה לומר (אם כי מבינים שהוא מתכוון למשהו רע), אבל הוא כותב בהרבה מילים, חלקן מרשימות על פניו.

האבחנות שלו כאילו דקות, הטון כאילו מדוד והגישה כאילו הומניסטית, אבל התובנות גורפות, האבחנות טוטליות והמסקנות כמעט דמוניות: הכותב שהוא מתייחס אליו באנינות כה רבת מעוף וטקס (כלומר סחבק) הוא קונספירטור ופרנואיד שסובל בנוסף ממאניה-דיפרסיה. הממ.

אני לא אעשה כאן ניתוח מפורט של כל הכשלים הקומיים בתגובה הזאת, אבל הסוף די קורע. אחרי שקבל עלי מרות מחמת שאני מציע, כביכול, עולם חסר משמעות (הו לא!), הוא מסיים במסקנה שרק חוסר העומק, המקוריות והאותנטיות של החיים מאפשר לחיות יחד. אם יש מישהו מקוראי או קוראותיי שיודעים להגיד מה ההבדל המעשי בין חוסר משמעות לחוסר עומק, מקוריות ואותנטיות בחיים אנא צרו איתי קשר.

מבקרי הנמרץ גם גם מאשים אותי בסינקדוכיות יתרה (לצד סימבוליזם עודף), אבל מסנקדך במלוא הרצינות שתיים או שלוש דוגמאות מדברים שכתבתי כדי להציג פיענוח מלא ושלם של דמותי.

התוכן, אין צורך לומר, הוא באמת קשקוש מחונטרש. אבל הסגנון – בחוסר מודעות מושלם, הכותב מספר לעולם שהוא מבין היטב איך צריך להישמע מבקר תרבות ישראלי נוקב: אשכנזי.

אין לכם מושג בכמה כאלה כבר נתקלתי, ונתקל כל מזרחי שניסה להגיד משהו על משהו. יש בביקורות הקוטלות האלה יומרה לאנינות, לאינטלקטואליזם, לדקות הבנה, לידענות ובקיאות. לאמיתו של דבר הן כלום מלבד טקס גירוש שדים פריבילגי (או שכתבה לי מישהי בדיון על התגובה הזו: “סטנדרטים”).

5. למה אני כותב כמו שאני כותב

אדם כמוני מייצג אנטיתזה שלמה למה שהמקום הזה התכוון ליצור: אם זה מזרחים פריפריאליים ציוניים, מסורתיים וצייתנים, או אינטלקטואלים (לבנים, בבקשה) חרדתיים וקפואים שכלואים בתוך לולאות הנונסנס המנותק של עצמם, ולא מסוגלים להגיד משפט אחד בעל משמעות בשפה שאדם פשוט, אולי אפילו פועל, יכול להבין. המבחן העליון בעיניי של רעיון בעל תוחלת – מבחן האדם הפשוט – נחווה בדיוק הפוך על ידי המעמד הזה. עבורו, אם אדם פשוט יכול להבין את המילים שלו מדובר בכישלון (מגה-סינקדוכי). הבנה כזו פירושה שהאסכולה לא נסוגה מספיק מהחיים לתוך מתחם שפה ורעיון מבודד מספיק, שזהו הביטוי הלשוני לפריבילגיה מתעליינת וחבויה בארמונותיה.

עבורי, הבנתיות מירבית של ההתבטאות שלי לא רק שאינה מכשלה, היא תנאי בל יעבור. היא גם שומרת עלי מריחוף לתוך אינטלקטואליזם צנצנתי, חף מחיים וחף מרגש. הנה, כתבתי מורכב, והבנתם כל מילה.

המסר שאני מהגג הוא מרדני ומהפכני, וכמובן שהוא בא לידי ביטוי גם בביקורת על הריק של שלמה ארצי (שמחבב, כמו המבקר שלי, מילוליות מרובה בלי קמצוץ רגש ואמת).

אני חסר כבוד כלפי מוסדות ומסורות מכל הסוגים והמינים, כולל ובמיוחד אלה של ניתוח תופעות תרבותיות וחברתיות.

אני כותב על תרבות בכוונה מלאה ובעונג גדול. ואני עושה זאת תוך השפה שלי מסרבת להיכנע לטרנד המדיר, התוחם והמסמן, ונשארת ישרה, פתוחה ומובנת גם כשהיא נושאת את הרעיונות הכי מורכבים ופרובוקטיביים שלי. זה לא מקרה. אני בן של פועל. מזרחי.

 

עוֹד בְּאֵירוֹפָּה הֵם אָהֲבוּ שִׁירָה (דֶּה-שִׁימְבּוֹרְסְקִיזַצְיָה פׇנְטָסְמַגוֹרִית בְּמַעֲרׇכׇה אַחַת)

עוֹד בְּאֵירוֹפָּה הֵם אָהֲבוּ שִׁירָה (דֶּה-שִׁימְבּוֹרְסְקִיזַצְיָה פׇנְטָסְמַגוֹרִית בְּמַעֲרׇכׇה אַחַת)

אֵין דָּבָר חֲסַר מוּדָעוּת יוֹתֵר
מִשְּׂמֹאל לָבָן
בְּכָל הַגָּלַקְסְיוֹת
הַמֻּכָּרוֹת אוֹ לֹא
בַּי תּוֹדָה

אני תפקידי לפברק לך את הרגשות, או השנסונר של הלא-כלום: למה שלמה ארצי הוא הזמר הישראלי האולטימטיבי

שלמה ארצי בן 70, וישראל הממסדית חוגגת וחוגגת לו (ועוד תחגוג הרבה יותר). זה הזמן לשאול מה בדיוק יש בשירים שלו, ומה אין, ואיך הכל מתחבר פיקס לדימוי המומצא של הישראלים על עצמם

אני מתחיל לחשוב על כתיבת הטור הזה בגלל תגובת נגד שאני חווה ערב אחד, לפני כמה ימים. ישבתי מול המחשב וגללתי דברים בפיד שלי בפייסבוק. פתאום עלה פרומו לסדרה החדשה ‘וזכרוני הראשון’, שמספרת על חייו של שלמה ארצי. אף פעם לא באמת אהבתי את שלמה ארצי, ותמיד נשארתי מסוייג וחשדן כלפי המוזיקה והמילים והמחוות שלו, אבל משהו באיך שהקטע הזה היה מצולם גרם לי ללחוץ ולצפות:

אז צפיתי, וברגע הראשון חשבתי: וואוו, מדובר באדם אמיתי, עם רגשות, לא רק פרסונה. רוצה לומר: נסחפתי. אבל קצת אחר התגובה הראשונה הזו חלפה, והפציעה תגובת הנגד שפתחתי איתה: הרגשתי מלוכלך. מנוצל. כאילו עשו עלי סיבוב מניפולטיבי.

אבל למה? לא התרגשת מאיך שהביאו את אחותו והוא מספר עליה ואיך שהוא ברח לשכנים? (שאלתי את עצמי). וכשסיימתי לנסח לעצמי את השאלה התשובה הייתה כבר מוכנה לי: לא ראיתי מעולם אדם שמדבר בכנות על השנים והרגעים המעצבים של חייו בשטף כל כך זורם, עם מילים ומחוות כל כך מוכנות שיושבות כל כך בדיוק איפה שצריך. שלמה ארצי לא חולק, ההכרה היכתה בי. הוא משחק.

תגובת הנגד שלי הייתה תחושת הגועל האנושית לגמרי שמרגישים כששיקרו לך בהצלחה, תוך הטעיה של האינסטינקטים הבסיסיים שלך.

כשהבנתי את זה עזבתי את זה ולא התעסקתי יותר בשלמה ארצי. אבל אז ראיתי, בהפרש של כמה ימים, טור משתפך של ניסן שור, ועוד אחד של אורי משגב. התחלתי לקלוט שקורה פה משהו אחר בכלל, תרבותי ופוליטי. אבל מה?

כדי להבין מה הדבר הזה צריך להסתכל רגע מהו שלמה ארצי. לא יהיה מדובר בניתוח ארכני ומשמים, מבטיח, אלא בליקוט נמרץ ומדוייק של כמה תכונות מפתח, או אולי אפילו רק אחת, בגוף היצירה של שלמה ארצי, ובפרסונה הציבורית שלו.

לפני זה, לפני שלמה ארצי והמוזיקה שלו, אני רוצה להציג כאן דוגמא או שתיים, מכסימום שלוש, לסוג של יצירה מוזיקלית שתעזור להבהיר את הטענה שלי לגבי בכיר הזמרים הישראלים. הנה, למשל, ברוס ספרינגסטין בשיר הפותח את האלבום שהזניק אותו לתהילת עולם:

אלה המילים שפותחות את השיר הזה:

The screen door slams, Mary’s dress sways

Like a vision, she dances across the porch as the radio plays

Roy Orbison singing for the lonely

Hey, that’s me, and I want you only

Don’t turn me home again I just can’t face myself alone again

זה לא ניתוח שירה. זה במקרה אחד השירים האהובים עלי בנעורי. הפואנטה שלי היא לא ניתוח אמצעי המבע שלו, אלא הרגש הטמון בו, ולכן הרגש שהוא מעורר. אי אפשר שלא להרגיש משהו כששומעים את הפתיחה של השיר הזה. ערגה, עצב, חרטה, נועזות מתוך ייאוש – משהו מכל אלה דבק בך. תקשיבו, תבינו.

שיר אחר שאני רוצה להביא כאן, בשפה אחרת ומזמן אחר, הוא שיר של הזמרת האלג’יראית-צרפתיה סועד מאסי שזכה לכל כך הרבה השמעות שכמעט אי אפשר לנגן אותו, ובכל זאת החן האדיר שלו בלתי ניתן להכחשה:

גם אם לא מדברים ערבית השיר הזה ממלא את הלב ברגש. אפשר להבין את הזמרת. החיבור אליה פשוט ומיידי, בלי שום מחסום ובלי צורך בתיווך.

דוגמא אחרונה שאביא כדי להמחיש טוב יותר את כוונתי בביקורת על שלמה ארצי, קרובה אלינו ולימי תחילת הקריירה שלו הרבה יותר:

צביקה פיק צומח ככוכב בשנים דומות לאלה של שלמה ארצי, ואפילו העברית שבה הם משתמשים בשנים האלה (“שירי משוררים”) דומה. ובכל זאת, כששומעים את צביקה פיק בשיר הזה, וכשרואים אותו, אפילו בחוסר ההבעה שלו, כביכול, משהו בלב נחבט: אולי זה העצב על מותו של ליאור, בנו של נתן יונתן שכתב את המילים, ואולי העצב המתלווה לעידן הדיסקו שלצידו ובקיצו חיכתה למשתתפיו אותה בורגנות מאכלת-כל שהיא הסוף של הכל, כך נדמה, ואולי זה עצב שמביא מהבית צביקה פיק, בן לניצולי שואה. לא חשוב מה מקור הרגש הזה, הוא נוכח במילים, בלחן, בנוכחות, בהכל. מרגישים.

רגש הוא מבחנה העילאי של כל אמנות (ובעצם של כל מעשה וביטוי אנושיים). לא הסברים, לא מילים, לא ניתוחים, לא שעשועי שפה ורהב לשוני. רגש רגש רגש. לפני הכל, מעל הכל. איפה שיש רגש יש חיים ויצירה ואמת. איפה שאין רגש אין כלום, רק שליטה ובשורת מוות, ולא משנה כמה תעתועים אחרים מוצעים במקומו.

אגב אני מציע לא להסתמך על האבחנה שלי כאן. שימו שיר של זמר שמעיר בכם רגש עז, לא משנה איזה, ואז שימו שיר של ארצי, לא משנה איזה. תחזרו על זה כמה פעמים. ההבחנה בין רגש לקור מתוכנת, אני לגמרי בטוח, תיעשה ברורה.


כששומעים את שלמה ארצי לא מרגישים שום דבר. אני לא מתכוון שאני לא מרגיש שום דבר, אלא שאף אחד לא מרגיש שום דבר. וזה בגלל שבאמנות של שלמה ארצי אין רגש. בגלל זה היא גורמת בעיקר לקרינג’. בגלל זה מרגישים לא נעים כששומעים שיר של שלמה ארצי, או כמה. בגלל שהיצירה שלו חסרה את הצידוק הקיומי של כל מבע אנושי: רגש. 

אני רוצה להיות יותר מדוייק מזה. הרי אנשים כל הזמן מרגישים. כששומעים שלמה ארצי, אני מתכוון לומר, לא מרגישים רגש אנושי נובע וספונטני אלא רק את המניפולציה הרגשית שהם כולאים ומבטאים.

אבל רגש לא אותנטי גורם לנו למבוכה. הרגש אצל ארצי כן, כי הוא מרגיש לא נכון. כמו משהו לא הגון שמנסים לעשות לנו. ואולי הכי גרוע: כשמתרגלים להיות מוקפים ברגש לא אותנטי, מתחילים לחשוב שאין רגשות אמיתיים בעולם. מתחילים לחשוב שהזיוף הוא האמת. זה כמובן לא נכון: הזיוף הוא זיוף, אפילו כשחיים בתרבות כמו ישראל, שמקדשת יותר מכל דבר את השקר והעמדת הפנים. את הניתוק מעולמות רגש אמיתיים, שאותם ישראל ותרבותה מבוססת הזיוף מבקשת לחנוק ולהמיר במשהו אחר, מפוברק ונשלט בקלות.

הדבר היחידי שמרגישים כששומעים שלמה ארצי, רוצה לומר, הוא זה שנוצר מחשיפה לחזרה אינסופית על השורה “רגש מזוייף הוא רגש אמיתי, רגש מזוייף הוא רגש אמיתי, רגש מזוייף הוא רגש אמיתי”. כי לא משנה אם הרגש המזוייף מבטא נוסטלגיה מזוייפת, געגוע מזוייף, שמחה מזוייפת או ביחד מזוייף – זיוף הוא תמיד המדיום, והמסר.

היעדרו המפחיד ביסודיותו של כל שביב רגש אמיתי ביצירה של ארצי מתחבר לאלמנט הבא שאני רוצה להצביע עליו, והוא אי-קיומו מעורר הפלצות של הזולת בעולמו של שלמה ארצי. בעצם: אי-קיומו של כל דבר שאינו שלמה ארצי או הפרספקטיבה של שלמה ארצי.

כשספרינגסטין שר על חבר או אהובה הוא נותן להם צבע וטעם וריח: הם מקבלים קיום משל עצמם, שאינו תלוי במבטו של המספר. מי ששומעים את השיר מקבלים נגיעה מהם, חווים אותם. כשדודו טסה שר “היה לי חבר היה לי אח” הזולת, החבר, מורגש. הוא קיים, יש כלפיו כבוד. כשפורטיס שר “את לא” הנוכחות של הבחורה שמהתלת בו מוחשית לגמרי. כמעט אפשר לראות אותה. אפילו כשזוהר שר “אל נבקש“, שיר על חוויית חיים של מסתורין וחיפוש אלוהים ומשמעות, הגורמים האלה קיימים ומניעים. הם לא טריק רטורי של זוהר, או של משה נגר, המחבר.

אצל שלמה ארצי אף אחד ואף אחת מלבדו לא קיימים מכוח עצמם אף פעם. כולם השתקפויות, או אמירות מדוייקות מדי שכל טעם קיומן בעולם הוא התנסחות מפיו של שלמה ארצי: “האם השיר ימנע מבעדנו להמשיך?”, למשל, שואלת הדמות הנשית ב’לא עוזב את העיר’, כמו קלישאה על אשכנזיה תלאביבית שגדלה בבונקר שבו הוזנה אופן בלעדי בטקסטים של יהודה עמיחי. ו’בתחת שמי ים תיכון’ יש “חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים” (באמא שלך? מה זה אומר בכלל? מי זאת?). וב’תרקוד’ יש אישה שכמובן אומרת לו לרקוד (היא בטח אמנותית ומסתורית).

בכלל, הכתיבה של שלמה ארצי שזורה אינסוף דמויות נשיות שכנראה נולדו כדי להרים לו להנחתה (ז’אנר עברי דוחה שארצי לא המציא, רק הפריז בשימוש בו עד בחילה וסחרחורת), ואין להן שום תכלית קיומית מלבד שיקוף גדולתו ונחשקותו של שלמה ארצי. ב’הרדיו הישן’ היא “לא אומרת לי כלום תישאר או תלך”, וב’תגידי’ הוא מבלה שיר שלהם בפניה לאישה שתגיד לו דברים שהוא אומר לה להגיד (היא כמובן לא אומרת לו כלום, מה שכמובן אמור להשאיר את המאזינים מלאי).

אין בכל גוף היצירה הענף של שלמה ארצי אפילו דמות אחת שהופכת למשמעותית, שלמה, עגולה, בשר ודם. לא גבר, לא אישה, לא מצב, לא מציאות. אפשר להשוות (סליחה על חילול הקודש) את הכתיבה  שלו, למשל, לזו של לאונרד כהן, שמלאה בתיאורים והתייחסויות לנשים ולגברים שפגש בחייו והפכו למשמעותיים עבורו, ובפיהם יש ציטוטים ואמירות שמעניקים לקיומם נופך צלול של אמת, עניין וניצוץ שכלל לא קשורים לכהן עצמו, או לפחות לא נבראים אך ורק בתגובה לנוכחותו המופלאה. מסוזן עד  Alexandra Leaving, מ Famous Blue Raincoat עד Moving On חורך הלב, ההורס מיופי, שהרכיב מחלקי יצירות לא גמורות בנו אדם עם כמה מוזיקאים לאחר מותו. אצל כהן יש אנשים אחרים. גם אצל דילן, וגם אצלנו, אצל מתי כספי (לא ידעתי שתלכי ממני) ואילנית (אולי אתה מקשיב, אולי אתה דומה לי) ופוליקר (ואם את נוסעת, לאן את נוסעת, הנצח הוא רק אפר ואבק) וירדנה ארזי (אתה לי ארץ אבודה לנצח) ואהוד בנאי (רחוב האגס אחד) ובועז שרעבי (אצלי הכל בסדר), ועוד המוני אחרים. האחר אצלם ואצל הכותבות שלהם אמיתי, חי, ולכן האינטראקציות איתו נחוות כאקט רגשית שלם ומרומם, כי באמת אין גאולת נפש אמיתית אחרת בעולם מאינטראקציה משמעותית עם הזולת. וגם לא תהיה.


אצל ארצי אין זכר לאינטראקציה משמעותית עם מישהו או משהו. אין אפילו ניסיון לפרוש מעל הזולת שמיכה מנחמת ומייפה של השראה וחסד, מתוך הכרה בממשות של עצמיותם. בשירים שלו מוצאים רק ניצול ציני של דמויות חולפות לצורך שליית ושליפת דימויים בנאליים, הרמטיים, חסרי כל ייחוד, שאי אפשר להבין מהם דבר על מי שהם מתארים.

אפילו ב’לילה לא שקט’ שלו, החבר המת ואלמנתו כמו לא נולדו והתקיימו אלא כדי להאיר באור מחמיא את ייסוריו ולבטיו של שלמה ארצי (שיר שצריך לנתח בנפרד, כי הוא מתועב במיוחד). אגיד רק את זה: לילה לא שקט יוצא ב1986. החבר שעליו מספר לכאורה ארצי (שבאמת מספר רק על עצמו) מת באותו זמן כבר 13 שנה. ארצי מצפה שנאמין שאחרי למעלה מעשור שבו החבר הטוב שלו מת הוא עדיין שבור מגעגועים וצער וממשיך להגיע לאלמנתו מחוסר ברירה פשוט כי היא מאוד תקועה עליו, על החבר של מירון שמת לפני כל כך הרבה שנים, ומלטפת אותו ורוצה כל כך לנחם אותו על מות בעלה.

ב13 השנים שחלפו מאז מותו של מירון גרנות עד צאתו של לילה לא שקט ארצי הפך לאחד הזמרים המפורסמים והמצליחים בישראל, והתחתן והתגרש והיה עם מי יודע כמה מעריצות. עדיין בשיר הזה הוא מוכר דימוי של גבר בודד ומיוסר שנקלע נגד רצונו לרשת שטווה סביבו אלמנת חברו הטוב, והכל באווירת שכול אשכנזו-סקסואלי עתיר שתיקות וקומבניזונים, כאילו לא עבר יום מאותה מלחמה וגולדה עדיין נואמת לעם במבטא גליצאי.

בכלל, אצל ארצי, היעדר הרגש האותנטי והיכולת להעניק אמפטיה וקיום ממשי לזולת עושים את שיריו לפרודיה מתמשכת של קורבנות. הדברים תמיד קורים לו: אבא שלו צועק עליו, אלמנות עוגבות עליו, חברים מתים לו, מבקרים מזלזלים בו, אנשים אומרים לו “בוא תוריד את הירח בשבילי” או “זה החוטא שלי”, ואבא של יזיזה שלו מתפרץ לחדר שבו הם מזדיינים כדי לומר “בתעלה פלוגה שלמה חטפה אש נ”ס ב”טמפו”” (משפט שלדעתי היה גורם למברקניות בלשכה של משה דיין לשילוב ייחודי במפא”יניקיותו, המוסרי בעולם, של אורגזמה ובכי). הוא לא עושה כלום, לא יוזם כלום, לא רוצה כלום, לא מוביל כלום. הוא רק מבקש שיגידו לו, ויראו לו, ויתנו לו צ’אנס. אלוהים אדירים.

הכל עליו, הכל בשביל שינסח את מה שעיניו רואות לכדי בנאליות, אבל הוא? הוא שם רק במקרה, לאסוף את המליונים והנשים הפצועות. את מה שאני זוכר אני רושם, אלק.


אם מתחילים לחבר רגע את מה שכתבתי כאן עד עכשיו, יחד עם כשרון הלחנה מלודי מסויים (משעמם וחזרתי עד זרא, אבל נניח לזה לרגע), אפשר להבין למה ארצי הפך לזמר ישראלי כל כך פופולרי ומייצג.

נרקסיזם וקלישאות הן הרי לב הקיום הישראלי, במדינה היהודית והדמוקרטית שלו, שמושיטה יד לשלום ומקיימת שוויון מלא ללא אפליות (ועוד אחרי השואה שהיא לא רק הפשע הכי נורא בהיסטוריה אלא הפשע הכי יחיד בהיסטוריה). בישראל, הרי, אין שום זולת ושום אחר. ישראל לעולם לא נדיבה עם מישהו אלא כדי להאיר את עצמה באור יודו-פילנטרופי. ישראל מסרבת להכיר בפלסטינים כבר 150 שנה, בהתעלמות קשת עורף טוטלית, שבה היא מדביקה בהצלחה חלקים ניכרים מהעולם.

כמו הנשים אצל ארצי, בישראל, אם פלסטינים קיימים, או ערבים בכלל, הם קיימים רק כדי להציג אותנו בקורבנותנו שובת הלב או בגבורתנו ונועזותנו המרגשים עד כלות. אחרת אין בהם שום תועלת.

כמו שלמה ארצי, בסיפור של הישראלים הכל תמיד קורה להם, הפטאליים והפאסיביים. הם אף פעם לא יוזמים שום דבר. פתאום יורים עליהם, פתאום מתנפלים עליהם, פתאום מתהפכים עליהם, נפגעים מהם, והם – מה? הם רק היו פה. הם רק עשו שקשוקה פה אחי מה.

כמו שלמה ארצי, הישראלים אוהבים לחשוב על עצמם כסחבקים ונגישים וספונטניים מה (אחי), אבל בעצם הם חיים בגטו מסוגר שכל פרט שבו מתוכנן בקפידה כדי למנוע מגע עם מציאות אחרת ולהעצים מנעד מאוד מאוד מצומצם של רגשות מזוייפים, ולכן נשלטים ומנוהלים. 


הפאסיביות, הקרבנות וביטול-הזולת-תוך-האדרה-עצמית מככבים באחד הלהיטים המוקדמים והמזוהים ביותר עם ארצי, “שיר חייל” (“אני שומע שוב ברגעי השלווה”), שהולחן למילותיו של נמרוד גאון שנהרג בגיל 22 במלחמת יום הכיפורים. כמו לילה לא שקט השיר הזה ראוי גם הוא לטיפול מיוחד, כי גם הוא איקון של ישראליות שהאלמנטים המזעזעים שלו לא זוכים לשום התייחסות. השיר הזה עושה ניים דרופינג מערבי ליברלי (צ’כוב, רביעייה קאמרית, ג’ניס ג’ופלין) שמאיר את הדובר באור מכובד, נאור ונאה, אבל השורה התחתונה והעליונה שלו היא זו שארצי הפך לפזמון: אני חייל, ואל תבכי לי ילדה

אחרי הכל הכל, כל הרפרנסים והתרבות הגבוהה, אני חייל, ואל תבכי לי ילדה (קרי: מיידלע). אחד ההמנונים של ישראל החילונית והליברלית הוא מזמור למאצ’ו הישראלי שסותם את הפה ל”ילדה” בשם הצבאיות הקולקטיבית, כל זאת תוך שהוא מטיח בה התייחסויות תרבותיות גבוהות כדי להמחיש את הקונפליקט הפנימי שהוא לכאורה נתון בו, ובעצם מעולם לא התקיים (אם היה מתקיים, ה”הילדה” הייתה מקבלת ממשות, והעולם שלה ייצוג מכבד). הנוהג הזה מתאים ככפיה ליד לארצי, למחנה שלו ולהוויה הישראלית: זה ה’יורים ובוכים’ הקלאסי: קשה לנו מוסרית ואסתטית, אבל נמשיך לבחור מלחמה והרג ודם.

איך זה שהשיר הזה הפך לכזה המנון תל אביב חילוני? העיר הלכאורה שוחרת שלום ורגועה ומצביעת שמאל? טוב זו לא באמת שאלה, העיר הזו תמיד הייתה נמר בעוד כבש. אפשר להניח שהכביכול אירוניה של הדובר בשיר, שכאילו לא באמת מתכוון שהילדה תשתוק ותניח לו עם הטרדות האזרחיות שלה, היא מה שהעניקה לו הכשר אינסטנקטיבי מהתחלה, למרות שלגמרי ברור, מקריאה והאזנה (ומהיכרות מינימלית עם ההיסטוריה של המיליטריזם הישראלי), שהשורה הזו לא נאמרת בצחוק, אלא ברצינות גמורה. הכביכול אירוניה, הומור או קבלה פאסיבית של הדברים רק נועדה להחליק אותה בגרון ולפטור את אומרה מאחריות.


במשך שנים רבות ארצי נחשב לנלעג: הזיוף והריק של היצירה שלו היו ברורים למי שרצו והסכימו לראות אותם. מהעמדה הפוליטית המשתנה לפי רוח הזמן עד הייצוגים הנלעגים של דמויות נשיות חולפות, מהשטחיות הרעיונית והרגשית עד הפאסיביות הקומית שהוא מייחס לעצמו, אי אפשר היה לקחת את ארצי ברצינות אף פעם (“אחרי הכל את שיר”. ג’יזס פאקינג קרייסט).

אבל הוא המשיך לעשות מוזיקה, והמשיך והמשיך. ולאט לאט הציבור הישראלי התחיל למצוא בו זמר שמבטא באופן האולטימטיבי את מה שהציבור הישראלי למד, או אולף, להיכסף אליו: רגש מזוייף של ‘אנחנו’ ושל ‘פעם’ (כל משטר פשיסטי בעולם מאוהב בנוסטלגיה, וארצי עושה נוסטלגיה מיומו הראשון כזמר לפני 50 שנה, והיא אולי המאפיין הצורני הראשי של היצירה שלו), לצד קורבניות ופאסיביות.

ובעיקר, אני חושב, הקהל הישראלי מצא בארצי את היכולת לפברק בשכנוע עצמי מלא את השכרון הספציפי שמסב רגש מזוייף של בואו ניזכר בחוויות כאילו מגניבות שעברו עלינו כאילו ביחד, ונעשה כאילו היה לנו משהו חכם להגיד, וכאילו עכשיו אנחנו מסתכלים על זה בנינוחות נוסטלגית משועשעת, כשכל מה שאנחנו באמת עושים זה להיכנע להיפנוזה קולקטיבית שמטיל עלינו נרקסיסט שבאמנות שלו מנתק אותנו מרגש, מהזמן והמרחב, מהעבר האמיתי, מכל צורה של הוויה אותנטית.

כשפותחים את הרדיו הישראלי בימים האלה שומעים אינספור שיבוטים של שלמה ארצי: זמרים וזמרות שעושים את עצמם כאילו הם מרגישים משהו, רצוי רומנטי (כשבתכלס כולם נשמעים מסורסים ומצומצמים כאילו היו על מינון מוגזם של משככי חרדה, נוגדי דיכאון ומגהצי קול). שום דבר לא אמיתי ולא מזיז, והכל מכוון לסאונד מהדהד של הופעות ענק שכאילו מבטאות התרגשות משותפת ובעצם הן טקסים המוניים של הרדמה עצמית.

אבל האשכנזיות העמוקה של שלמה ארצי, שמשרה עליו ייחוס של ארץ ישראל הישנה והטובה, והשפה שהוא לקח מהמעמד שאליו שאף להשתייך (פסודו-רהיטות, או צחות לשון שנועדה לטשטש מנעד רגשות לא קיים ואומללות קיומית עמוקה: שפה שנועדה לחסום רגש במקום לבטא רגש), היכולת האמיתית לגמרי שלו לא לראות אף אחד ולא להרגיש שום דבר – אלה עשו אותו למה שהוא: הזמר הישראלי האולטימטיבי.

בשנות השמונים, כשהשקרים של המדינה הזו עוד היו טאבו, אפשר היה לגחך על שלמה ארצי. באווירת ההתפרקות וההתפכחות, ישראל של השקרים הגדולים צריכה להיאחז בכל משענת קנה רצוף שהיא יכולה להניח עליו את ידה. בהקשר הזה צריך לראות את התחייה המחודשת של תדמיתו של שלמה ארצי, או את החיבוק המחודש שהממסדים המתנכרים לשעבר מנסים להעניק לו. אפשר לשער שהמיתולוגיזציה של דמותו רק תעמיק ככל שהשברים הישראליים ייחשפו והצורך בסימולקרה של מדורת שבט יגבר.

איך לא מתמסר, אחרי הכל, למי ששר לנו בדיוק את מה שהיינו אמורים לאהוב ולהרגיש אם אנחנו והוא היינו מי שהוא המציא בכשרון כזה. אף אחד אחר לא יכול לגלם עבורנו בשלמות בריאה שלמה של חיים, מחשבות, מקום והיסטוריה שכולם, מא’ עד ת’, בדיוניים ומזוייפים לחלוטין. רק שלמה ארצי.

 

 

 

ריאן סלמן כבר לא צריך לדמיין

חלמתם פעם איך זה להרגיש שצדים אתכם כמו חיות מבוהלות רק בגלל מי שאתם? יופי. עכשיו תתעוררו ותפנימו שעבור מליוני פלסטינים, בהם ילדים רבים, זו מציאות החיים היומיומית, ללא כל תקווה לשינוי

אחת הדרכים הביזאריות שבה ילדים יהודים לומדים לענג את עצמם קיומית ומינית מגילאים רכים ממש הוא הדמיון, או נכון יותר העלאה בדמיון של סיטואציה מסויימת, שיש לה וריאציות שונות שלכולן הד רגשי והורמונלי דומה. הסיטואציה המדומיינת הזו הולכת ככה: הם ילדים, ופתאום יש קול של מגפיים כבדים במדרגות. הם מתחבאים במזווה, וחיילים מחפשים אותם בבית, כי הם רוצים למצוא ולעשות להם משהו נורא מכל. הקולנוע והספרות המחישו את מעשה הדמיון הזה אינסוף פעמים: זכורה במיוחד, אולי, לקהל של הזמן הזה, הסצינה מ”ממזרים חסרי כבוד” שבה הקצין הנאצי האנס לנדה (שמגלם כריסטופר וולץ) מחפש יהודים בביתו של האיכר צרפתי פרייה לה פדיט (שמשחק דניס מנושה) בזמן שהם (משפחת דרייפוס היהודית) מתחבאים מתחת לקורות העץ של המטבח.

כמו תמיד אצל טרנטינו, הסצינה הזו מוגמת לכדי סטריאוטיפ בלתי נסבל, אבל המהות שלה מוכרת לכל ילד יהודי בעולם, כנראה, ובישראל בוודאי: העונג האדיר שנשאב מלדמיין שמחפשים אותך ורוצים להרוג אותך רק כי אתה אתה, כלומר יהודי. כמה נורא, כמה נפלא.

כמו מליוני ילדים פלסטינים אחרים לאורך עשרות שנות הכיבוש הממאיר, עבור ריאן סלמאן לא היה הרבה צורך לדמיין שחיילים חורשי רעה מחפשים אחריו ורוצים לעשות לו משהו מפלצתי. זו הייתה מציאות חייו, וזו הייתה מציאות החיים של הוריו כילדים, וזו הייתה המציאות של סבו וסבתו כאנשים צעירים, ואולי אפילו סבא וסבתא רבתא שלו חוו את הנכבה בגוף ראשון, כלומר למדו שחיילים יהודים נושאים עבורם בשורת מוות, השפלה, גירוש ונישול שעלולה לבוא בכל רגע בלי הודעה מוקדמת. כי יצא צו, כי הוחלט על קמפיין או תוכנית אסטרטגית חדשה, או סתם כי מישהו נבהל. זה מספיק. יהודי נבהל – ערבי מת. ככה זה עובד, וכולנו למדנו לחיות עם זה בשלום או ברמה נדרשת של הכחשה.

עבור ריאן סלמן, ילד שהתחיל כיתה ב’, המציאות הזו הסתיימה שלשום כשחיילים הגיעו אליו הביתה ודרשו מאבא שלו, באיומי רובה, למסור להם את שני אחיו, כמו שמספר יובל אברהם בסדרת ציוצים מפלחי לב.

והילד נבהל עד עמקי נשמתו וברח, וברח וברח עד שנפל אל מותו. אפשר לדמיין את הנשימות המאומצות האחרונות שלו, את הדופק בלב הילדי שאיים להתפקע מרוב אימה, את המחשבות והתמונות האחרונות שרצו בראשו: חיילים גדולים עם רובים ומצלמות וקסדות לוקחים אותו ברכב גדול למקום שבו אף אחד שהוא מכיר לא יכול להגיע אליו, מקום שממנו פלסטינים לא חוזרים אותו דבר כמו שהלכו אליו, ולפעמים הם לא חוזרים בכלל.

חיילים יהודים, כלומר “ישראלים”, רודפים אחרי ילדים מידיי אבנים באמצע הגדה, בכפר תוקוע, שנמצא כ12 קילומטרים דרומית-מזרחית לבית לחם, ונכנסים לבית שלהם ודורשים מההורים והמשפחות להפוך למשתפ”ים ולמסור את הילדים אולי לכליונם, או שיבולע להם. תארו לכם הורה שנדרש לתת את ילדו לצבא זר, שיעשה לו מה שהוא רוצה, או שיירו להורה בראש, או שיקחו אותו למתקן עינויים. זה הכיבוש.

החיילים שם כדי ‘להגן על ישראל’, או נכון יותר לוודא שתמשיך ללא הפרעה התפשטותן של שורת התנחלויות שהוקמו באזור, כרגיל באמצעות תיחום אזורים “אסורים” וגזילת קרקע ומים מהפלסטינים בסביבה. אנשים פשוטים ודלים לרוב שחיים על האדמה ומהאדמה, או, כמו במקרה של ריאן סלמאן בן השבע, מתחת לאדמה.

אפשר להתכחש לזה ואפשר לצעוק על החוצפה שבלהגיד את זה, והבורות והזוועה הנוראית שבהשוואה (וכולי וכולי) אבל במציאות האמיתית אחד המאפיינים הכי מרכזיים והכי חשובים של מנגנון הכיבוש האימתני הוא ציד פלסטינים, וגרימת תחושת ציד מתמדת לכולם. ציד ללא סוף נראה לעין, בלי אפשרות לעצור או להפסיק אותו. זה הכיבוש.

בשבועות האחרונים ליוויתי חבורת ישראלים צעירים שמסרבים להתגייס לצבא בגלל הכיבוש. אני יכול רק לתאר לעצמי איך הם מרגישים היום אחרי שצעירים ישראלים ממש בגילם רדפו אחרי ילד עד מותו והכניסו טוויסט חדש לסיוט המפלצתי שהוא החיים כפלסטיני תחת הכיבוש הישראלי: באים לקחת אותך ואי אפשר לברוח, ואולי אפשר לברוח, ואז ליפול ולמות.

כמה פעמים בחייו הצעירים, הילדיים (שאפילו את זה קשה לומר, כי אפילו ילדות לא התאפשרה לו), דמיין ריאן סלמן את הרגע הזה שחיילים באים לקחת אותו ואולי להרוג או לענות אותו, באימה חונקת של ילד? מתי זה התחיל עבורו? בגיל 4? 5? בגיל שנה? אנחנו לא יודעים. אנחנו יודעים שהוא מת, הנורא מכל קרה לו, והוא כבר לא צריך לדמיין, ולא ידמיין עוד דבר

 

 

מזרחי זה לא תמיד אחי, או: מה ההבדל בין המזרחיות שלי לזו של אבישי בן חיים

 

אבישי בן חיים כותב ומדבר על מזרחים ואשכנזים, אני כותב ומדבר על אשכנזים ומזרחים, אז אנחנו אותו דבר, לא? אממ לא, לא. בעיקר כי המזרחיות אצל אבישי בן חיים היא כלא, ואצלי היא חופש

אבישי בן חיים הוא אחד השמות החיים בתרבות הישראלית בשנים האחרונות. ואם יש גל נוכחי של עיסוק במזרחיות, הוא כנראה רשום על שמו. המושגים שהוא החזיר לשיח, כמו “ישראל השניה” ו”הגמוניה” הפכו שגורים ומוכרים בזכותו (או נכון יותר בגלל שהמשנה שלו מתקבלת בברכה ומועצמת ומפומפמת בדיוק אותה אצל הגמוניה שהוא כביכול יוצא נגדה).

התפיסה הפוליטית של אבישי בן חיים, יחד עם זאת, פגומה מהיסוד בעיניי ושונה באופן מהותי ועמוק מזו שלי. המסגור של המזרחיות והעיסוק בה אצל אבישי בן חיים, בקיצור נמרץ, נועדו לכלוא; אצלי השימוש בשפה של מאבק מזרחי נועד לשחרור.

ממה אני רוצה לשחרר ואיפה אבישי בן חיים עוזר לכלוא? הנה כמה נקודות.

ציונות

אבישי בן חיים הוא ציוני שמצהיר על ציוניותו בכל רגע ורגע של כל יום ויום. הוא ציוני כמזרחי, ציוני כליכודניק, ציוני כגבר, ציוני כמרצה, ציוני כעיתונאי וציוני ברשתות. בעולם המושגים שלו מזרחים רשאים למרוד באדנותו של האדון הלבן, אבל אף פעם לא במודל המאפשר עצמו, קרי הציונות.

מה שהופך את התאוריה שלו לבדיחה: הרי הציונות היא יצירה מזרח-אירופית לבנה. המנגנונים הציוניים נבנו ונוסחו מתוך עולמם של יהודי אירופה, השפה העברית הציונית עוצבה סביב טעמם ונטיותיהם, והמסמכים והשפה של הלאומיות הישראלית המוצאת הופקו באשכנזיות שאין אשכנזית ממנה. לכלוא את המזרחיות בציונות פירושו לכלוא אותה באשכנזיות. לכן, באמת של הדברים, אבישי בן חיים רק עושה את עצמו מתנגד להגמוניה האשכנזית: בפועל הוא מחבק אותה ומסייע לה כשהוא מקבל עליו את הציונות כצו העליון של המחשבה והפעולה הפוליטיות ליהודים בארץ.

עבורי מזרחיות היא כלי להשתחרר מהציונות פעמיים: פעם אחת מהאידיאולוגיה הציונית המרקיבה והקפואה, ופעם שניה מהאדנות המנגנונית והפוליטית של מי ששנעשו הגמוניה בחסות אותה אידיאולוגיה. אני לא ציוני, לכן אין לי שום צורך להתווכח עם “הגמונים” מתוך איזה “שבת אחים גם יחד” שמטמטם את המוח. הלאומיות הישראלית המפוברקת שמתעלמת מהמוצא והשיוך ההיסטורי של משתתפיה היא גרוטסקה בעיניי; שקר שנועד להחזיק את המבנה במקומו, ואת ההגמונים במקומם. אף אחד לא יכול להיות חופשי כשהוא ציוני, ובוודאי ובוודאי שמזרחים לא יכולים. עבורם ציונות פירושה מצב של שיעבוד לאדונים לבנים.

יהדות 

לצד ציונות, יהדות היא אבן ראשה בתפיסה של אבישי בן חיים. וכמו הציונות שלו, היהדות של אבישי בן חיים היא יהדות אשכנזית פרופר. יהדות של מילים ופילוסופיזמים על העצמי היהודי, וההיסטוריה היהודית, והמסורת היהודית, והיאדה יאדה היהודי, בשם “חקירה”, יענו, שהיא מתודה יהודית-לבנה להתיש את האנשים בבלבולי מוח שיתנו להם אשליה שיש להם בחירה בשיט הפסודו-קארמטי שהם תקועים בו. ההתעסקות היענו-פילוסופית הזו בעצמי (שהתכלס היחיד שלה הוא העדרו) היא אחד הדברים הכי לבנים ואשכנזיים שיש, בייחוד כשהיא שמה את היהדות במרכז.

בנוסף, וגם על פי הנוסח האשכנזי המקובל (או זה שפוברק לאחור על ידי הציונות, קשה לי להבחין בין השניים), היהדות של אבישי בן חיים היא יהדות של גטו, של התבדלות, של פרנויה מתמדת, של תשוקה בלתי נשלטת לכוח צבאי ועליונות על הסביבה. כשהוא סוכן של היהדות האשכנזית והציונות האשכנזית בתפיסה של אבישי בן חיים אין גרגר שחרור מכלום, יש רק כליאה עמוקה יותר בעולם משמעויות שחוזר וחוזר על עצמו לנצח, בלי אפשרות יציאה.

אוניברסליות

המזרחיות שלי, העור החום (יחסית) שלי, עושים אותי מיעוט תרבותי ופוליטי שמזהה ומזדהה באופן מהיר ואוטומטי למדי אנשים ומיעוטים אחרים מודרים ומנושלים כמוני: משחורים בכל מקום עד היספנים וערבים בארה”ב ועד קהילות ילידיות בצפון או דרום אמריקה, וכמובן, איך לא? הפלסטינים תחת שלטון ישראל.

עבור אבישי בן חיים המזרחיות היא פרטיקולרית וחד פעמית: המאבק של המזרחים פה, לתפיסתו, לא דומה לשום דבר אחר ולא יכול להיות דומה, בגלל שהיהדות היא חד פעמית והציונות מייצגת צדק מוחלט, ושתיהן מתקיימות באופן מלאכותי להפליא בבועה מבודדת מהעולם שבחוץ. כל זה, כמובן, כדי לא לתת מקום לפלסטינים, היות ונתינת מקום לפלסטינים תסיים את מסעו המזהיר של אבישי בן חיים בקרב הרוב המכריע של תומכיו בבת אחת (התועלתנות האישית והיהודית-ציונית מכתיבות אצלו את המסקנות, לא מופרך לשער בהתחשב באינטלקט הלא מבוטל שלו).

המזרחיות שלי משחררת אותי בזה שהיא עושה אותי אזרח העולם: אדם שמוזמן ואוהב לזהות עוולות ולהתנגד להם, ולא מרגיש מחוייב בצורה מיוחדת לאף אידיאולוגיה פרטיקולרית, ובוודאי לא לבנה כמו הציונות והיהדות בגרסת הגטו ומחסן הנשק (על פי פרסומים זרים).

התקיעות

אצל אבישי בן חיים מזרחיות היא לא מצב פוליטי נתון אלא סוג של קללה היסטורית: היא אחת ומוגדרת ואי אפשר להשתחרר ממנה. היא גם מחייבת ומלאת תכתיבים: מתיקות, מסורתיות, ליכודניקיות, שוליות.

בעולמו של אבישי מזרחי לא יכול להיות אנליטי, מורד, יוצא דופן מבחירה או סתם מישהו שמנהל משא ומתן רציני עם קולקטיב כלשהו. אצל אבישי כל המזרחים הם סבתות חמודות מהמגרב שלא מבינות כלום על העולם והמקסימום שיש להן להגיד זה משהו על דיכוי והגמוניה לבנה, אבל בצורה נרפית, נטולת לקח משמעותי, בלי יציאה עקרונית כנגד שום דבר. סבתות לקישוט אתני של חללים. הימין מת על מזרחים כאלה: מהם, כמובן, לא תבוא לעולם תחרות רצינית על הכוח, שהוא הדבר היחיד שחשוב ומשנה.

בלי דינמיות, שינוי והסתגלות, בלי להתחרות על הכוח ועל ההגדרות הראשיות של הכל לא תיתכן תודעה פוליטית עמוקה ואפקטיבית. במובן הזה, התאוריה של אבישי בן חיים היא לא שעון מעורר למזרחים, היא שיר ערש.


אני מבין איך זה יכול לבלבל: האבחנות שלי יכולות להישמע לפעמים כמו אלה של אבישי בן חיים. שנינו מזהים נכון דחף לדומיננטיות והגמוניה ופעולות בכיוונים כאלה מצד קולקטיבים לבנים, דחף ופעולה שתמיד באים עם הדרה והשחרה של הצד השני (כמו שכתבתי למשל בהמלכה מתה, תחי המלכה). אבל האבחנות האלה אצלי באות לשבור את המבנה הקיים והתודעה הקיימת, ולהציע שחרור מהם ומתכתיביהם הכולאים. אצל אבישי בן חיים, לעומת זאת, הדיבור הוא רדיקלי, כביכול, אבל המסר, ברמה העמוקה ביותר, הוא שמרנות בורגנית ציונית יהודית לבנה קלאסית.

אולי זו הסיבה שהוא כל כך פופולרי בזמנים שלנו, של מרדנות מעושה ושטוחה ושל שמרנות רדיקלית טוטלית: הוא נותן גם למזרחים וגם לאשכנזים את מה שהם רוצים לשמוע. שני הצדדים מרגישים מותקפים, תקועים וצודקים, ואף אחד מהם לא מוזמן לתהות על מוסכמות היסוד שמאפשרות את כל ההצגה. מיכה גודמן או אבישי בן חיים, תנו לציונות אינטלקטואלים שלא אומרים כלום ולא ישנו כלום, והיא מגרגרת והולכת לישון. לילה טוב.

לרקוד עם הבת שלי, ועם הקולקטיב

או: דברים שמבינים כשרוקדים בסלון לצלילי כמו חצב בבוקר שבת שאחרי תקופה של צפיה בבואו לאכול איתי וחיים שלמים של עיסוק בסוגיות חשובות כפי שהן איזוטריות

אנשים שמכירים אותי יום אחד, חיים שלמים או רק חצי חיים, או אפילו אנשים שלא פגשו אותי מעולם ורק נתקלו בי ברשתות או קראו את חופש. מניפסט, יודעים די מהם שיחסי יחיד-קולקטיב הם עניין בוער עבורי. אני מתעסק בסוגיה הזו המון מהיבטים אינטלקטואליים ורגשיים, ומי שבאמת עוקבים או חברים איתי בפייסבוק יכולים להבין מה השורשים הביוגרפיים של הסלידה המיידית שיש לי מעניניי כולם ועניניי סמכות, שלמרבה הצער שלובים אלה באלה בחיינו לבלי הפרד.

הבוקר, כשרקדתי עם הילדה שלי בסלון קרה לי משהו משונה. הרגשתי איזו תחושה שאני לא זוכר שהרגשתי קודם. אני, בסיפור הפרטי ובעולם הפרשנויות הפרטי שלי, פיתחתי תפיסה שהיא די שחור לבן ביחס לקולקטיב: קבל הכל או דחה הכל. אני בחרתי לדחות הכל, בערך, או כמעט הכל, או כמה שהצלחתי. אף פעם לא באמת הרגשתי ישראלי, לצורך העניין. והמרחק שהלכתי כדי לדחות ולהימנע מכל חלחול של ישראליות לתוכי באמת יוצא דופן, ואולי פעם אכתוב עליו בנפרד. כל מני נסיבות ועניינים, חלקם עצמיים רגשיים וחלקם פוליטיים וכלליים, נאמר זאת כך, גרמו לי לחיות בחוויית חוץ מתמדת, גם, ואולי בייחוד ביחס לישראליות שלי (אף פעם לא הפכתי לפוץ סנוב באמת: אני מעמד פועלים בלתי מוכחש, ומזרחי פוליטי ולמזלי לא באמת מיזנטרופ, אז גורל עגום זה נמנע ממני).

בכל אופן הבוקר מצאתי את עצמי שם את השיר כמו חצב של יהורם גאון ורוקד עם מיכאלה. הקטע הוא שלא שמתי את זה בקטע אירוני ומודע לעצמו: רציתי לשמוע את השיר הזה ולרקוד בסלון איתה לצליליו. אחר כך שמתי את רוצי שמוליק, שאני מת עליו מילדות, ואחר כך את ניצוצות של פורטיסחרוף.

ואני רוקד עם הילדה שלי ופתאום מכה בי המחשבה הזו: אלה השירים שלך, גם. הם לגמרי שלך, גם, ואתה שלהם. ומכיוון שאני בנאדם שהמטא רצה לו למוח בלי הפסקה, המחשבה הבאה הייתה: אולי הקולקטיב הוא לא חבילה אחת שלמה של הכל או כלום, ואפשר לבחור כמה ומה ומתי לקחת ממנו, וזה בסדר גמור, ויש לך את הרשות והחירות לעשות את זה. מחשבה טריוויאלית לגמרי, נכון? ובכן כן, אבל מחשבות זה שום דבר הרי, ורק רגש מדובר, ותחושת הנינוחות והפשרה שהרגשתי באותו רגע מול המסה הזו שנקראת (כלומר לא באמת נקראת כלום, זו המשגה של מי שבוחרים בכך) “הקולקטיב”, או “הקולקטיב הישראלי” הרגישה חדשה ונעימה למדי: זה תמיד נעים יותר להיות מפוייס, הרי.

עכשיו זה לא שאהפוך פתאום לסחי או פסיכוסחי, או שאהיה מאלה שאומרים “אני לא יכול לעזוב כאן, השירים והריחות והצבעים חקוקים בי” יאדה יאדה. הנינוחות הרגשית המסויימת שמתבטאת ברישיון למשא ומתן עם הקולקטיב על פי עקרונותי היא בשום פנים ואופן לא ויתור על העצמי, לא הפוליטי ולא הרגשי. אולי אפשר לבטא אותה כהסכמה עם כאן שהיחיד לא צריך להיות חומה בצורה ובלתי חדירה מול הקולקטיב, ושאין בקשר איתו הליכה מובטחת לאיבוד. בנקודה הזו, אני חייב לומר, צריך לשים לב, כי הקולקטיב כן ישתמש בכל קצה חוט שיתנו לו כדי להפוך את היחידים לשופטיו: בעלות טוטלית נוחה לו, ועבור הרוב העצום של אנשים זו הסכנה האמיתית שממנה צריך להזהיר, ולא בדידות פוליטית ורגשית.

תוך כדי הריקוד עם הילדה שלי בסלון, או קצת אחריו, גם נקרתה לי עוד מחשבה, שאני מתעסק בה כמה זמן וחידדה לי לאחרונה דווקא צפיה בתוכנית ‘בואו לאכול איתי’. מה שאני רואה בתוכנית הזו, או לפחות אחד הדברים שבלטו לי, היא היחס הישיר למדי שבין רמת ההתערות בחברה נכונה ותקינה פוליטית של מישהו לבין הנטיה שלהם לדבר תמיד, כל כל דבר, בציניות, כלומר ללא מעורבות רגשית של ממש וללא שיתוף ברגשות כנים כלשהו: לא כעס ולא שמחה, לא אהבה ולא עלבון, לא תמיהה ולא השתתפות. רק ציניות, שהיא כאילו המדיום, ובעצם המהות. על רגש וכל פרספקטיבה עוברים דרך הקידוד שלה, וכך היא עוברת לא רק לחוסמת הבעה רגשית, אלא לחוסמת תקשורת וקרבה: אנחנו יצורים רגשיים לגמרי, ולבי חשיפה רגשית שלנו ושל הזולת או הסביבה אנחנו לעול לא יכולים להרגיש נינוחות ורוגע, יצריים ויצירתיים ומה לא.

וחשבתי על זה שהסחי הלא מודע והציני השנון והמקובל הם שני צדדים של אותה תופעה פסיכולוגית חברתית: אלה מופעלים באופן אוטומטי על ידי כל סימן מזוהה, כמו שיר, דגל או דיבורי מאויימות ומלחמה, ואלה נמנעים מהכל על ידי ציניות. גם בקצה הזה וגם בקצה הזה לא מתאפשרת עצמאות ולא מתאפשרת אותנטיות, ולכן לא עצמיות. הסחים, או הקונפורמיסטים, נשלטים לגמרי על ידי הקולקטיב המדומיין של הלאום (בקווים גסים וכלליים), וההיפסטרים נשלטים על ידי העריצות של הקולקטיב השנון והציני. שתי הקבוצות האלה, גם כשהן נלחמות ביניהן, בעצם עובדות יחד כדי להכחיד את השדה של האותנטי, הרגשי, האוטונומי, הספונטני.

כשאני משתגע מרוב אהבה לילדה שלי (כלומר אובד ומתמסר באהבתי לגמרי) אני הכי שפוי שאני, ואני שאני, בלי מאמץ, בלי אינטלקטואליזם מתאמץ. ואז המחשבות שלי יפות ושלי, והקסם של החיים ברור, ולא צריך לדבר עליו יותר מדי, נכון?

 

 

המלכה מתה, תחי המלכה

שתי נשים עמדו במרכז תשומת הלב בישראל בסוף השבוע: המלכה אליזבט, שמתה בגיל מופלג וזכתה לטונות של לרלרת חנפנית משתפכת, והכלה מסרטון החתונה עם עומר אדם. הקשר ביניהן הכי לא מקרי בעולם 

המכונה התרבותית, כלומר הפוליטית, שדורסת אותנו ומוחצת אותנו לשורה של תפיסות מסויימות את עצמנו ואת המציאות סביבנו היא שקופה לרוב. הפעולה שנקראת אינדוקטרינציה, או אילוף רגשי ומחשבתי של בני אדם, היא לא משהו ששמים אליו לב מפני שהיא לא חורגת מהמציאות המוכרת: עבור רובנו הגדול, היא פשוט המציאות המוכרת. עבור רובנו הגדול, הרובד שבו הדברים קורים הוא בפשטות אותו הרובד שבו המחשבות והרגשות שלנו מנותבים לאפיקים מסויימים. לכן רוב הזמן אנשים פשוט לא מודעים לזה שהם עוברים שטיפת מוח, אילוף או אינדוקטרינציה. הם בטוחים שאלה החיים (והם צודקים, רק שצריך מידה של מרדנות פוליטית כדי לראות איך בדיוק זו האמת).

אבל לפעמים קורה משהו כל כך בוטה, עם ניגודיות כל כך חזקה, שהוא לא דוהה לתוך סדר הדברים הכללי. בסוף השבוע האחרון, כשהישראלים עסקו, בלי לשים לב, בשתי נשים שהן ההתגלמות ההופכית הסטריאוטיפית המושלמת לחלוטין האחת של השניה, קרה משהו כזה. הבד של המציאות כאילו התהפך וחשף את התפרים שלו.

הפכים מוחלטים ברמת דיוק מדעית

ראשית, המלכה (שם תואר מהמטומטמים שניתן לתת לבני אדם ומושג שמקומו לא יכירנו מחוץ למשחקי דמיון של ילדים, כן?) הבריטית מתה. עכשיו מי הייתה האישה האמיתית אליזבט מעניין בערך כמו כמה עלי שלכת בדיוק עומדים ליפול בסתיו הקרוב בפארק אחד בפאתי עיירה צ’כית מנומנמת. אבל מה המלכה מייצגת, מה היא מסמלת – זה כן מעניין, כי מזה אפשר ללמוד משהו פוליטי. משהו על הדרך שבה החיים שלנו מתנהלים, או, נכון ומדוייק בהרבה – איך החיים שלנו מנוהלים על ידי המעמדות העשירים והחזקים.

המלכה הבריטית המתה מסמלת שורת מוטיבים פוליטיים. אני אתייחס רק לכמה מהם, שאפשר למנות בקלות יחסית: הראשון שבהם הוא הלובן. בית המלוכה הבריטי הוא מוסד לבן טהור, ומוצאו הגרמני, כלומר הארי, רק מחזק את התימא הזו. בית המלוכה הזה הוא באחד הייצוגים האולטימטיביים של הלובן בכל מובן: מוצא מיוחס ומעודן, תחכום, עושר ופריבילגיה מולדים, כוח פוליטי וכלכלי עצום ומורש, עבר והווה טובלים, שלא לומר טובעים, בקולוניאליזם. אפשר לומר, בגולמניות שלא תחטא הרבה לאמת היסטורית מדוקדקת, שבית המלוכה הבריטי מרכז, בקפסולה של כמה אנשים, את כלל הסטריאוטיפים והפרקטיקות שנוגעות ללובן עתיק ומזוקק.

עם הלובן והעושר מגיעים כמה מוטיבים חשובים: המלכה היא לא רק אישה מורמת מעם ובעלת מוצא מיתולוגי ושמיימי (מטומטמם כפי שהוא, זה הסיפור של כל המלכים, פשוט כי אחרת אין שום סיבה או הגיון בעולם לקחת משפחה אחת ולעשות אותה לשושלת של שליטי נצח, ומוסדות פוליטיים תמיד צריכים סיבה, תלושה ונלעגת ככל שתהיה). המלכה הבריטית חיה מאחורי חומות ושערים, והיא בלתי נגישה לבני אדם, אלא בשעה שהיא מעניקה, ברוב חסדה, זכות לזמן איתה.

המלכה וחייה אפופי סוד; לאף אדם אין זכות לדעת מה היא עושה, מתי ועם מי. החומות הפיזיות שמקיפות אותה מחלחלות מעלה גם למישור המופשט, והיא מוקפת חומה של חשאיות וסוד גם במובן הסיפורי, לא רק המציאותי. החומה הפיזית, כמובן, מיועדת לצקת את התשתית לחומה הסיפורית, שמשרטטת את קו הגבול שבתוכו מתבצרת של כל הגמוניה.

לבנה טהורה, בעלת מוצא מיתולוגי, עשירה באופן דמיוני, שוכנת לבטח מאחורי חומות של סיפור ואבן, פריבילגית מעצם ההרכב הגנטי שלה וזכאית לשלוט בחייהם של מליונים ומליארדים בכוחה ובעושרה העוברים בתורשה ובירושה. זו, בתמצית, המלוכה הבריטית, ואולי זו הסיבה שהיא כל כך מרכזית לסדר העולם הלבן, וארה”ב ובריטניה כל כך מסורות לשימור מעמדה והשפעתה (על הרקע הזה, שלא לומר רק על הרקע הזה, יש לראות את העיסוק המטומטם בתכלית בבית המלוכה הבריטי בסדרות, סרטים וכיסוי חדשותי).

הנה מגיעה הכלה

במילים שיאן פשוטות מהן, הכלה מסרטון החתונה היא הייצוג הקוטבי המוחלט למלכה המתה. ראשית כל היא חוּמָה, והנחיתות המוסרית והשכלית של אנשים חומים היא אבן יסוד של העליונות המיוחסת ללובן, שכאמור בית המלוכה הבריטי הוא המייצג האולטימטיבי שלו. הקונטרסט הזה מייד מכה בצופים ובצרכני ההמהום התקשורתי הבלתי פוסק, באופן מודע או לא מודע, זה לא משנה.

ולא רק שהיא חומת עור, היא התגלמות הדעות הקדומות על אנשים עם גוון העור שלה. אין בה שום דבר מעודן (לובן הוא עידון). היא קולנית, וולגרית, חשופה, עם פה מלוכלך. המלכה מאופקת, אלגנטית, מכוסה בקפידה, לא זזה כשהיא מדברת, ולעולם לא עם הידיים; הכלה היא מופת של תנועה ורעש בלתי פוסקים, ותנועת ידיים בלתי פוסקת שלה היא חלק אינטגרלי מהפרפורמנס שלה.

המלכה רהוטה (שזה עידון מוסרי ואינטלקטואלי בתחום השפה, כלומר מאפיין מובהק של לובן); הכלה מדברת בשפת רחוב בלתי תקנית, והיא מסומנת כחוטאת בחטא הראשון במעלה של התקינות התקשורתית של הלובן: היא עילגת, ועלגות, או שפה לא תקנית, גרועה מרצח בעולם הלבן טהור, שבו אף רוצח לא זוכה להוקעה כמו האדם שלשונו מעידה על מוצא ושיוך מעמדתי בלתי פריבילגיים (אלא אם כן הלשון הזו ננקטת באופן מודע, כלומר נשלט, על ידי דובר כן פריבילגי, שאז היא זוכה לפרגון משועשע, שכן שליטה עצמית היא תכונה סטריאוטיפית לבנה מאוד).

לא פחות חשוב מכל אלה: בעוד המלכה מוגנת מאחורי חומות מציאותיות ונרטיביות שעושות אותה בלתי חדירה, ולפיכך שומרות על מוניטין של בתולים נצחיים, הכלה מוצגת, או מושלכת לפני העין הציבורית, כפרוצה ומופקרת; חדירה לכל, הן בזה שמצלמים אותה מתי שרוצים באופן שיביך אותה עמוקות (ולא ירשו שיקרה למלכה לעולם), והן בלבוש שלה, שחושף גוף נשי חום צעיר ויפה ומלא חיים ופריון באמירה שיש בה ישירות ובוטות בלתי מעודנות, חומות בעליל (גוף וגישה שמרגיזים את הלובן בחוסר הנשלטות שלהם).

המלכה היא חוסר נגישות שמיימי ועילאי: מושג שבקושי יש לו גוף. הכלה היא נגישות ארצית וחושנית, או גוף שבקושי אפשר לייחס לו משמעות אבסטרקטית. גרוע מכך, הכלה מאופיינת בנגישות וחדירות בטקס שבו, על פי המסורת, היא עומדת להקדיש את עצמה באופן בלעדי לגבר אחד ואמורה, על פי הסטריאוטיפ העתיק, להיות בתולה (כלומר מלכה בריטית עוטה לובן ובלתי נגישה בזעיר אנפין), מה שכמובן מוסיף להגחכה וללעג כלפיה וכלפי המעמד.

המיניות (לפחות הנשית) בעולם הסטריאוטיפ הלבן תמיד גבוהה, מאופקת, שמורה, אצילית, ואילו זו החומה תמיד נמוכה, חייתית, גסה, נעדרת תחכום, עידון ומתח רומנטי דרמטי.

המלכה הבריטית הלבנה והכלה החומה לא יכלו להיות ייצוגים פוליטיים הפוכים יותר. והנה הם הוטחו בנו כך, אחת אחרי השניה. אפילו אם מדובר במקרה, מדובר במקרה שאינו מקרי בכלל.

לשים לב לפעולת המכונה

מה רצתה להשיג המכונה הפוליטית בכיסוי של שני הסיפורים הקוטביים האלה, עם הסמיכות המופלאה, הכמעט ניסית שלהם?

כשאנחנו שואלים מה רוצה מכונה פוליטית להשיג אנחנו צריכים לזכור דבר אחד חשוב: אין בעולם האנושי, לא היה בהיסטוריה ולא יייתכן לעולם דיווח על המציאות שקרתה, אלא רק הבניה של המציאות העתידית הרצויה. אף אחד בעולם, מעולם, לא סיפר על משהו שלא כדי ליצור רושם, כלומר מציאות, רצויה. האמת הזו נכונה תמיד, והיא נכונה שבעתיים כשמדובר בממסדים תקשורתיים ופוליטיים עצומים, בעלי אינטרסים ארוכי טווח, כמו אלה שמדווחים לציבורי ענק על המציאות. אלא באופן הבוטה והישיר ביותר פועלים כדי ליצור אמונות ותפיסות מסויימות – להלן אינדוקטרינציה.

כשהמכונה מספרת לנו על המלכה הבריטית בלי ביקורת קשה ועמוקה על בית המלוכה הבריטי והעוולות הרצחניות העצומות שלו לאורך השנים, לא קשה לנחש מה היא רוצה להשיג: ברמה הפרקטית, שבית המלוכה ישמור על תדמיתו וכוחו, וברמה הנרטיבית, שתדמית הלובן לא תיפגע. אלה דברים פשוטים בעליל.

וכשהמכונה מציגה לנו את הכלה החומה כדי שנלעג לה, מה היא רוצה להשיג? גם כאן, לא מדובר בחידה מסתורית במיוחד: המכונה רוצה לחזק אצלנו את הסטריאוטיפים המלעיגים והמנמיכים הנוגעים לאנשים חומים, ובמיוחד לנשים חומות.

וכשהמכונה דוחסת לראשינו את שני הסיפורים האלה ברצף מדהים כזה, האפקט כפול. אם אתם אנשים לבנים, סוף השבוע האחרון הועד לתרום, גם אם באופן בלתי מודע, לתחושת העליונות המולדת שלכם: אתם (בקלות!) בצד של המלכה, הטוהר, העידון, איפוק, האצילות, הפריבילגיות, האירופה. זו המלכה שלכם. כאנשים לבנים, אחרי סוף השבוע האחרון לא תהיה לכם ברירה כמעט, אלא במאמץ עילאי, לראות אנשים חומים וכהים כנחותים וולגריים, ואם במקרה תראו את הכיסוי התקשורתי יחד עם הילדים, אתם תעבירו להם את אותו סט של תחושות, רגשות ואמונות. שח מט להגמוניות. קל.

ואם אתם אנשים חומים, סוף השבוע האחרון אמור לחזק, גם אם באופן בלתי מודע, את תחושת הנחיתות שאינסוף סופי שבוע ואמצעי שבוע קודמים השתדלו כל כך לטעת בכם . לכם אין מלכה: אתם לא אירופה, ובוודאי לא אירופה לבן טהור. ואם אתן נשים חומות אז בכלל: מה לכן ולאלגנטיות, איפוק, מסתורין וזכות להגנה מפני מבט חודר ומלעיג? אתן פרוצות, חשופות, מופקרות ולא שולטות בעצמכן. הבוז שאתן זוכות לו הולם לגמרי. תראו את עצמכן! אה, ותיזהרו לחרוג מכללי הפרוטוקול, כי הענישה תהיה ספקטקל של השפלה המונית.

במילים שלי

סוף השבוע האחרון של המכונה היה מפגן אלים, חצוף ומשוגע של עליונות לבנה, ארית, נרקוטית, פסיכוטית, מופרעת, דורסנית, חסרת מעצורים. תסתכלו על הדימוי של הכלה שמנסים לטעת בכם, ותראו את המוסדות הפוליטיים של הלובן, את הבית הלבן ובית המלוכה הבריטי. את התקשורת, האולפנים, הבעות הפנים, האינטונציה, הציוצים. תסתכלו טוב הם. ההגמוניה הלבנה מספרת על עצמה.

אם היינו חופשיים מהדיכוי הלבן (שכמו כל דיכוי ניתן לביצוע על ידי שליטה במוסדות וממסדים, ללא שום צורך בהשגת רוב עממי ודמוקרטי), היינו שמחים על מותה של סוכנת ומייצגת רוע אימפריאליסטי חמסני שהרס את העולם עבור מליארדי בני אדם. במקרה כזה היינו מפרגנים, גם אם בחיוך, לכלה שעשתה רוקנרול מיום החתונה של עצמה. אולי אפילו היינו אומרים, אם היינו ממש חופשיים: המלכה (הלבנה) מתה, תחי המלכה (החומה).

Fantastic you're here 👋

Join Abdalla's grandson's newsletter