אז הבחירות היו השבוע, ומחנה השמאל הממסדי חטף את המכה האנושה בתולדותיו. מרצ נמחקה, העבודה כמעט, ובכנסת הבאה, ויש יסוד לשער שגם באלה שאחריה, לשמאל הציוני (התל אביבי, הממסדי, הלבן, הפריבילגי, השבע – הכל מתאים ונכון באותה מידה) בקושי יהיה ייצוג. המצביעים של המחנה התפזרו, ואולי נגוזו בשיבה טובה לעולמות אחרים, פוליטיים עוד פחות.
השמאל הרדיקלי גם כן במצב לא מזהיר: חד”ש לא מסוגלת לכבוש קהלים חדשים, ומפלגות ערביות כמו בל”ד (ובוודאי שלא האחרות) הן לא באמת הפיתרון. יהודים במספרים גדולים לא יוכלו להתכנס תחת מפלגות שבעצם מייצגות רעיון של לאומיות פלסטינית, ותוקפות את הציונות בחלק הכי קשיח ומוגן שלה: הזכות של היהודים להגדרה עצמית ושלטון עצמי. נכון שזה לא החלק הגלוי של מה שהמפלגות הערביות אומרות, אבל זוהי התפיסה המושרשת והיא לא הולכת להשתנות. אי פעם.
מעבר למחאה סימבולית או התבדלות מההמון (תיכף ניגע בחלק הזה, כי הוא חשוב מאוד), יהודים שמצביעים למפלגות ערביות לא משיגים שום דבר, ובעקיפין מסייעים לישראל לשמר את כוחה ומעמדה באמצעות העמדת פני דמוקרטיה.
לשחרר ממה שלא צריך ולא עוזר: דימוי עצמי, סביבה ולהט”ב
השמאל הממסדי בישראל, כמו שכתבתי לפני רגע, הוא התאגדות פוליטית של האוכלוסיה הכי שבעה, בטוחה ומתוגמלת בישראל: “המרחב הכפרי” של הקיבוצים והמועצות האזוריות והבורגנות האמידה מאוד של המרכז. היסטורית, הקבוצה הזו תמיד החזיקה בכוח ובהון במסגרת הציונות, ופוליטית המערכת הציונית תמיד עבדה קודם כל בשבילה.
אבל פריבילגיות לשם פריבילגיות, מתוך תחושת עליונות, זה לא דבר שמצטלם טוב. צריך למלא את העליונות הפוליטית, התדמיתית והכלכלית בתוכן. אז מה עושים? בוחרים בדיוק של אזמל מנתחים את הסוגיות שהאוכלוסיה המסורתית מסתייגת מהן, ובה בעת כאלה שלא יאיימו על ההגמוניות של המיעוט הפריבילגי.
כך מפתחים מחנה פסודו-פוליטי שנלחם על פונדקאות לגייז כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם (זה לא, ואפילו לא הדבר המאה הכי חשוב, אם זה בכלל חשוב או נכון, וזו שאלה אחרת לגמרי), על נראות טרסג’נדרית, שמעניינת או רלבנטית פחות מפרומיל מהאוכלוסיה, ועל מיסוי חד פעמי, שמסב לסביבה בדיוק אחד חלק מליארד מהנזק שמסבים לה רכבי הפאר, מוצרי היוקרה והרגלי הצריכה והטיול של המעמדות הגבוהים.
השמאל בישראל נמחק לא רק מפני שהוא טיפש, ערל לב ועצל, ולא רק מפני שזכויות היתר של הקבוצה האנושית שהוא מייצג מובטחות בכל הסדר פוליטי שהוא, אלא בגלל שהקונסיסטנטיות המופלאה של בחירת המאבקים שלו – תמיד זוטות, לייפסטייל על פני תוכן, ותמיד דברים שיוציאו אותו מוחמא ונאור במכסימום, בעודם מוציאים את נדכאי הפריפריה רעים ובלתי מפותחים.
יש גבול לכמה מפלגות פוליטיות יכולות לשווק ברושורים פרסומיים לפריבילגיה, ומפלגת מרצ פגשה את הגבול הזה בבבחירות האחרונות. עוד מערכת או שתיים וגם העבודה תפגוש את אותו גבול.
מי שחושבים על שמאל ישראלי לעתיד לבוא צריכים לנקות את עצמם מהתחלה ובאופן מוחלט מהאשפה התדמיתית, המתבדלת והמתעליינת, של השמאל הישן והמת.
שמאלנות, או רדיקליות, זה לא להתהלך בעולם עם תחושת עליונות מוסרית ופוליטית, אלא נכונות להילחם על מה שבאמת חשוב, קרי מה שבאמת מפרק את הסולידריות החברתית, באמת פוגע במספר הגדול ביותר של אנשים ובאמת עושה את הנזק העמוק ביותר – קרי רצח, דיכוי, שלילת זכויות והשפלה.
–
בשמאל החדש, או במחנה שינוי אמיתי שיקום, סוגיות כמו סביבה ולהט”ב יידחקו למקומן הנכון בהיררכיה של תשומת הלב: בסוף העשיריה הראשונה של הדברים שחשוב להתעסק בהם, או שמייצגים עוולות משמעותיים.
אין בכוונתי לומר ששמאל חדש ומתקדם יותר יצטרף לדיכוי ישיר או משתמע של גייז, או יעלים מהשיח הציבורי את העובדה שבני אדם, כמו כל חיה, זקוקים לאוויר נקי, מים נקיים, אוקיינוסים חיים ובריאים, מרחבים טבעיים וסביבות ירוקות: אני מתכוון לכך שהמימד הדתי-אפוקליפטי, מתנשא, מתבדל ומתעליין של הסוגיות האלה, ביחס עם ההיסטריה הכללית והרגישות המוגזמת, יושלכו למקומן הראוי: לפח.
מי שצריכים לקבל קדימות הם אנשים שהסדרים פוליטיים קיימים משאירים למות, לסבול ולקמול בלי כבוד, בלי זכויות שוות ובלי חלק ראוי ומספק מהעוגה הכלכלית הכללית. זה דבר ראשון. זה אלוהים של כל שאיפה לשינוי. אין דלק אחר למאבק מבוסס, חזק, מגייס, ולעולם לא יהיה.
ומלבד: כל קורא וקוראת של שורות אלה, חוץ ממי שגדלו וצמחו ללא תקנה בחיק פריבילגיות אתניות וכלכליות, כמובן, מבינים שהמילים “אני דואגת נורא לסביבה” או “חשובות לי זכויות הלהט”ב” הן דרך אחרת, ולא מאוד חיננית, לומר: אני לבנה ופריבילגית ואתם צריכים להקשיב.
אנחנו יודעים שאתם (ואת, ואתה, ואתםן, ווטאבר) לבנים ופריבילגים. הגיעו הזמן שתקשיבו לנו.
הראש הפוליטי העתידי של המרחב הזה חייב להיות נקי משטויות ודימוי עצמי ולהיות ממוקד במאה אחוז ביצירת תנאים של שוויון, הכרה וצדק בין האוכלוסיות האנושיות שלו, קודם כל, לפני הכל, מעל הכל. כיבוש, מזרחים, אדמה, משאבים, זכות לחיים, גישה לחינוך, תעסוקה וכוח פוליטי. זה אלוהים.
להשתחרר מעוד שטויות: לא “הימין” נגדנו, אלא מדינת ישראל (ובמידה מסויימת, כל המדינות)
אחת הדרכים שבהן נהג ונוהג השמאל הממסדי (הישן והמת) לענג את עצמו, גם כן כחלק מאותו מסע בלתי פוסק לבניית דימוי עצמי מצדיק-פריבילגיות, הוא ההישענות הסנטימנטלית על המבנה הפוליטי הרעוע “אנחנו רוצים טוב, אבל הימין והימנים הרעים והמרושעים לא”. זה כמובן דבילי ונעדר אפילו שבב של סייג של שאריות הגיון. את הדבר הזה אמרו כבר מליון פעם, וגם אני איזה אלף: השמאל אחראי לדפקטים העמוקים של ישראל לפחות כמו הימין אם לא הרבה יותר. מהנכבה עד “נצחון 1967” והאפרטהייד, ממדינת השב”כ עד ההיררכיה האתנית של מדינת ישראל, השמאל הציוני והממסדי חילק פה פחות או יותר כל קלף אסטרטגי.
יותר מזה – הבנות והבנים של המחנה הזה משרתים בגאווה בצבא האפרטהייד ובמערכת הבטחון האינסופית של מדינת ישראל לכל זרועותיה, וכותבים בעזוז בלתי מוסתר את שורות הקוד הכי זדוניות בתוכנות הכי רצחניות ואלימות בעולם; הם משחקים תפקיד מכריע ביצירת מדינת המעקב הטכנולוגית הפסיכופתית שבונים השלטונות בעולם, ותורמים בחדווה את זמנם ומרצם ליצירת משחקים, אפליקציות ופלטפורמות שמטמטמות את המין האנושי ללא תקנה.
מעוזי הבורגנות הם מעוזי הרשע בדיוק כמו המאחזים בשטחים, ואנשי השירותים השונים שעוסקים בציתות, בצנזורה, בדמורליזציה של מי שמבקשים לעשות תיקון פוליטי, בהרס חברתי ופסיכולוגי של אוכלוסיות כבושות ותמימות – הם מגיעים מכל המחנות הפוליטיים, ויש בהם ייצוג עצום ל”שמאל” ו”מרכז”.
אבל מעבר להתחשבנות הזו, שהיא חיונית כמו שהיא מציקה, כדי להשתחרר מדפוסי פעולה ומחשבה קודמים שהכילו כל מחשבה נונקונפירמיסטית “שמאלנית” בישראל חייבים להשתחרר ממחנאות אינפנטילית ולהבין שמי שנגדנו זה לא הימין, לא הדתיים ולא המתנחלים בעיקר, אלא המדינה עצמה. זה מפחיד הרבה יותר בגלל שזה אמיתי הרבה יותר, ועושה סוף לפנטזיות שמבודדות אנשים מהמכות המצלצלות של המציאות.
כשמבינים שזו מדינת ישראל שעובדת נגדנו ונגד מה שאנחנו מאמינים בו, קווי המתאר של המאבק נעשים ברורים להפתיע. המאבק מובן, ובצדק, כמורכב וקשה בהרבה. זה מצויין, כי זה נכון. מדינת ישראל, על זרועותיה, מחלקותיה ואגפיה, בתי המשפט שלה, המוסדות הציבוריים, הכלכליים, האקדמיים, הרפואיים, התעשיתיים – כל אלה הן אבני היסוד של הסדר הפוליטי הקיים על כל הרעות החולות שלו. משמע: אין אדם אחד שעובד באחד המוסדות האלה ולא לוקח חלק בשורת הדיכויים האדירה שהמדינה הזו עושה. אין מדיניות אחת שלהם שלא תורמת להעמקת אחד מהדיכויים האלה, או כולם. זו המדינה, ברמה הכי ישירה, פשוטה ופונקציונלית שלה.
זו המדינה שעושה את הכיבוש, את העיוות בחלוקת המשאבים, את העדפת מנגנוני המלחמה על אלה של השלום, אל הפירוד, הפיצול והחושך התודעתי שאזרחי ישראל מצויים בו. המדינה.
איך לעזאזל נאבקים במדינה?
קודם כל נוריד מעל השולחן כל צורה של מאבק אלים, חמוש או חבלני: אין שום שכל ביציאה לקרב שההפסד בו ידוע מראש ושהמדינה הזו מוכנה לקראתו ברמה הגבוהה ביותר. גם אין צורך להוסיף, למעגל הדמים והשנאה פה: השאיפה שלי היא לעשות בדיוק את ההיפך: להביא בשורה של אהבה, חמלה ואנושיות לאיזור רווי סכסוכים, שנאות ונקמות שממתינות להזדמנות.
תפיסה של אי אלימות, מחוייבות עמוקה לאי אלימות, עומדת בבסיס התפיסה שלי, והיא נכונה כערך כמו שהיא נכונה ומתבקשת אופרטיבית. אבל לא אלים אין פרושו לא אפקטיבי או לא פוטנטי.
המאבק בין אנשים שמתנגדים לדיכוי לבין מדינת ישראל, או כל מנגנון פוליטי אחר, הוא לא, ואפילו לא בעיקר, ובוודאי לא בשלב המקדמי הזה, מאבק על כוח ושליטה, אלא מאבק על זכות הדעה והמחשבה (ולשם כך התחלתי בהליך שחרור מבורך ממעמסות מיותרות שמייצרות רושם מוטעה). אם כך נשאל: מה הדבר שמדינת ישראל הכי לא רוצה שנחשוב? מה ישראל הכי רוצה למנוע מאיתנו, כמשתמע ממעשיה ולשונה לאורך שנות קיומה?
במה ישראל הכי הכי מושקעת? מילה אחת. רעיון אחד. מהו?
הקו המפריד הזה^ הוא רמז ענק
גבולות, חברות וחברים שלי. גבולות ומחיצות. זה האלמנט שמונח ביסוד הפסיכולוגיה, הפילוסופיה והפרקטיקה של הציונות-ישראליות. גבולות בין היהודי ללא יהודי, ראשית כל, ומשם והלאה גבולות בין היהודי האירופי ליהודים האחרים, ובין היהודי הדתי והאירופי לשאר, ובין היהודי הדתי, האירופי והציוני לכל השאר, וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. פרגמנטציה של הזהות והמחשבה, בהקשר הזה, אפילו לא משרתת מטרה לכשעצמה, אלא את החזון הגדול של גבול והפרדה.
אולי חוץ מצפון קוריאה, אין בעולם עוד מדינה עם גבולות כל כך קשיחים ואלימים כמו ישראל. בתודעה כמו לאורך הקווים עצמם, הגבולות של ישראל הם תסבוכת עצום ומחרידה של מכונות יריה, תיל, מוקשים, מצלמות, לוויינים, פצצות, רובוטים – הכל צורה מורחבת של המונח הציוני הקדמוני מכולם: גדר, או גבול (שרוכב, ניתן לשער בנוחות, על תחושת הנבדלות המיסטית שטיפחו יהודים לכל אורך ההיסטוריה שלהם).
סביב כל יישוב ישראלי יהודי, או גוש יישובים כאלה, יש גדר אדירה וכמעט בלתי עבירה, עם שער נשלט היטב. הגבול כמעט תמיד פיזי, אבל אם הוא לא פיזי הוא אידיאולוגי או מעמדי: עניים ועשירים. דתיים וחילונים. מתחמי יוקרה ושיכוני פשטות. קיבוצים ומושבים וכפרים, או סביבה טבעית. ישראל של פנימה מגבולות 67, וישראל שמחוצה להם. יישובים יהודיים שמחוץ לגבולות 1967, והסביבה הפלסטינית שלהם.
בכל אספקט ובכל מישור של החיים הישראליים, הציוניים, הפרדה היא ערך יסוד ומאפיין פילוסופי ופרקטי מרכזי. יש לנו מפלגה שמזוהה עם כל פלח אוכלוסיה, וזיהוי אתני, לאומי ומעמדי מובהק לכל עיר ויישוב, שכונה, רחוב וצד.
הרעיון ברור: הפרדה, גדר וגבול במישור המעשי, ופיצול ופירוד במישור הפוליטי, האנושי. אם יש אקט אחד, מציאות מיוצרת אחת שהיא באופן מובהק התוצר הראשון במעלה של הישראליות – המדיום של הישראליות/ציונות, אם תרצו – זוהי גדר חותכת ואלימה, כשמכל סוגי הגדרות שהוצבו כאן, הגדר הגבוהה, הרצחנית והמאיימת ביותר, זו שיש סביבה את הטאבו הכי עוצר נשימה, היא הגדר שבין יהודי לערבי.
בדיוק מכך צריכים להיגזר הן אופיו והן צורתו של המאבק הפוליטי בעתיד.
המושגים שלנו לגבי שיתוף דפוקים. הנה אחד חדש ויפה
אחת המכשלות המעיבות ביותר בשמאל הישן והמת, כאמור, היא ההתרכזות שלו בעצמו ובתדמיתו. אותה תדמית שהוא הסכים, במעשה הונאה עצמית וציבורית עלוב מאין כמותו לחלוק עם מדינת ישראל, כדי שלא ייאלץ להתמודד עם הרוע שלה או שלו: כל נוצר עבורנו הדימוי המצוחצח והחגיגי (והלבן, אין צורך לומר) של מדינת ישראל של הטקסים, מדינה שכולה מהוגנות ופרגמטיזם עם חוקים מסודרים ומוסדות המתאפיינים בפתיחות ושיקול דעת ושאר זבל זבלים שכזה, שנועד לאפשר לבורגנים לשקר לעצמם (ולהמשיך להתגייס בכל מובן) בשקט ולמדינת ישראל לשקר לעולם ברעש.
התנועה החדשה, אם וכאשר תתהווה כזו (וצריך לומר שבשלב הזה אני לא רואה כוחות שרוצים או מוכנים לקחת על עצמם משימה כה גדולה ומסוכנת) חייבת מייד ומהתחלה לא רק לחשוב, לדבר ולנשום תוך התעלמות מוחלטת ממסורת פרשניות שמאלניות מקובלות בעניניי דימוי ומוקדי עיסוק, אלא לחשוב לדבר ולנשום תוך שבירה של הגבולות המקובלים והמקובעים של הציונות, שעד היום לא אותגרו ברצינות על ידי אף תנועה.
בעברית פשוטה: תנועה כזו תהיה חייבת לכלול יהודים (“ישראלים”) ופלסטינים. אני רוצה לחדד: לא פלסטינים מתוך גבולות 48, אלא פלסטינים מחוץ לגבולות 48. בדרך הזו, ורק בדרך הזו, תתחיל להיווצר מודעות פוסט-ציונית, או טרנס-ציונית, כלומר שבארץ ישראל ההיסטורית, בפלסטין ההיסטורית, ישנו כוח פוליטי משותף לכל הקבוצות החיות במרחב שרוצה לבטא בשאיפה ובמעשה שבירה מהמסורת הציונית של הפרדה אתנית ויחסי עליונות ושליטה של יהודים לעומת ערבים.
תנועה משותפת של יהודים ישראלים מחיפה ותל אביב, אשקלון ומעלות תרשיחא, ופלסטינים מרמאללה ושכם, חברון ועזה, חאן יונס ולוד, אפילו אם תפעל במילים הכי קלות ופשוטות, סביב המכנה המשותף הכי הומניסטי ורחב – כבוד, שוויון, זכות לחיים – תהיה מכשיר מהפכני של ממש בבניית סדר יום חליפי לאלימות, להסתגרות, לגבולות הקשים ולפירוד שמציעה הציונות ליושבי המרחב.
תנועה כזו, התארגנות כזו, התחלה של דו שיח כזה, גם יוכל להכשיר את הקרקע לחיים משותפים בהבנות הדדיות כלשהן, במקרה של קריסת המודלים הקיימים. וזה נראה כיום בלתי אפשרי לגמרי, אבל אנחנו הרי יודעים שמדינה שבנויה כמו מבצר ומשטר פריבילגיות חסרה את האדנים הבסיסיים של קיום בטוח לאורך זמן. בשביל קיום כזה יש צורך בדיאלוג וגבולות רכים, במסוגלות לשינוי, ובמוכנות ליציאה מהגטו הפנימי המקולל שיהודים התעקשו להביא איתם לארץ ישראל, תוך שיעתוק מפלצתי של חיי הגולה: לבד, מבודדים, מתנשאים, עסוקים בבריתות שונות ומשונות להבטחת קיומם, במקום פשוט להיות בכנות ויושר ועם יד מושטת, והסוג חסר התחליף של ביטחון שיש רק עם אמת.
הרעל: דה-הומניזציה. התרופה: רה-הומניזציה
גבולות והפרדות, יודעת כל חושבת מתחילה, לעולם אינם שוויוניים. אין דבר כזה “שווים ונפרדים”. אם יש מנגנון שמשמר הפרדה (בין יהודים לערבים, בין דתיים לחילוניים, בין עניים לעשירים, בין גברים לנשים וכן הלאה וכן הלאה ) הוא משמר אותה לצורך יחסי כוח ברורים של נחשבים ונחשבים פחות.
תכליתו ההומנית של המאבק בהפרדות ובגבולות של הציונות-ישראליות חייבת להיות יצירת הסדר פוליטי רחב שבמסגרתו מתקיימים יחסי שוויון בין כלל היושבים במרחב ישראל-פלסטין. אבל הדרך לעשות את זה אינה רק פעולה פוליטית ישירה, אלא גם תיקון של העוול הגדול עצמו: הדה-הומניזציה של הפלסטינים בעיניי יהודים, שמשמרת כמכשיר הפסיכולוגי העיקרי להצדקת שלילת זכויות האדם שלהם.
על ידי חבירה לפלסטינים (כן, כולל מעזה) לצורך יצירת תנועה כלל-מרחבית של שוויון ושינוי יעשה מעשה משמעותי של רה-הומניזציה, כלומר הענקת אנושיות מחודשת לפלסטינים, שהיא תנאי הכרחי לכך שיהודים ישקלו את יחסם כלפיהם.
אבל בזאת כמובן לא יסתיימו המהלכים לרה-הומניזציה של הפלסטינים: לשם כך יש צורך בסדר יום שלם, עם שותפות רחבה של יהודים וישראלים מכל שדרות החיים.
החלק הקל במסע לרה-הומניזציה היא בכך שהיא פונה לחלק הטוב והאצילי בבני אדם, שקיים כמעט אצל כולנו, חוץ מהמקולקלים ביותר. בלי לוותר על התביעה לסיום הכיבוש (אם על ידי נסיגה ישראלית, אם על ידי אזרוח הפלסטינים בישראל), הליכה בנתיב שפונה לאנושיות פשוטה, לשאלות כמו האם אתה שמח שיורים בילדים בשמך? האם מוצדק בעיניך שהרחוב המרכזי בחברון יהיה סגור? האם מוצדק בעיניך שתינוקות ייחשפו לגז מדמיע? האם את מקבלת בשקט את העובדה שדור שלישי או רביעי של חיילים ישראלים מטיח במי שיכולים להיות הוריהם או סביהם הוראות משפילות, במקרה הקל, או מכות וכדורים, במקרה הקל פחות? (וכן הלאה וכן הלאה, המגוון אינסופי).
בתפיסה השמאלנית המקובלת עד היום לא רק שלא ראינו פעולה נחושה וממוקדת במוראות הכיבוש, לא ראינו ניסיון מסודר וכן להחזיר לפלסטינים את הדבר העיקרי שישראל שללה מהם – עוד לפני האדמה והחופש, ולפעמים החיים – וזו האנושיות עצמה.
עם פניה לשמאלנים כיצורים נעלים על פני ההמון הימני הנחות, השמאל שכח לגמרי שהמטרה שלו היא לא להיחשב נאור וצודק, אלא לתקן עוולות ממסדיים מושרשים.
תנועה של שותפות כלל מרחבית, ששמה בלב המחשבות והפעולות שלה את הרה-הומניזציה של הפלסטינים בכל המובנים, ופונה לפיכך קודם כל לאנושיות של היהודים, תביא לפתחם של האחרונים שאלות כבדות משקל, אישיות מאוד, שמהן יהיה הרבה יותר קשה להתחמק.
תנועה כזו תהיה חייבת, כאמור, להודות שהיא פועלת נגד הערכים והמעשים של מדינת ישראל עצמה, ולא של מחנות פוליטיים בה, ולכן מתחייב סימן שאלה גדול מעל שירות ושיתוף פעולה עם מנגנוני המדינה, לרבות כולם.
תנועה כזו תוכל להביא לעמדת השפעה משמעותית הרבה יותר את החלק הליברלי באמת של יהדות ארה”ב (שהוא קטן בהרבה משנדמה, או לפחות כך נדמה לי), ולעשות אותו חלק מהשיחה.
תיקון רגשי ואנושי על בסיס שותפות בגורל ובמרחב לפני הכל
אחת הטעויות המרכזיות שעשו תנועות שמאל, או “שמאל” עד היום היא הנחה לא נכונה של סדר הדברים: תביעה לתיקון פונקציונלי או התמקדות בצורת התיקון הרצוי (מדינה אחת, שתיים, אופציה ירדנית וכו’). כל אלה נסיונות כמו-קולוניאליסטיים שמבקשים לכפות יעד סופי מלאכותי ומוכתב מראש.
המטרה של תנועת שמאל, או תנועת מרחב חדשה צריך להיות צנוע בהרבה, וככל הנראה גם חשוב בהרבה: יצירת קרבה אנושית ותחושת שותפות בין כלל המעורבים בחיים כאן, תוך הדגשה של המחוייבות של כולם לכבוד הדדי, לעיקרון של אי פגיעה ואי אלימות. מתוך המטרה הזו תיגזר הצורה של התנועה הזו, רוחה והפעולות שלה. יחד עם התנגדות אקטיבית ומשותפת לכיבוש (שתהיה לא אלימה, כאמור), שהוא העוול הקשה והיסודי ביותר שמתרחש כאן, הדגש העיקרי בכל פעולה ובכל מסר יהיה: אנחנו יחד בסיפור הזה, כולנו שווים, וכולנו רוצים חיים הדדיים של כבוד ושוויון.
סוף דבר, סיכום, תמצית, כל זה
אם הגעתם עד כאן אתן כנראה כבר חסרות נשימה. זה המון חומר לעבד ולעכל. בואו נשכח רגע מכל זה ונתמקד בעיקר (בשורה מעולה למי שדילגו ובאו ישר לסוף). מסורת המחשבה והפעולה הציונית הציבה גדר בלתי ניתנת למעבר, כביכול, בין מה שיהודי למה שפלסטיני, וביתר שאת בין החלקים שבתוך ומחוץ לגבולות 48, כתוצאה (מכוונת) מכך (ומסיבות היסטוריות אחרות), יהודים התחילו לראות את עצמם כנעלים על פלסטינים.
תחושות העליונות והרישיון המוסרי המושחת שיהודים לקחו לעצמם במסגרת המדינה זו הבעיה העיקרית של ישראל, ולכן תיקון הקלקול הזה חייב להיות המטרה העיקרית של תנועה פוליטית חדשה, שתקום על חורבותיהם של השמאל הממסדי והשמאל הרדיקלי הישנים.
אחד האמצעים החשובים לתיקון הקלקול הזה הוא יצירת שיתוף פעולה תודעתי ופוליטי בין יהודים לפלסטינים בכל המרחב הזה על ידי הקמתה של תנועה משותפת.
על ידי התמקדות באספקטים אנושיים פשוטים ומובנים (להבדיל מאידיאולוגיות וסיסמאות מדיניות גדולות) ניתן יהיה ליצור תחושת קרבה אנושית בין יהודים לפלסטינים, שעל בסיסה יהיה אפשר ליצור הסדרים פוליטיים בעתיד.
אפילוג אחרון בהחלט: שאלת הייצוג והחזון העתידי
תנועה משותפת כמו זו שאני מתאר כאן לא יכולה להיות, ואסור שתהיה מונהגת על ידי יהודים לבנים פריבילגים. תפקידם של אלה בתנועה כזו (שהיא בדיונית לגמרי בשלב הזה) יהיה לממן אותה ולהגן עליה מזעמם של המוסדות המדינתיים שעדיין נשלטים במידה רבה על ידי אנשים דומים להם מאוד.
אם וכאשר תקום תנועה כזו, שמפגישה על בסיס שוויוני לחלוטין אנשים מכל הקבוצות האנשיות במרחב הזה, היא תוכל לשמש בסיס ומודל ליצירה של קונגרס קהילות מזרח תיכוני שאינו תלוי במדינות ואינו ממונה על ידן, אלא מגיע ישירות מלמטה, מאזרחים שרוצים לקדם קיום שליו על בסיס יחסי שוויון בין כל הנוכחים במרחב.
מי יכול להתניע מהלך כזה? למי יש מספיק קשרים, כוח ומימון לחלום על דבר כזה אפילו? שאלה טובה. אולי הזמן יראה לנו. בכל מקרה, אני רואה ברעיון כזה סוג של לקיחת אחריות ואוטונומיה, והפקעת השליטה המוגזמת של מדינות וארגונים חשאיים בעתידנו. בלי מלחמות, בלי מהפכות, בלי אלימות. רק מפגש, הכרה הדדית, שוויון וכבוד.
רוצים חלום? קחו חלום אמיתי.
כמו מליוני ילדים פלסטינים אחרים לאורך עשרות שנות הכיבוש הממאיר, עבור ריאן סלמאן לא היה הרבה צורך לדמיין שחיילים חורשי רעה מחפשים אחריו ורוצים לעשות לו משהו מפלצתי. זו הייתה מציאות חייו, וזו הייתה מציאות החיים של הוריו כילדים, וזו הייתה המציאות של סבו וסבתו כאנשים צעירים, ואולי אפילו סבא וסבתא רבתא שלו חוו את הנכבה בגוף ראשון, כלומר למדו שחיילים יהודים נושאים עבורם בשורת מוות, השפלה, גירוש ונישול שעלולה לבוא בכל רגע בלי הודעה מוקדמת. כי יצא צו, כי הוחלט על קמפיין או תוכנית אסטרטגית חדשה, או סתם כי מישהו נבהל. זה מספיק. יהודי נבהל – ערבי מת. ככה זה עובד, וכולנו למדנו לחיות עם זה בשלום או ברמה נדרשת של הכחשה.
