בשבת לפנות ערב עשיתי את דרכי מיפו למרכז תל אביב, כחלק מסידור של חיי החדשים מזה כמה חודשים. נסעתי על שדרות רוטשילד (עם ילדה שנרדמת במושב האופניים אחרי שבלתה צהריים שלמים בסירוב עיקש ונמרץ לכל רעיון של מנוחה בבית).

ברמזור שלפני שיינקין היא נעצרה על אופניה לידי. אישה אלגנטית למדי למראה, לא צעירה ולא ממש מבוגרת, בשיער אסוף ואיפור מוקפד ורושם כללי של אמידות שקטה. מהדרך שבה היססה שניה לפני שפנתה אלי הבנתי שהיא באיזה קונפליקט קטן.

“אני חייבת להקריפ אותך רגע, ולהגיד לך שאני עוקבת אחריך וקוראת מה שאתה כותב”

“זה לא כזה מקריפ”, עניתי לה בחצי חיוך. אולי הרגשתי שהיא מחזיקה עוד משהו שהיא רוצה להגיד, שאולי הוא בעצם הדבר המקריפ (ככה זה אנשים, לפעמים הם יוצרים תווך בין רגש לחלקי משפט, כדי שלא ייצא להם חזק מדי).

“אני חייבת להגיד לך שאני הרבה פעמים לא מבינה על מה אתה מדבר”, היא אמרה.

“באיזה נושא?” השבתי

“בנושא העיקרי”, היא אמרה. 

השתהיתי טיפונת, מחכה למענה הנכון שיבוא.

“את מבינה”, אמרתי.

“אתה מתכוון שזה כמו תאוריית הקוואנטים”, היא ציחקקה, “שמבינים כשלא מבינים”

הרמזור התחלף ולא הספקתי לענות במילים, רק בחיוך. “אולי עוד ניפגש פעם”, קראתי לאחור לעברה כשנסעתי, מספיק לתהות לשבריר שניה איך השיחה הזו נשמעה לאוזניה של בת שלוש וחצי רדומה בכיסא האופניים.

תחלופת המילים הקצרה הזאת מייד תפסה אותי. ידעתי שאעשה איתה משהו. לא הייתה בה שום עויינות, באישה הזו. להיפך, הרגשתי שהיא מדברת בכאב מסויים, שיש בה משהו שרוצה להתחבר למה שאני אומר, ולא מצליח, או מרגיש דחוי, בגלל שאני מדבר ככה בנושאים האלה. הנושאים שמובן לגמרי מהם בלי שיש צורך לנקוב בשמם.

והייתה האיכות האחרת של השיחונת הזו, התמציתית והלא נוקבת בשם, שהזכירה לי קצת את איך שהמינגווי כותב דיאלוגים, באמנות שיא של העברת מידע ורגש בלי לומר את הדברים במפורש. הדרך הרומנטית שבה אנשים דיברו פעם, לפני שחרדה משתקת הכריחה את כולם לרדד הכל למילוליות מוגזמת שתופסת את המילה בגרון ומחמיצה לגמרי את הרגש, הטעם, ההוויה שעומדות מאחוריה.

“זה יהיה פתיח מצויין לפוסט על ביקורת ושנאה”, חשבתי לעצמי, כשעברתי בכיכר הבימה בואכה שדרות ח”ן.

–

אחת התופעות המעצבנות ביותר של החיים הנוכחיים (ואם זה היה כך תמיד, אז אחת התפועות המעצבנות של החיים עצמם, לפחות בשבילי) היא הציפיה שהחברה מצפה מאיתנו, ואנחנו בתורנו מפנימים ולומדים לצפות מעצמנו, לא לדעת את מה שאנחנו יודעים.

מלמדים אותנו, למשל, לא לדעת שלביקורת יש הצדקה וקיום, כי כל עוד אנשים שונים וקבוצות שונות חיות בעולם יהיו חילוקי דעות ונקודות מבט שונות, וזה לא רק בסדר אלא חלק חיוני של חיים חברתיים בריאים. מדברים איתנו במקום על “קבלה של השונה” כאילו השונה הוא חבילה שהגיע מאמזון ריקה ובלי תוכן בכלל.

הממסדים שלנו מייצרים בכוונת מכוון אנשים שלעולם לא ייתקלו בביקורת מנומקת ומסודרת על הקבוצה שלהם (אולי זה בעלי הממון צריכים שקט תעשייתי ושכולם יקנו את המוצרים והשירותים שלהם, ויצרכו את התקשורת שלהם?). ואז הם גדלים ונהיים ‘ממלכתיים’, כלומר מתים מבפנים בכל מובן אפשרי: בלי לשמוע טיעונים אחרים, טיעונים שכנגד, דברים שלא חשבת עליהם, דברים שאתה לא מסכים איתם, איך המוח והרגש שלך ילמדו לעבוד? איך אפשר ללמוד להיות בן אדם בסביבה כזאת?

אי אפשר. בדיוק בגלל זה עושים לנו את זה.

השחלה ביוגרפית: אני מעולם לא הבנתי איך קבוצות מנסות להתמודד עם ביקורת חיצונית רק באמצעות הסתגרות וכפיה של אדיקות אידיאולוגית גדולה יותר. אני זוכר את עצמי, בן 15 בישיבה שחורה בבני ברק, שומע את הרב מבטיח שאם יכריחו אותנו להתגייס הם “יקחו אותנו לאמריקה במטוסים”, תוך שאני רבע מתרשם מההתרברבות התלושה הזו וחצי לא מבין, בעצם, למה חרדים לא מתגייסים, או למה זה אסון כזה גדול, ושמינית מבין שהחברה החרדית תלויה בסגירות לקיומה.

–

חוץ מצנזורה ויצירת תקשורת מיינסטרים מטומטמת להחריד, דרך בדוקה ומוכחת לא לאפשר לביקורת להישמע היא העברת הדיון מהשדה של ההתרחשות במציאות הפוליטית המשותפת לעולמו הרגשי הפרטי (ולעיתים הקולקטיבי) של מבטא הביקורת (“מה קרה שבאת עכשיו? מה קרה שבאת ככה? למה אתה מקלל? אתה פשוט אדם מריר”).

בתוך ההתעסקות המאבחנת-רגשית הזו, הטחה פופולרית ביותר היא האשמה בשנאה. שנאה סתם. ישראל עושה את זה כל הזמן עם אנשים שמביעים ביקורת על הכיבוש והגזענות שלה: “הם מונעים משנאה לישראל”, אומרים הנציגים של המדינה. יש לה אפילו שם ייחודי משלה, לשנאה הזאת. שם מעורר חרדה ומסיים קריירות.

אבל אפילו בתוך המבוך המוזר של הפסיכולוגיזם הפוליטי והניסיון לייחס מניעים של שנאה לאנשים עם ביקורת, הציפיה מאיתנו לא לדעת מה שאנחנו יודעים משחקת תפקיד ועושה אותנו מגה-אהבלים. כל מה שאנחנו יודעים מוכחש לחלוטין או מוצג כסנסציה.

כאילו אנחנו לא יודעים שעשירים חושבים על עניים שהם גסים ומלוכלכים עם רמה מוסרית ירודה ובחירות גרועות שהביאו אותם למקום שבו הם נמצאים. וכאילו שאנחנו לא יודעים שלפעמים זה נכון, אבל זה אף פעם לא נכון בלי הקשר רחב יותר של ניצול.

אנחנו יודעים שעניים מתייחסים לעשירים בתשלובת של התבטלות-שבהערצה ושנאה, ומייחסים להם מזל מופרז מדי וסוג של ניוון, או עיוורון, לכאבים ולמצוקות האמיתיים של העולם, עיוורון שנובע מפריבילגיה. אנחנו גם יודעים שהרבה פעמים זה ממש כך, אבל לא תמיד.

אנחנו יודעים שעניים וגם עשירים נוטים לרחם על עצמם: אלה כי לא מבינים את העבודה הקשה שהשקיעו ואת התלאות שעברו בדרך לעושר שהם בכלל לא מייחסים לו חשיבות כה גדולה (וגם לא הכל ורוד, אל תחשוב), ואלה כי הם לא יכולים להרשות לעצמם אפילו שעה של חיים נטולי דאגות כלכליות, או מותרות.

וכן הלאה וכן הלאה: אנחנו יודעים מה לבנים חושבים על שחורים, ומה שחורים חושבים על לבנים, ומה לבנים ושחורים חושבים על עצמם, ומה נשים חושבות על גברים, ולהיפך – הכל אנחנו יודעים, נכון?

אבל כשמישהו או מישהי מדברים בצורה ששמה, אפילו לרגע חולף ובאופן תאורטי, את ההישגים והפריבילגיות שלנו באור פחות מחמיא או חד צדדי, אנחנו ממהרים להאשים: אתה שונא. את שונאת.

אנחנו מעמידים פנים בקשר למה שאנחנו יודעים ומה לא כדי לעשות חיים קלים לעצמנו, גם אם על הדרך אנחנו תוקעים את הזולת והפרספקטיבה שלו בגלות רגשית קשה מנשוא לעיתים.

–

לאט לאט, מתוך הרגל להיות מי שהחברה מצפה מאיתנו, אנחנו שוכחים את מה שאנחנו יודעים, והופכים להיות הגרוטסקה הבורה והאבסורדית בעצמה. לא יודעים מה שאנחנו יודעים, ומגינים בחירוף נפש על מה שאנחנו יודעים שהוא לא נכון.

בישראל ערב יום העצמאות ה75 המגמה הזו גואה לכדי טירוף כללי שאחז כמעט את כולם. התחושה היא שאף אחד לא מביע עמדה אותנטית, וכולם משחקים את המשחק: השמאל הלבן משחק אותה כאילו הוא רק רוצה דמוקרטיה ולא בלעדיות על הכוח וכאילו הוא לא המחנה שעיצב את ישראל בכל מפלצתיותה; הימין מתנהג כאילו הוא רק רוצה מקום שווה ליד השולחן ולא להעמיק עוד יותר את המפלצתיות של הציונות. האשכנזים מעמידים פנים כאילו זה מקרי וספונטני שהם נופלים בצד המואר, המתוקצב והמכובד בכל אתר ואתר (עם ייצוג סימבולי לאדם החום והשחור, כדי להבליט את נאורותם), והמזרחים מעמידים פנים הם לא ערבים, או שהם מבינים את הקודים הציניים של המבנה הציוני המשוגע.

האנשים ששותים את הדם והכסף והעתיד של המרחב הזה, ומפציצים ומחרחרים מלחמות מקצה העולם עד קצהו, מעמידים פנים שהם רק עוסקים בהגנה, בצניעות וללא בקשת תגמול, וביום הזיכרון מצפים מאיתנו לבכות כמו נערים ונערות תמימים על הפרחים שנפלו בלי לדעת את מה שאנחנו יודעים: שישראל יצאה למלחמות קולוניאליסטיות מתוך פטרונות והיבריס, וקברניטיה לאורך הדורות אחראים למידה עצומה של שפך דם בציניות, בנכלוליות, באדישות מוחלטת לגורל הילדים והמשפחות שביום הזיכרון אותם מנגנונים בדיוק מעמידים פנים שהם כה חשובים.

אבל אסור להגיד את מה שאנחנו יודעים. זו שנאה.

–

יש גבול לשקרים והעמדת פנים שאפשר להכיל. יש רמה כל כך עצומה של זיוף שהיא מייצרת מומנטום בלתי ניתן לעצירה של פירוק. נדמה לי שישראל (וגם ארה”ב, הפטרונית המגינה שלה) הגיעו למצב הזה. כולם משקרים כמו תמיד, אבל הכוח של השקר כבר עולה מהבטן כמו התחלה של רצון להקיא.

שרק יעלה הקיא וישחרר אותנו מקלקול הקיבה הנורא שהוא התודעה הפוליטית במקום הזה, על ערמות השקר והריקבון הבלתי נסבלות שלה (אנחנו יודעים מה אכלנו שהיה כל כך מקולקל, בואו לא נעמיד פנים שלא).

–

אם להגיד את זה בקול: אני בכלל לא בטוח שהמקום הזה יחגוג עוד הרבה ימי עצמאות. יכול להיות, רק יכול להיות, שהתגובה האוטומטית למחשבה הזו (הו לא, זה נורא, מה יהיה?) היא בעצמה סוג של שקר שעבר הפנמה.

כך או כך או כך או כך, נדמה לי שהחברה עובדת קצת כמו הגוף: היא עושה מה שהיא צריכה וחייבת לעשות כדי להגיע לשקט. אם היא צריכה להגיע לאסלה היא תרוץ לשם, או פשוט תשחרר את עצמה איפה שהיא, אם אין ברירה. אנחנו קצת מתקרבים לרגע המשחרר הזה, חושבני. אני ממש מייחל לו.

–

נשארה פינה קטנה של ביקורת ושנאה שאני מרגיש שצריך לסגור. רוצה לומר: גם בטענה שביקורת לא צריכה לנבוע מתוך שנאה יש מידה של אמת (ואנחנו יודעים את זה כמו שאנחנו יודעים שהבעה של כעס ואכזבה אותנטיים אינה שנאה). ולא ששנאה מפחידה אותי כל כך: שנאה היא רגש טבעי ובריא שמתעורר בתגובה לניסיון לדכא אותנו, לגנוב מאיתנו, לפגוע בנו. אנחנו יצורים רגשיים וצריכים אותה להישרדות. יותר מזה: השאיפה ליצור חברה שיש בה מופעי דיכוי ועושק אבל אין בה מופעי שנאה היא שאיפה פסיכית. רובוטית. שאיפה של מי שרוצים לשעתק את השליטה בעולם החומר והכוח הפוליטי לעולם הרגש. לא פלא שהיא מגיעה מהמעמדות הגבוהים והמכובדים, אלה שאת הגבינה שלהם לא הזיזו אף פעם, אם להשתמש בציטוט שחוק.

שנאה היא גם לא דבר עם מופע אחד: אפשר לשנוא באלגנטיות, בזלזול רך-ידיים של בכיר שמגרש פשוט עם מאיזה חדר נחשב. האם הסילוק הזה הוא פחות שנאה מהתקף הזעם של אותו פשוט עם? מהקללות והפיכת השולחנות? אני לא חושב.

–

אנחנו לא רוצים מרחב בלי ביקורת. אנחנו לא רוצים מרחב של העמדת פנים אינסופית. אנחנו לא רוצים מרחב שבו אנחנו מתנהגים ומתבטאים כאילו אנחנו לא יודעים מה באמת קורה, או, גרוע מזה, כאילו אנחנו באמת מאמינים שאנחנו לא יודעים מה שאנחנו יודעים ויודעים מה שאנחנו לא יודעים.

אנחנו גם לא רוצים לשמר שנאה באופן מלאכותי, אבל אין תרופה אחרת לזה חוץ מלתת לאנשים לדבר ולתקן את העוול שגרם לכל הבלגן מלכתחילה. כל זה לא קשור לשנאה, הוא קשור לצדק. קשור לאומץ. קשור לאמת.

לא יהיה פה סיום אופטימי. אין לנו מכניזם פוליטי ותקשורתי לתיקון, ואין לנו מסורות כאלה. אבל אנחנו לפחות יכולים להפסיק להעמיק פנים שאנחנו לא יודעים מה שאנחנו יודעים, ולהיפך. שחרור פרטי במקום שחרור קבוצתי, או לאומי. גם מהפיכה, ואם יורשה לי, אולי אחת מהלא בלתי יפות ונכונות שבהן.

–

היא הבינה בדיוק על מה אני מדבר, האישה ההיא מהרמזור. ובכל זאת היא בחרה להגיד לי שהיא בכלל לא מבינה על מה אני מדבר (תגידו לי אתםן מה זה, ומתוך מה זה). היא לא הייתה מוכנה לזה שאני אתעקש שהיא מעמידה פנים, ומשהתעקשתי היא הייתה מוכרחה לסגת. לזכותה ייאמר שהיא עשתה את זה בחן.