ומה עשיתם כדי לא לשים לב שהכל מתפרק?
הקפנו את עצמנו בבניה אינסופית, חביבי
–
כבר היו מדינות ותרבויות שהתפרקו, אבל אני בספק אם היו מדינות ותרבויות שהתפרקו לפסקול של אתר בניה.
הקונטרסט בין התחושה הרגשית והפוליטית של התפרקות לעיסוק האובססיבי בבניה הוא פשוט פנטסטי. מרחב הצליל עצמו מספר לנו: אתם חיים שקר.
–
אנחנו לא צריכים לשקר אחד לשני שהעסק לא בהתפרקות. נפגין מעט נימוס ציביליזציוני ונודה: הוא כן. אין חזרה כבר משום דבר שנעשה. הגטו, השטטעל והקולוניאליזם ניצחו כל שארית נורמלית להגיון. וזה לא שהיו הרבה כאלה. המיזם היה מופרך ואבסורדי מתחילתו, והמון אנשים, כולל לקוחות פוטנציאליים (אנחנו לקוחות של הרעיון הציוני הרבה יותר ממה שאנחנו אזרחים של משהו, מי ישר ויכול להכחיש את זה?) ראו את זה, ושמרו מרחק.
–
בעוד חמש שנים, להערכתי, דירות בתל אביב יהיו שוות חצי ממה שהן שוות היום. בעוד עשר הן בקושי יהיו שוות משהו, ויהיו בעיר הלבנה, מלכת הנדל”ן העולמית לשעבר, ערימות של בתים ריקים. ישראל ננטשת והקצב רק יילך ויגבר בשנים הקרובות. בקרוב מאוד גם מחירי השכירות בתל אביב יתחילו ליפול, והיא תהיה העיר שהירידה שלה, או הירידה ממנה, תהיה הכי בולטת. ככה זה כשבוחרים להתנפח הכי גבוה, הכי חזק.
–
האמוציות שמושקעות כרגע, מצד כולם, הן לא למען העתיד, אלא בשם העבר. ניסיון לביים לאחור את ההיסטוריה של המקום הזה: קרב ירושה שעיקרו תדמית.
בגלל זה כועסת כל כך הבורגנות הלבנה: נתניהו (בגיבוי המזרחים הברברים שלו) מכער את אלבומי התמונות של נעוריה, את הטוהר, היופי והתום שהיו הפסקול של ההשחתה, האפרטהייד וההרס, בדיוק כמו שהבניה היא הפסקול של הדהקונסטרוקציה העכשווית.
(כך המזרחיות, בהתקף לטנטי של הכרה ופיכחון, מתקוממת נגד הממסדים והקיבוצים: כדי לתקן במשהו את עברה הקרבני והפאסיבי במדינת היהודים המובטחת, שהולכת לחמוק ממנה עוד פעם אחת אחרונה).
פסיכולוגית היא כבר במקום אחר, הבורגנות. היא רק רוצה תמונה אחרונה יפה למזכרת לפני שחוזרים הביתה מהחופשה. אולי זה ההסבר למתקפת הדגלים: ניסיון לשחזר עבר הרואי, מקסם נעורים, סימולקרה של ניצחון משותף על אימי החיים עוד פעם אחת, למזכרת, לפני שהולכים.