הקורונה נגמרה, בישרו לנו הכוחות הנסתרים ורמי המעלה שמנהלים את העולם, ומייד החרו-החזיקו אחריהם כל כלי התקשורת העצמאיים ונטולי הפייק-ניוז תחת השמש: הקורונה נגמרה! הקורונה נגמרה! אפשר לצאת מהבונקרים ולחזור לחגיגת החיים השמחה והטבעית שהיא מצבנו הרגיל בעולם נטול הקורונה, תודה לפייזר, נטפליקס, מייקרוסופט וסופרמן. איזה יופי, כמעט מתנו כולנו בגלל וירוס מסתורי ולא מוכר (שפייר לא ניתן לדעת מאיפה הוא הגיע אחי), ורק כוחו המופלא של המדע ומסירותם העצומה והמרגשת של שלטונות בכל העולם לבריאות ולרווחה ניצלנו. כעת נעבור למשבר הבא, שגם הוא, כמובן, יוכל להיפתר רק תודות למדע (מי זה המדע? כמובן אנחנו בגופנו ובמו חשבונות הבנק המתפוצצים שלנו. לא יעלה על הדעת שאנשים דלים במשאבים ותארים יחזיקו בעמדה מדעית).
כך, מפתרון לפתרון, רוח האדם והחברה הופכת למדולדלת ומבולבלת, והמוסדות הופכים עצומים וחזקים יותר מאי פעם בהסטוריה (והם אפילו עוד לא השיקו רשמית את השוטרים הרובוטים וממשק הניהול הכולל של חיי האזרחים באמצעות בינה מלאכותית). אבל, אין צורך לומר, אין קשר, מעולם לא היה קשר, וכל השמועות על קיומו של קשר הן קונספירציה מביכה ומבישה לאנשים כמונו לעסוק בה.
אף מספר לא ייכלל בפוסט הזה, ואף חישוב, מפני שבאלה אין כל תועלת, והבחירה הזו בעצמה היא מרד נגד טמטום ממסדי שנכפה עלינו באלימות ושטיפת מוח. כי בניגוד למה שטוענות המכונות וטוענים הממסדים, האדם אינו מכונת חישוב, אלא יצור מסוג אחר לגמרי. האמונות שלנו והידיעה שלנו את העולם נשענות על סיפורים ומידת האמון שלנו בהם, ועל הכרה פנימית, מנותקת מכל מדידה, של צדק ואמת. במישור האמיתי של הקיום האנושי אדם אחד שמשוכנע באמת שלו לא שווה ננו-מילימטר אחד פחות ממליארד בני אדם חמושים במיטב הטכנולוגיה, וצבא שלם של מדענים, מחשבים וארגונים לא חושב בהכרח נכון יותר מקבוצה של אנשים שמעולם לא שמעו אפילו על יובל נוח הררי. אם הייתי צריך להמר הייתי מהמר שהסיכוי שהיחיד צודק מול צבא מדענים ויזמים גבוה משמעותית מהאפשרות ההפוכה.
אז אני לא הולך לטעון פה שום טענה, ולא הולך לנסות אפילו לגבות שום דבר בראיות. אין בזה צורך או תועלת בשלב הזה. המציאות והבנתה נמצאות במישור של המצפון והאומץ. אלה המפתחות. לא היו ולא יהיו אחרים. זו הבחירה. לא לאיזה גרף להאמין.
מצפון ואומץ פירושם תמיד, בכל הזמנים והמקומות, שחיה נגד הזרם.
כן אומר: אני מרחם על מי שלא הבינו עדיין, בשלב המתקדם הזה, שהסיפור המרכזי של הקורונה הוא כוחו המשחית של החיבור הון-שלטון, והיכולת המפלצתית שיש לממסדים ואנשים עם כוח וכסף כמעט בלתי מוגבלים לעצב את המציאות החברתית כמו פלסטלינה. ליצור ולקבור שדים, יש מאין, בהחלטה של רגע, בלי ביקורת ובלי חובה לתת דין וחשבון לאף אחד.
הציפיה מהכוח לתת דין וחשבון מפורט הפכה לעמדה כל כך שולית וקונספירטיבית שלשלטון אין אפילו צורך לזייף תגובות אותנטיות בתכנון והוצאה לפועל של מדיניות, נפסדת והרסנית ככל שתהיה. אין מי שישאל שאלות, אין מוסד שמחייב מענה, והשליטה בכל המיקרופונים ובכל הרמקולים נמצאת בקצה אצבעותיהם של נציגי הקבוצות החזקות והעשירות בחברה.
כן אומר: אני מתנשא מאוד (מאוד) כלפי מי שמחמת השתייכות מעמדית וחשש תדמיתי לא פצו פה ולא הוציאו הגה בזמן שהמהות העמוקה ביותר שלנו כיצורים אוטונומיים – הבסיס האמיתי היחיד לכל שאיפה לדמוקרטיה – נרמסה ונדרסה מפני אינטרסים של קבוצות הון וכוח, המשודכות במערב של ימינו לכדי תלכיד טוטלי וטוטליטרי, בלי שום תקווה באופק מלבד קריסה של המבנה הפוליטי-כלכלי-חברתי כולו (ואיתו סיום תפקידה של ארה”ב כאימפריה המוחלטת של הכל בעולם המערבי).
כשמודל פוליטי נעשה סגור ואטום כלפי ביקורת בצורה טוטלית, סופו האפשרי היחיד הוא קריסה טוטלית. ביקורת היא לא מותרות, היא כורח חיים חיוני. מערכת סגורה לא מאפשרת הזנה למודל, ולא מאפשרת עדכון והתפתחות. במובן הזה, אחרי מאות שנות קולוניאליזם ושוד שיטתי ומאורגן של החברה חברי מועדון ההון-שלטון במערב הם כמו חבורת פיראטים שסופרת, בבטן ספינתה השוקעת, את אוצרות הזהב שלה.
אני יודע את זה כמו שהקוראים שלי יודעים את זה בלי צורך בשום מדד, או טבלה, או המחשה ויזואלית. אנחנו יודעים שריקבון הוא התחלה של מוות, וצחנת ריקבון עמוקה מלווה את החיים הפוליטיים והתרבותיים שלנו.
שיקום האחד או שתקום האחת שיגידו לי: הנורמות של התרבות הזו מכבדות אותי. אני מרגיש שקולי נשמע. אני מרגישה שיש לי מקום. אם אתם לא סובלים מנכות מוסרית ואינטלקטואלית כמו של עיתונאי ממסדי בזמן הקורונה, הסיכוי שתגידו דבר כזה שואף נמרצות לאפס.
פילוסופיה של המקרה היא דבר חביב: כל אדם שוגה בה מתישהו בחייו. איך דברים קורים בדיוק בזמן כזה, בדיוק לאנשים האלה. ואולי במישור הפיזיקלי ישנה מקריות מוחלטת, אבל במישור הקיום האנושי אין כזה דבר. המארג הסיפורי שאנחנו טווים מפיסות המציאות סביבנו אוסף הכל, ורואה הכל כשימושי במבנה המופשט של המציאות שאנחנו מחזיקים בתודעה שלנו, שהיא תנועה רגשית יותר מכל דבר אחר.
המארג הזה, אם שמנו לב לזה ואם לא, הביא לפתחנו, כשהם כרוכים כרונולוגית, שני אירועים כביכול מנותקים זה מזה ברמת הטכנית, או הבירוקרטית: ההכרזה על תום הקורונה הגיעה בדיוק עם הכתרתו של צ’רלס למלך.
לא שממש אכפת לי אם מארמון המלוכה התעניינו בנימוס בארגון הבריאות העולמי האם אפשר לתזמן את ההכרזה על סיום הקורונה לטקס ההכתרה כדי לתת למלך הטרי איזה משב מרענן של התחלה חדשה. לא שתרחיש כזה מופרך, אבל הוא לא הקטע.
הקטע הוא שהמציאות בעצמה דופקת לנו על החלון ואומרת: הממסדים האלה שמפיקים את החזיון הגרוטסקי הזה, שבו בני אדם מבוגרים משחקים משחקי דמיון בשיתוף בובות על הבמה העולמית, תוך הנעת מליארדים מאחורי הקלעים והפעלת כוח פוליטי וציבורי בל ישוער (ותוך שהם מוחקים בלי בושה כל זכר לשחיתות ולרצחנות המפלצתית של המוסד הנחגג) ומכריחים אותם להיות חלק ממנו בכוח שליטתם במדיה – אם הם יכולים להעמיד חיזיון כל כך מופרך במרכז תשומת הלב שלנו, בתוך ציביליזציה שחווה זעזועי התפרקות, צריך להיות אוויל מוחלט כדי לא לחשוד, ולא לחשוב, שהם מסוגלים לעשות ויעשו כל דבר בשביל כוח וכסף. לבדות “שושלת מלוכה” בת מאות שנים, אחרי הכל, צריך הרבה יותר כוח מאשר לבדות מגיפה של כמה שנים.
שום דבר, ממש שום דבר, לא השתנה בעולם מאז המהפיכה הצרפתית, או מימי קדם עתיקים בהרבה. זה תמיד היה ותמיד יהיה אותו סיפור: בריכה קטנה, מנוונת ומעופשת, של עשירים וחזקים מול כל השאר.
אנחנו, לאלה שלא הבינו כמו לאלה שהבינו מצויין, השאר.
רוצות מנוי לאלון מזרחי? כאן
לפני ואחרי הכל – מלוכה זה מוסד אנכרוניסטי, לצערי עבור לא מספיק א.נשים.
מוסד אנכרוניסטי לגמרי, אבל משמרים אותו לא בשביל נוסטלגיה, אלא למטרות אחרות. בעיניי המטרות האלה הן החשובות והראויות לדיון