45 בני אדם מתו בליל חמישי האחרון באחד האסונות המזעזעים בזכרון הקולקטיבי. חבל להכביר מילים על התרבות הפוליטית החולה ועל הפעולה המהירה לטיהור תדמיתם של ראשי המנגנונים מכל אחריות לאירוע: אנחנו יודעים בדיוק באיזה רפש פוליטי אנחנו שקועים. אין צורך לבזבז על זה מילים.

כן הייתי רוצה לדבר על אסון מירון, על שלושה רכיבים בתוכו, מזווית של חופש. כפי שבטח ידוע לרבים מכן, חופש מאוד מעסיק אותי. אבל אם בדרך כלל העיסוק בו נתפס כמופשט, מרוחק, תאורטי והיפותטי, מקרה נורא כמו אסון מירון מאפשר לנו להשתמש בחופש כאמצעי ביקורתי מעולה, כפי שאנסה להדגים כאן.

הנקודה הגדולה, המשותפת לשלוש הדוגמאות שאביא, אומרת דבר פשוט: היעדר הרגלים של מחשבה חופשית ותמיכה בה, כלומר של הימנעות מהצטרפות אוטומטית  להמון, של ספק, של שבירת שורה ומבנה – היעדר כזה מביא לאסונות בנפש. ומצד שני – חופש, מחשבה חופשית, דיבור חופשי, אלה בעלי מסוגלות להציל חיים. הנה, בשלוש נקודות:

1. עצם קיום ההילולה. על מה ולמה מתכנסים מאות אלפי בני אדם, בדוחק אדיר, בפקקים, בסכנה? הסיבה לכל האירוע הזה היא אמונה דתית. אמונה שבהגדרה היא קולקטיבית והיררכית עם ממסד (רבני) שמכתיב מה עושים ולמה (ומעניק תוכן ממשי ומתעדכן לשלילת החופש והבחירה). מי מתכנסים בהר הזה? אנשים שנשלל מהם החופש רק בגלל שנולדו לתוך איזו חצר או כת, ומאז ועד סוף חייהם הם ינהגו כמעט בלי בחירה חופשית בכל נושא ועניין, כולל תוך סיכון חייהם וחיי קרוביהם. במובן העיקרי והיסודי, אסון מירון הוא אסון של היעדר בחירה חופשית עבור מאות אלפי בני אדם, שמרגישים מוכרחים למלא את מצוות הקולקטיב האידיאולוגי, בלי יכולת להפעיל מנגנוני ביקורת וחשיבה עצמיים.

נכון: כינוסים המוניים הם לא עניין דתי בלבד: הופעות גדולות, משחקי כדורגל, עצרות וטקסים כביכול “חילוניים” קורים כדבר שבשגרה. אבל שני דברים חשוב לזכור בהקשר הזה: התכנסות המונים משודכת בתודעתנו באופן בלתי נמנע עם חוויה דתית או כמו דתית. עם טרנס, עם התעלות שמתוך ביטול עצמי והתחברות לקהל גדול במסגרת ריטואל משותף. גם כשהמונים שואגים יחד במשחק, או בהופעה, החוויה שלהם דומה מאוד לאקסטזה דתית של בית תפילה או אתר עלייה לרגל. והדבר השני שצריך לזכור: שנת הקורונה הראתה לנו שבעוד העולם החילוני מקבל את ביטול ההתכנסויות הגדולות שלו בשלווה יחסית ובציות כמעט מלא, בעולם הדתי, ובאופן בלתי פרופורציונלי בעולם הדתי היהודי, הדחף להתכנס, לחגוג ולהתאבל בהמון אדם, הוכח ככמעט בלתי ניתן לשליטה.

זה לא המקום לרדת לנבכי הדחף להתכנס כהמון: די לנו בהבנה שהוא דחף שמתקיים בצורה עזה בקרב יהודים חרדים, עד שבהזדמנויות לא מעטות הוא נעשה תוך סיכון חיים של ממש.

2.  השתיקה של כל המעורבים לפני ההילולה.  הסוג השני של היעדר חופש שאני מדבר עליו, הוא הרבה יותר דק ומובחן, ולאמיתו של דבר כבר הפסקנו אפילו לצפות לו. הסוג הזה נוגע ליכולתם של יחידים במנגנוני השלטון לשים את עצמם, ואת האבחנות שלהם, לפני תדמיתם ותדמית הארגון שאליו הוא או היא משתייכים. למשל: לא ראינו אף קצין משטרה קם ומתפטר כי חיי אדם הולכים להיות מופקרים. לא ראינו מהנדס בכיר, או פקיד אחר, צורח באולפנים שיש כאן סכנת חיים. אלה הערות שנשמעות נאיביות, אבל הן קריטיות ליכולת לקיים חברה מתפקדת, עם יחסי אמון מינימליים. עגום הוא גורלה של חברה שבה בני אדם לא יכולים לצפות שהאנושיות, אם היא לא חלק מהגדרות התפקיד, תוכל לפחות לנצח את המחוייבות הפוליטית של התפקיד בזמן מבחן.

מדוע אנשים נוהגים כך? ממלאים את פיהם מים, גם כשהציבור משלם להם היטב בדיוק כדי לשמור על חייו? אפשר לייחס לזה כל מני סיבות פוליטיות ופסיכולוגיות ואגואיסטיות, אבל ביסוד הדברים עומדת שאלת החופש והרשות העצמית והחברתית. אדם שמשתייך לארגון אבל מבין שהוא חופשי, ושיש לו מחוייבות לעצמו, למוסר ולצדק כאדם פרטי, לפני ומעל הכל, לא יסתום את הפה כשהארגון שבו הוא חבר יפקיר חיים או יארגן רצח המוני. שתיקה כזו אפשרית רק כשהאדם נכנע לגמרי לתכתיבי הקולקטיב, וכשהקולקטיב עצמו שונא שנאת מוות את המחשבה החופשית, שהיא תמיד מרדנית ועצמאית.

3. הפלונטר הפוליטי. ברור לנו לגמרי שבזמנים אחרים, עם מנגנון פוליטי אחר, צעקה ציבורית גדולה הייתה מחייבת שליחה הביתה של כמה דמויות מפתח פוליטיות בולטות. אבל דמויות המפתח האלה יודעות, כמונו, שאין סכנה אמיתית לישבנן. מדוע? כי הציבור במדינת ישראל כל כך תקוע, כלומר חסר חופש ודמיון, ביכולת שלו להתארגן פוליטית, שחלקים עצומים מאיתנו ימשיכו להצביע לשלטון שמפקיר ורומס אותם גם בשעה שהם נדרסים למוות, או ילדיהם נשלחים למותם בטיול שאין מילים לתאר את טמטומו. כמו שאנשים ממשיכים לשלוח את ילדיהם לצה”ל, גם כשראו אלף פעם שהארגון הזה מפקיר אותם למוות, ומשתמש בכוחו המפלצתי לדכא ולהרוג אוכלוסיות אחרות.

אין לישראלים חופש מחשבה. הם לא מסוגלים לדמיין קיום אחר, או בחירות אחרות. אז הם תקועים לגמרי, ואיתם תקועה כל המערכת הפוליטית והנורמטיבית שמחריבה את חייהם.

וכך החופש, או היעדרו, הוא הסוגיה המכוננת והמכרעת בחיי כולנו, גם אם רובנו נעבור את כל חיינו בלי לחשוב על זה, או להבין את זה, אפילו לרגע אחד.

שנראה ימים טובים יותר