שלמה ארצי בן 70, וישראל הממסדית חוגגת וחוגגת לו (ועוד תחגוג הרבה יותר). זה הזמן לשאול מה בדיוק יש בשירים שלו, ומה אין, ואיך הכל מתחבר פיקס לדימוי המומצא של הישראלים על עצמם

אני מתחיל לחשוב על כתיבת הטור הזה בגלל תגובת נגד שאני חווה ערב אחד, לפני כמה ימים. ישבתי מול המחשב וגללתי דברים בפיד שלי בפייסבוק. פתאום עלה פרומו לסדרה החדשה ‘וזכרוני הראשון’, שמספרת על חייו של שלמה ארצי. אף פעם לא באמת אהבתי את שלמה ארצי, ותמיד נשארתי מסוייג וחשדן כלפי המוזיקה והמילים והמחוות שלו, אבל משהו באיך שהקטע הזה היה מצולם גרם לי ללחוץ ולצפות:

אז צפיתי, וברגע הראשון חשבתי: וואוו, מדובר באדם אמיתי, עם רגשות, לא רק פרסונה. רוצה לומר: נסחפתי. אבל קצת אחר התגובה הראשונה הזו חלפה, והפציעה תגובת הנגד שפתחתי איתה: הרגשתי מלוכלך. מנוצל. כאילו עשו עלי סיבוב מניפולטיבי.

אבל למה? לא התרגשת מאיך שהביאו את אחותו והוא מספר עליה ואיך שהוא ברח לשכנים? (שאלתי את עצמי). וכשסיימתי לנסח לעצמי את השאלה התשובה הייתה כבר מוכנה לי: לא ראיתי מעולם אדם שמדבר בכנות על השנים והרגעים המעצבים של חייו בשטף כל כך זורם, עם מילים ומחוות כל כך מוכנות שיושבות כל כך בדיוק איפה שצריך. שלמה ארצי לא חולק, ההכרה היכתה בי. הוא משחק.

תגובת הנגד שלי הייתה תחושת הגועל האנושית לגמרי שמרגישים כששיקרו לך בהצלחה, תוך הטעיה של האינסטינקטים הבסיסיים שלך.

כשהבנתי את זה עזבתי את זה ולא התעסקתי יותר בשלמה ארצי. אבל אז ראיתי, בהפרש של כמה ימים, טור משתפך של ניסן שור, ועוד אחד של אורי משגב. התחלתי לקלוט שקורה פה משהו אחר בכלל, תרבותי ופוליטי. אבל מה?

כדי להבין מה הדבר הזה צריך להסתכל רגע מהו שלמה ארצי. לא יהיה מדובר בניתוח ארכני ומשמים, מבטיח, אלא בליקוט נמרץ ומדוייק של כמה תכונות מפתח, או אולי אפילו רק אחת, בגוף היצירה של שלמה ארצי, ובפרסונה הציבורית שלו.

לפני זה, לפני שלמה ארצי והמוזיקה שלו, אני רוצה להציג כאן דוגמא או שתיים, מכסימום שלוש, לסוג של יצירה מוזיקלית שתעזור להבהיר את הטענה שלי לגבי בכיר הזמרים הישראלים. הנה, למשל, ברוס ספרינגסטין בשיר הפותח את האלבום שהזניק אותו לתהילת עולם:

אלה המילים שפותחות את השיר הזה:

The screen door slams, Mary’s dress sways

Like a vision, she dances across the porch as the radio plays

Roy Orbison singing for the lonely

Hey, that’s me, and I want you only

Don’t turn me home again I just can’t face myself alone again

זה לא ניתוח שירה. זה במקרה אחד השירים האהובים עלי בנעורי. הפואנטה שלי היא לא ניתוח אמצעי המבע שלו, אלא הרגש הטמון בו, ולכן הרגש שהוא מעורר. אי אפשר שלא להרגיש משהו כששומעים את הפתיחה של השיר הזה. ערגה, עצב, חרטה, נועזות מתוך ייאוש – משהו מכל אלה דבק בך. תקשיבו, תבינו.

שיר אחר שאני רוצה להביא כאן, בשפה אחרת ומזמן אחר, הוא שיר של הזמרת האלג’יראית-צרפתיה סועד מאסי שזכה לכל כך הרבה השמעות שכמעט אי אפשר לנגן אותו, ובכל זאת החן האדיר שלו בלתי ניתן להכחשה:

גם אם לא מדברים ערבית השיר הזה ממלא את הלב ברגש. אפשר להבין את הזמרת. החיבור אליה פשוט ומיידי, בלי שום מחסום ובלי צורך בתיווך.

דוגמא אחרונה שאביא כדי להמחיש טוב יותר את כוונתי בביקורת על שלמה ארצי, קרובה אלינו ולימי תחילת הקריירה שלו הרבה יותר:

צביקה פיק צומח ככוכב בשנים דומות לאלה של שלמה ארצי, ואפילו העברית שבה הם משתמשים בשנים האלה (“שירי משוררים”) דומה. ובכל זאת, כששומעים את צביקה פיק בשיר הזה, וכשרואים אותו, אפילו בחוסר ההבעה שלו, כביכול, משהו בלב נחבט: אולי זה העצב על מותו של ליאור, בנו של נתן יונתן שכתב את המילים, ואולי העצב המתלווה לעידן הדיסקו שלצידו ובקיצו חיכתה למשתתפיו אותה בורגנות מאכלת-כל שהיא הסוף של הכל, כך נדמה, ואולי זה עצב שמביא מהבית צביקה פיק, בן לניצולי שואה. לא חשוב מה מקור הרגש הזה, הוא נוכח במילים, בלחן, בנוכחות, בהכל. מרגישים.

רגש הוא מבחנה העילאי של כל אמנות (ובעצם של כל מעשה וביטוי אנושיים). לא הסברים, לא מילים, לא ניתוחים, לא שעשועי שפה ורהב לשוני. רגש רגש רגש. לפני הכל, מעל הכל. איפה שיש רגש יש חיים ויצירה ואמת. איפה שאין רגש אין כלום, רק שליטה ובשורת מוות, ולא משנה כמה תעתועים אחרים מוצעים במקומו.

אגב אני מציע לא להסתמך על האבחנה שלי כאן. שימו שיר של זמר שמעיר בכם רגש עז, לא משנה איזה, ואז שימו שיר של ארצי, לא משנה איזה. תחזרו על זה כמה פעמים. ההבחנה בין רגש לקור מתוכנת, אני לגמרי בטוח, תיעשה ברורה.

---

כששומעים את שלמה ארצי לא מרגישים שום דבר. אני לא מתכוון שאני לא מרגיש שום דבר, אלא שאף אחד לא מרגיש שום דבר. וזה בגלל שבאמנות של שלמה ארצי אין רגש. בגלל זה היא גורמת בעיקר לקרינג’. בגלל זה מרגישים לא נעים כששומעים שיר של שלמה ארצי, או כמה. בגלל שהיצירה שלו חסרה את הצידוק הקיומי של כל מבע אנושי: רגש. 

אני רוצה להיות יותר מדוייק מזה. הרי אנשים כל הזמן מרגישים. כששומעים שלמה ארצי, אני מתכוון לומר, לא מרגישים רגש אנושי נובע וספונטני אלא רק את המניפולציה הרגשית שהם כולאים ומבטאים.

אבל רגש לא אותנטי גורם לנו למבוכה. הרגש אצל ארצי כן, כי הוא מרגיש לא נכון. כמו משהו לא הגון שמנסים לעשות לנו. ואולי הכי גרוע: כשמתרגלים להיות מוקפים ברגש לא אותנטי, מתחילים לחשוב שאין רגשות אמיתיים בעולם. מתחילים לחשוב שהזיוף הוא האמת. זה כמובן לא נכון: הזיוף הוא זיוף, אפילו כשחיים בתרבות כמו ישראל, שמקדשת יותר מכל דבר את השקר והעמדת הפנים. את הניתוק מעולמות רגש אמיתיים, שאותם ישראל ותרבותה מבוססת הזיוף מבקשת לחנוק ולהמיר במשהו אחר, מפוברק ונשלט בקלות.

הדבר היחידי שמרגישים כששומעים שלמה ארצי, רוצה לומר, הוא זה שנוצר מחשיפה לחזרה אינסופית על השורה “רגש מזוייף הוא רגש אמיתי, רגש מזוייף הוא רגש אמיתי, רגש מזוייף הוא רגש אמיתי”. כי לא משנה אם הרגש המזוייף מבטא נוסטלגיה מזוייפת, געגוע מזוייף, שמחה מזוייפת או ביחד מזוייף – זיוף הוא תמיד המדיום, והמסר.

היעדרו המפחיד ביסודיותו של כל שביב רגש אמיתי ביצירה של ארצי מתחבר לאלמנט הבא שאני רוצה להצביע עליו, והוא אי-קיומו מעורר הפלצות של הזולת בעולמו של שלמה ארצי. בעצם: אי-קיומו של כל דבר שאינו שלמה ארצי או הפרספקטיבה של שלמה ארצי.

כשספרינגסטין שר על חבר או אהובה הוא נותן להם צבע וטעם וריח: הם מקבלים קיום משל עצמם, שאינו תלוי במבטו של המספר. מי ששומעים את השיר מקבלים נגיעה מהם, חווים אותם. כשדודו טסה שר “היה לי חבר היה לי אח” הזולת, החבר, מורגש. הוא קיים, יש כלפיו כבוד. כשפורטיס שר “את לא” הנוכחות של הבחורה שמהתלת בו מוחשית לגמרי. כמעט אפשר לראות אותה. אפילו כשזוהר שר “אל נבקש“, שיר על חוויית חיים של מסתורין וחיפוש אלוהים ומשמעות, הגורמים האלה קיימים ומניעים. הם לא טריק רטורי של זוהר, או של משה נגר, המחבר.

אצל שלמה ארצי אף אחד ואף אחת מלבדו לא קיימים מכוח עצמם אף פעם. כולם השתקפויות, או אמירות מדוייקות מדי שכל טעם קיומן בעולם הוא התנסחות מפיו של שלמה ארצי: “האם השיר ימנע מבעדנו להמשיך?”, למשל, שואלת הדמות הנשית ב’לא עוזב את העיר’, כמו קלישאה על אשכנזיה תלאביבית שגדלה בבונקר שבו הוזנה אופן בלעדי בטקסטים של יהודה עמיחי. ו’בתחת שמי ים תיכון’ יש “חיה פוליטית, מזדהה עם מיעוטים” (באמא שלך? מה זה אומר בכלל? מי זאת?). וב’תרקוד’ יש אישה שכמובן אומרת לו לרקוד (היא בטח אמנותית ומסתורית).

בכלל, הכתיבה של שלמה ארצי שזורה אינסוף דמויות נשיות שכנראה נולדו כדי להרים לו להנחתה (ז’אנר עברי דוחה שארצי לא המציא, רק הפריז בשימוש בו עד בחילה וסחרחורת), ואין להן שום תכלית קיומית מלבד שיקוף גדולתו ונחשקותו של שלמה ארצי. ב’הרדיו הישן’ היא “לא אומרת לי כלום תישאר או תלך”, וב’תגידי’ הוא מבלה שיר שלהם בפניה לאישה שתגיד לו דברים שהוא אומר לה להגיד (היא כמובן לא אומרת לו כלום, מה שכמובן אמור להשאיר את המאזינים מלאי).

אין בכל גוף היצירה הענף של שלמה ארצי אפילו דמות אחת שהופכת למשמעותית, שלמה, עגולה, בשר ודם. לא גבר, לא אישה, לא מצב, לא מציאות. אפשר להשוות (סליחה על חילול הקודש) את הכתיבה  שלו, למשל, לזו של לאונרד כהן, שמלאה בתיאורים והתייחסויות לנשים ולגברים שפגש בחייו והפכו למשמעותיים עבורו, ובפיהם יש ציטוטים ואמירות שמעניקים לקיומם נופך צלול של אמת, עניין וניצוץ שכלל לא קשורים לכהן עצמו, או לפחות לא נבראים אך ורק בתגובה לנוכחותו המופלאה. מסוזן עד  Alexandra Leaving, מ Famous Blue Raincoat עד Moving On חורך הלב, ההורס מיופי, שהרכיב מחלקי יצירות לא גמורות בנו אדם עם כמה מוזיקאים לאחר מותו. אצל כהן יש אנשים אחרים. גם אצל דילן, וגם אצלנו, אצל מתי כספי (לא ידעתי שתלכי ממני) ואילנית (אולי אתה מקשיב, אולי אתה דומה לי) ופוליקר (ואם את נוסעת, לאן את נוסעת, הנצח הוא רק אפר ואבק) וירדנה ארזי (אתה לי ארץ אבודה לנצח) ואהוד בנאי (רחוב האגס אחד) ובועז שרעבי (אצלי הכל בסדר), ועוד המוני אחרים. האחר אצלם ואצל הכותבות שלהם אמיתי, חי, ולכן האינטראקציות איתו נחוות כאקט רגשית שלם ומרומם, כי באמת אין גאולת נפש אמיתית אחרת בעולם מאינטראקציה משמעותית עם הזולת. וגם לא תהיה.

---

אצל ארצי אין זכר לאינטראקציה משמעותית עם מישהו או משהו. אין אפילו ניסיון לפרוש מעל הזולת שמיכה מנחמת ומייפה של השראה וחסד, מתוך הכרה בממשות של עצמיותם. בשירים שלו מוצאים רק ניצול ציני של דמויות חולפות לצורך שליית ושליפת דימויים בנאליים, הרמטיים, חסרי כל ייחוד, שאי אפשר להבין מהם דבר על מי שהם מתארים.

אפילו ב’לילה לא שקט’ שלו, החבר המת ואלמנתו כמו לא נולדו והתקיימו אלא כדי להאיר באור מחמיא את ייסוריו ולבטיו של שלמה ארצי (שיר שצריך לנתח בנפרד, כי הוא מתועב במיוחד). אגיד רק את זה: לילה לא שקט יוצא ב1986. החבר שעליו מספר לכאורה ארצי (שבאמת מספר רק על עצמו) מת באותו זמן כבר 13 שנה. ארצי מצפה שנאמין שאחרי למעלה מעשור שבו החבר הטוב שלו מת הוא עדיין שבור מגעגועים וצער וממשיך להגיע לאלמנתו מחוסר ברירה פשוט כי היא מאוד תקועה עליו, על החבר של מירון שמת לפני כל כך הרבה שנים, ומלטפת אותו ורוצה כל כך לנחם אותו על מות בעלה.

ב13 השנים שחלפו מאז מותו של מירון גרנות עד צאתו של לילה לא שקט ארצי הפך לאחד הזמרים המפורסמים והמצליחים בישראל, והתחתן והתגרש והיה עם מי יודע כמה מעריצות. עדיין בשיר הזה הוא מוכר דימוי של גבר בודד ומיוסר שנקלע נגד רצונו לרשת שטווה סביבו אלמנת חברו הטוב, והכל באווירת שכול אשכנזו-סקסואלי עתיר שתיקות וקומבניזונים, כאילו לא עבר יום מאותה מלחמה וגולדה עדיין נואמת לעם במבטא גליצאי.

בכלל, אצל ארצי, היעדר הרגש האותנטי והיכולת להעניק אמפטיה וקיום ממשי לזולת עושים את שיריו לפרודיה מתמשכת של קורבנות. הדברים תמיד קורים לו: אבא שלו צועק עליו, אלמנות עוגבות עליו, חברים מתים לו, מבקרים מזלזלים בו, אנשים אומרים לו “בוא תוריד את הירח בשבילי” או “זה החוטא שלי”, ואבא של יזיזה שלו מתפרץ לחדר שבו הם מזדיינים כדי לומר “בתעלה פלוגה שלמה חטפה אש נ”ס ב”טמפו”” (משפט שלדעתי היה גורם למברקניות בלשכה של משה דיין לשילוב ייחודי במפא”יניקיותו, המוסרי בעולם, של אורגזמה ובכי). הוא לא עושה כלום, לא יוזם כלום, לא רוצה כלום, לא מוביל כלום. הוא רק מבקש שיגידו לו, ויראו לו, ויתנו לו צ’אנס. אלוהים אדירים.

הכל עליו, הכל בשביל שינסח את מה שעיניו רואות לכדי בנאליות, אבל הוא? הוא שם רק במקרה, לאסוף את המליונים והנשים הפצועות. את מה שאני זוכר אני רושם, אלק.

---

אם מתחילים לחבר רגע את מה שכתבתי כאן עד עכשיו, יחד עם כשרון הלחנה מלודי מסויים (משעמם וחזרתי עד זרא, אבל נניח לזה לרגע), אפשר להבין למה ארצי הפך לזמר ישראלי כל כך פופולרי ומייצג.

נרקסיזם וקלישאות הן הרי לב הקיום הישראלי, במדינה היהודית והדמוקרטית שלו, שמושיטה יד לשלום ומקיימת שוויון מלא ללא אפליות (ועוד אחרי השואה שהיא לא רק הפשע הכי נורא בהיסטוריה אלא הפשע הכי יחיד בהיסטוריה). בישראל, הרי, אין שום זולת ושום אחר. ישראל לעולם לא נדיבה עם מישהו אלא כדי להאיר את עצמה באור יודו-פילנטרופי. ישראל מסרבת להכיר בפלסטינים כבר 150 שנה, בהתעלמות קשת עורף טוטלית, שבה היא מדביקה בהצלחה חלקים ניכרים מהעולם.

כמו הנשים אצל ארצי, בישראל, אם פלסטינים קיימים, או ערבים בכלל, הם קיימים רק כדי להציג אותנו בקורבנותנו שובת הלב או בגבורתנו ונועזותנו המרגשים עד כלות. אחרת אין בהם שום תועלת.

כמו שלמה ארצי, בסיפור של הישראלים הכל תמיד קורה להם, הפטאליים והפאסיביים. הם אף פעם לא יוזמים שום דבר. פתאום יורים עליהם, פתאום מתנפלים עליהם, פתאום מתהפכים עליהם, נפגעים מהם, והם – מה? הם רק היו פה. הם רק עשו שקשוקה פה אחי מה.

כמו שלמה ארצי, הישראלים אוהבים לחשוב על עצמם כסחבקים ונגישים וספונטניים מה (אחי), אבל בעצם הם חיים בגטו מסוגר שכל פרט שבו מתוכנן בקפידה כדי למנוע מגע עם מציאות אחרת ולהעצים מנעד מאוד מאוד מצומצם של רגשות מזוייפים, ולכן נשלטים ומנוהלים. 

---

הפאסיביות, הקרבנות וביטול-הזולת-תוך-האדרה-עצמית מככבים באחד הלהיטים המוקדמים והמזוהים ביותר עם ארצי, “שיר חייל” (“אני שומע שוב ברגעי השלווה”), שהולחן למילותיו של נמרוד גאון שנהרג בגיל 22 במלחמת יום הכיפורים. כמו לילה לא שקט השיר הזה ראוי גם הוא לטיפול מיוחד, כי גם הוא איקון של ישראליות שהאלמנטים המזעזעים שלו לא זוכים לשום התייחסות. השיר הזה עושה ניים דרופינג מערבי ליברלי (צ’כוב, רביעייה קאמרית, ג’ניס ג’ופלין) שמאיר את הדובר באור מכובד, נאור ונאה, אבל השורה התחתונה והעליונה שלו היא זו שארצי הפך לפזמון: אני חייל, ואל תבכי לי ילדה. 

אחרי הכל הכל, כל הרפרנסים והתרבות הגבוהה, אני חייל, ואל תבכי לי ילדה (קרי: מיידלע). אחד ההמנונים של ישראל החילונית והליברלית הוא מזמור למאצ’ו הישראלי שסותם את הפה ל”ילדה” בשם הצבאיות הקולקטיבית, כל זאת תוך שהוא מטיח בה התייחסויות תרבותיות גבוהות כדי להמחיש את הקונפליקט הפנימי שהוא לכאורה נתון בו, ובעצם מעולם לא התקיים (אם היה מתקיים, ה”הילדה” הייתה מקבלת ממשות, והעולם שלה ייצוג מכבד). הנוהג הזה מתאים ככפיה ליד לארצי, למחנה שלו ולהוויה הישראלית: זה ה’יורים ובוכים’ הקלאסי: קשה לנו מוסרית ואסתטית, אבל נמשיך לבחור מלחמה והרג ודם.

איך זה שהשיר הזה הפך לכזה המנון תל אביב חילוני? העיר הלכאורה שוחרת שלום ורגועה ומצביעת שמאל? טוב זו לא באמת שאלה, העיר הזו תמיד הייתה נמר בעוד כבש. אפשר להניח שהכביכול אירוניה של הדובר בשיר, שכאילו לא באמת מתכוון שהילדה תשתוק ותניח לו עם הטרדות האזרחיות שלה, היא מה שהעניקה לו הכשר אינסטנקטיבי מהתחלה, למרות שלגמרי ברור, מקריאה והאזנה (ומהיכרות מינימלית עם ההיסטוריה של המיליטריזם הישראלי), שהשורה הזו לא נאמרת בצחוק, אלא ברצינות גמורה. הכביכול אירוניה, הומור או קבלה פאסיבית של הדברים רק נועדה להחליק אותה בגרון ולפטור את אומרה מאחריות.

---

במשך שנים רבות ארצי נחשב לנלעג: הזיוף והריק של היצירה שלו היו ברורים למי שרצו והסכימו לראות אותם. מהעמדה הפוליטית המשתנה לפי רוח הזמן עד הייצוגים הנלעגים של דמויות נשיות חולפות, מהשטחיות הרעיונית והרגשית עד הפאסיביות הקומית שהוא מייחס לעצמו, אי אפשר היה לקחת את ארצי ברצינות אף פעם (“אחרי הכל את שיר”. ג’יזס פאקינג קרייסט).

אבל הוא המשיך לעשות מוזיקה, והמשיך והמשיך. ולאט לאט הציבור הישראלי התחיל למצוא בו זמר שמבטא באופן האולטימטיבי את מה שהציבור הישראלי למד, או אולף, להיכסף אליו: רגש מזוייף של ‘אנחנו’ ושל ‘פעם’ (כל משטר פשיסטי בעולם מאוהב בנוסטלגיה, וארצי עושה נוסטלגיה מיומו הראשון כזמר לפני 50 שנה, והיא אולי המאפיין הצורני הראשי של היצירה שלו), לצד קורבניות ופאסיביות.

ובעיקר, אני חושב, הקהל הישראלי מצא בארצי את היכולת לפברק בשכנוע עצמי מלא את השכרון הספציפי שמסב רגש מזוייף של בואו ניזכר בחוויות כאילו מגניבות שעברו עלינו כאילו ביחד, ונעשה כאילו היה לנו משהו חכם להגיד, וכאילו עכשיו אנחנו מסתכלים על זה בנינוחות נוסטלגית משועשעת, כשכל מה שאנחנו באמת עושים זה להיכנע להיפנוזה קולקטיבית שמטיל עלינו נרקסיסט שבאמנות שלו מנתק אותנו מרגש, מהזמן והמרחב, מהעבר האמיתי, מכל צורה של הוויה אותנטית.

כשפותחים את הרדיו הישראלי בימים האלה שומעים אינספור שיבוטים של שלמה ארצי: זמרים וזמרות שעושים את עצמם כאילו הם מרגישים משהו, רצוי רומנטי (כשבתכלס כולם נשמעים מסורסים ומצומצמים כאילו היו על מינון מוגזם של משככי חרדה, נוגדי דיכאון ומגהצי קול). שום דבר לא אמיתי ולא מזיז, והכל מכוון לסאונד מהדהד של הופעות ענק שכאילו מבטאות התרגשות משותפת ובעצם הן טקסים המוניים של הרדמה עצמית.

אבל האשכנזיות העמוקה של שלמה ארצי, שמשרה עליו ייחוס של ארץ ישראל הישנה והטובה, והשפה שהוא לקח מהמעמד שאליו שאף להשתייך (פסודו-רהיטות, או צחות לשון שנועדה לטשטש מנעד רגשות לא קיים ואומללות קיומית עמוקה: שפה שנועדה לחסום רגש במקום לבטא רגש), היכולת האמיתית לגמרי שלו לא לראות אף אחד ולא להרגיש שום דבר – אלה עשו אותו למה שהוא: הזמר הישראלי האולטימטיבי.

בשנות השמונים, כשהשקרים של המדינה הזו עוד היו טאבו, אפשר היה לגחך על שלמה ארצי. באווירת ההתפרקות וההתפכחות, ישראל של השקרים הגדולים צריכה להיאחז בכל משענת קנה רצוף שהיא יכולה להניח עליו את ידה. בהקשר הזה צריך לראות את התחייה המחודשת של תדמיתו של שלמה ארצי, או את החיבוק המחודש שהממסדים המתנכרים לשעבר מנסים להעניק לו. אפשר לשער שהמיתולוגיזציה של דמותו רק תעמיק ככל שהשברים הישראליים ייחשפו והצורך בסימולקרה של מדורת שבט יגבר.

איך לא מתמסר, אחרי הכל, למי ששר לנו בדיוק את מה שהיינו אמורים לאהוב ולהרגיש אם אנחנו והוא היינו מי שהוא המציא בכשרון כזה. אף אחד אחר לא יכול לגלם עבורנו בשלמות בריאה שלמה של חיים, מחשבות, מקום והיסטוריה שכולם, מא’ עד ת’, בדיוניים ומזוייפים לחלוטין. רק שלמה ארצי.