אפילו בלוגר נלהב כמוני, או חף במיוחד ממעצורים לשוניים במיוחד, לא משחרר לאינטרנטוספירה בכל יום פוסט עם כותרת כזו. אני לא מתכוון להתנצל על הבחירה שלי, אלא לבסס ולעגן אותה. זו פרובוקציה, אבל ממש לא רק פרובוקציה: מדינת ישראל אכן, בפועל, בכוונה ובידיעה, מחסלת את חיי ילדיה ומפוררת את עתידם לכדי חומר בלתי מזהה שיהיה קשה מאוד, אם בכלל, לקרוא לו חיים, וחיים מלאים, משמעותיים וחופשיים קל וחומר.

אני מאשים: בשם ובכסות תבהלת הקורונה הארורה (התבהלה, לא הנגיף: הנגיף הוא אחד ממליארדים שכמותו שאין לו השפעה מיוחדת במינה על חיי בני האדם), כבר שנתיים קלנדריות שלמות, שמתפרשות על פני שלוש שנות לימודים יקרות מפז ובלתי חוזרות, הופך את חיי הילדים בישראל לגיהנום עלי אדמות.

גיהנום של חוסר ודאות חריף ואלים, ואימה בלתי פוסקת מפני הכל וכולם: החברים והחברות, המורות והמורים, הנהלת מוסדות החינוך, ההורים וההורים של החברים, האדם ברחוב, השלטון על אלף זרועותיו, העולם והחיים עצמם, והגוף שלהם ושלהן.

כל זה לא קורה סתם: מדינת ישראל, בשורה אינסופית של צעדים והחלטות שלא כאן המקום לפרטם, ובבחירה מובהקת בעידוד פאניקה ככלי להבטחת ציות ושליטה, הפכה את החרדה הבלתי נשלטת, חסרת הגבולות, למדיום העיקרי של שנות הקורונה.

גם מבוגרים פגיעים מאוד להשפעתה המצמיתה של חרדה מתמשכת, אולי ילדים, בגלל נסיונם המוגבל ויכולות קוגניטיביות ורגשיות שטרם התפתחו במלואן, רגישים במיוחד להשפעה של חרדה, אימה ופחד שאינן פוסקות, ומשודרות ללא הפסק מהמשדרים הראשיים שמכוננים את התודעה: בית הספר, ההורים וכלי התקשורת.

כל מקורות הסמכות בעולמם של הילדים הישראלים פועלים נגדם ונגד טובתם: אם בעידוד חרדה ופחד שעולות לכדי פרנויה של ממש (מה מסוכן? הכל. מי מסוכנים? כולם. מה זירת האיום המרכזית? הגוף שלך. מה אופי הסכנה? טוטאלית וקיומית. לכמה זמן? לנצח: במושגי ילדים קטנים, שנה דומה יותר לעשור של מבוגרים), ואם בכליאה ובשלילת חופש התנועה, הלימוד, הקשרים החברתיים והמשחק, שהם אבני בניין חסרות תחליף ביצירתו של אדם כשיר רגשית וחברתית. אבני בניין כל כך יסודיות, ספונטניות ומובנות מאליהן שקשה לדמיין זמן אחר בהיסטוריה שבו הזכויות האלה נשללו בצורה מכוונת, יסודית ומפוקחת למשך זמן רב כל כך, ובאופן שמגביר את האבסורד ותחושת השיגעון – על רקע שגרה שאינה מלחמה או אסון טבע כבד, אלא, כמו במותחן פסיכולוגי מורט עצבים, מצויה כמעט כולה בתחום הסמוי מהעין. התחום המופשט לגמרי, שילדים אפילו לא יכולים לתפוס כראוי.

---

עד עכשיו אמרתי דברים כללים, שנשענים על שכל ישר ופניה לעולם התבונה והרגש של הקורא/ת. אבל כשטוענים טענות כבדות כל כך, של פגיעה מכוונת ומיודעת בילדים, כדאי להוסיף כמה מראי מקום, וכך אעשה. הנה כמה דיווחים ממקורות מיינסטרימיים לחלוטין על הנזק שנגרם לילדים בשנות תבהלת הקורונה:

וויינט מדווח על עלייה עצומה באובדנות, באלימות ובמצוקה אצל ילדים

דה מרקר מספר על הכפלת מספר הפניות בנוגע לאלימות כלפי ילדים

מומחי המרכז הרפואי שניידר מתריעים על עלייה במצוקה נפשית אצל ילדים ובני נוער

הארץ מדווח על עלייה משמעותית במצוקה נפשית אצל תלמידים

עוד בהארץ: זעם, קשיי הסתגלות ואוצר מילים מצומצם: אלה ילדי הגנים גדלו בצל המגיפה

ועוד אחד מהארץ: על הרגרסיה והקשיים של ילדים בחינוך מיוחדת בזמן תבהלת הקורונה

ודו”ח האינטרנט של בזק מלמד על בדידות, דיכאון וחרדה בשיעורים מבהילים אצל ילדים (ועל 12 שעות מסכים ביום)

ויש גם מקורות באנגלית:

הCDC האמריקאי מדווח על עלייה של עשרות אחוזים באובדנות אצל מתבגרים 

האגודה הפסיכולוגית האמריקאית: מצבם הנפשי של ילדים נמצא במשבר

המרכז הלאומי למידע ביוטכנולוגי בארה”ב צופה שנים של עלייה בדיכאון, חרדה והפרעות נפשיות אצל ילדים

---

לאחר הרשימה הזו, שעושה כאב לב ובטן קשים מנשוא, אני חייב להזכיר שני דברים מהותיים: ראשית, אני לא מידען או מומחה איסוף מידע ברשת. אם הנתונים האלה זמינים לי בחיפוש קצר וחובבני, מקבלי ההחלטות חייבים לכל הפחות להיות מודעים לזה, שכן מקורות המידע שעומדים לרשותם עולים עשרות מונים על אלה שזמינים לנו: הן יכולים להזמין מחקרים משלל גופים ולמנות מידענים בתשלום.

דבר שני שחשוב לומר: איסוף נתונים סטטיסטיים רחבים, בייחוד במה שקשור להשפעות נפשיות, ובוודאי ובוודאי בזמן תבהלה, כשאין תמריץ לחפש השפעות כאלה, והאיסוף מסובך במיוחד בגלל המגבלות (על כל הכבוד לשאלוני רשת, הם לא יכולים להחליף מחקר אמיתי, בעולם האמיתי, על סמך אלפי ראיונות עומק, בגיבוי גישה לכלל מאגרי המידע הרשמיים).

רוצה לומר – התמונה הנוראית שעולה מהחיפוש הפשוט שעשיתי, מהאינטואיציות שלנו, ממה שאנחנו רואים ושומעים בעצמנו בסביבה שלנו, הם בוודאי גרועים פי כמה. הם בוודאי גרועים לאין שיעור בפריפריה החברתית והכלכלית, שנהנית תמיד מתשומת לב ציבורית פחותה, ולא פחות חשוב מכך – מקבלי ההחלטות ומובילי הממסדים אצלנו לא מגיעים ולא משתייכים לאותה פריפריה, ולכן כלל לא מודעים לקיומה מבחינה אישית, ולא לוקחים בחשבון את צרכיה.

---

כל מה שאני ואנחנו יודעים – מדינת ישראל יודעת, וכנראה יודעת הרבה יותר. משמע: היא גורמת את הנזקים הנוראיים והמחרידים למאות אלפי ילדים בידיעה ובכוונה. מדינת ישראל כלל לא לוקחת בחשבון את שלומם של הילדים במכלול השיקולים של ניהול המגיפה, למרות שברור לה שהם משלמים מחיר נפשי ולעיתים רבות גם גופני עצום.

אני רוצה להזכיר לכולנו: הגנה על הילדים, הבטחת ילדות טובה ומיטיבה עבורם – זהו חוזה אנושי בסיסי שבבסיסיים. בעולם הישן, שלפני תבהלת הקורונה, לימדו אותנו שמסכנים את חיינו, אם צריך, כדי להציל ילד או ילדה. אבל ההגיון הזה כבר לא בתוקף: ילדים בזמן תבהלת הקורונה הם נתון סטטיסטי חלקי, שקרי וריק מתוכן אנושי. הם לא קיימים כבני אדם, והם בוודאי ובוודאי לא קיימים כבני אדם פגיעים וזקוקים להגנה במיוחד.

בכל המידע שמסופק לנו בכל ימי התבהלה האלה, שלומם של הילדים מעולם לא היה חלק חשוב או לעיתים רבות קיים בכלל. סיפרו לנו כמה ילדים נדבקו וכמה אושפזו: כלומר ילדים היו חשובים אך ורק בהקשר של אישוש התזה הממסדית של הקורונה. בשום הקשר אחר הם לא עלו לתודעה, והאינטרסים שלהם לא קיבלו שום ייצוג בציבוריות ובפוליטיקה שלנו.

כך, בחסות התבהלה, דור שלם של ילדים, מתבגרים וצעירים – אלה שהנגיף עצמו מסוכן להם הכי פחות – עברו דהומניזציה מוחלטת, והפכו לאביזרים בהצגת חרדה ואימה אפוקליפטית שמנהלים באטימות ועיוורון שייזכרו לדיראון עולם קומץ גברים (עם קומץ קטנטן של נשים בתוכם) עשירים ופריבילגים בתפקידי מפתח, תוך מחיקה של אינסטינקט אנושי וציוויליזציוני מהותי מאין כמוהו: לשמור ולהגן על הילדים מכל משמר, לפני הכל.

את כל זה מדינת ישראל עשתה ועושה בעיניים פקוחות לגמרי, בידיעה ובכוונה. וכך, מבוגריה וחזקיה, כדי להבטיח את המשכיות שלטונם וכוחם, בוחרים, באופן פיגורטיבי קרוב מאוד למילולי, לטרוף חיים דור שלם של ילדים. זו הסיבה שבחרתי את הדימוי הויזואלי המצמרר שמבוסס על סיפור מהמיתולוגיה היוונית ומלווה את הפוסט הזה בשתי תמונות – אחת של רובנס, השניה של גויה.

---

הם לא יפסיקו. הם לא יתחילו לחשוב אחרת, שנתיים אחרי שהתחייבו על קו אחד. הם לא יכולים להרשות לעצמם להודות בטעות כל כך קולוסלית, הרסנית, טראגית, קטסטרופלית. השאלה היחידה שנשאלת היא רק מה אנחנו מתכוונים לעשות לגבי זה: נמשיך לשתוק מול הרס חיי הילדים, או שנצא מהמחילות שלנו ונשמיע קול ברור וחד משמעי: תורידו מייד את הידיים מהילדים שלנו. מייד אבל.

אם הציבור לא יכריח את השלטון לסיים את תבהלת הקורונה לכל הפחות בנוגע לילדים – זה לא ייפסק לעולם. לאסוננו, זה כבר נמשך הרבה, הרבה יותר מדי זמן.