1: אמריקה כמרקחה
העולם כולו היה עד לפלישה המאורגנת (לפחות במובן שאנשים כאלה מסוגלים לו) של כוחות טראמפ לגבעת הקפיטול, ולהשתלטות הזמנית (מאוד) שלהם על המתחם. הבעתה מפני התרסקות של מוסדות השלטון האמריקאיים היכתה גלים לאורך ורוחב המפה הפוליטית בארה”ב, כשנציגים מכל המפלגות ומוסדות השלטון ואפילו ענקיות עסקיות התנערו באופן פומבי וסופי מטראמפ. ענקיות המדיה החברתית אף חסמו את חשבונותיו – לצמיתות.
קשה שלא לגחך לצביעות האמריקאית, בייחוד זו של הימין הרפובליקני והמרכז הרך והטיפש – עכשיו אתם מזדעזעים? לא הספיקה לכם כליאת ילדים בכלובים והפרדתם מהוריהם? תמיכה גלויה בנאצים שרצחו מפגינה בשרלוטסוויל? שורת הקשרים האינסופית עם המאפיה והמודיעין הרוסי מצד חלק עצום מקברניטי קמפיין 2016 וכמובן מצד משפחות טראמפ וקושנר עצמן? מישהו יכול היה לטעון שהוא לא מבין מי זה טראמפ ואיך זה ייגמר כל השנים הללו? הרי מהשניה הראשונה שבה הוא הודיע על מועמדותו כל מי שהיה ברשותם קמצוץ של קורטוב של שיפוט נורמלי הבינו שזה לא יכול שלא להיגמר באסון רב נפגעים, אולי כזה שלא תהיה ממנו דרך חזרה.
אז קשה שלא לגחך לצביעות ולטיפשות, אבל אנחת רווחה לגמרי מותרת לנו, שכן ביום בימים שלישי ורביעי בשבוע החולף הסתיימה כהונתו של טראמפ כנשיא ארה”ב. בהתחשב בפוטנציאל הנזק שהיה לו, בהתחשב בכוח העצום שיש לנשיא אמריקאי, אנחנו ממש חייבים לברך על מזלנו הטוב שהעולם המוכר לנו לא נגמר לגמרי בתמרות עשן ודם.
כל זה לא אומר, כמובן, שהסכנה, או הסכנות חלפו: אמריקה נשארת מדינה דתית נבערת בחלקה הגדול עם חורים קשים ביותר בחוקה שלה ושיטת בחירות מהמטומטמות ביותר שהמציאו בני אדם, עם מדינות ואלקטורים ואיזורי בחירה, ומשבר הקורונה עדיין גובה את חייהם של עשרות אלפי אמריקאים מדי שבוע, ומצבה של מעצמת העל הגרוטסקית הזו אומלל לגמרי מכל כך הרבה בחינות (חוץ מהבורסה, כמובן, שהיא מנגנון פוליטי שנועד להבטיח את צמיחתו האינסופית של ההון שבידי ההגמוניה – צמיחה שהיא התכלית האמיתית בבסיס המדינה האמריקאית הקיימת).
אבל דונלד טראמפ כבר מקרטע על אדי נשיאותו, ובקרוב מאוד הוא כבר לא יהיה נשיא. וזו בשורה טובה ומיטיבה לעולם כולו: ההשראה השוביניסטית, לאומנית, אלימה שלו הרעילה את מוחותיהם ומוחותיהן של גברים ונשים בכל העולם, ונתנה רוח גבית לערמות של ריאקציונרים ושונאי נשים וזרים: התנופה הזו נעצרת עכשיו, או לפחות סופגת חבטה הגונה. על כך יש לברך. זה עדיין לא סיכום מסודר של כהונת הנבל הזה (שהענקתי לו את הכינוי ההולם חזירשטן), אבל אנחנו מתקרבים לשם.
לחובבי הפודקאסטים: מוזמנות להאזין לפרק החדש של הגלובליסטים, שבו אור סיונוב ואנוכי מתןוכחים על גיל ועמרי בשאלת המוקד הנכון והדרך הנכונה קדימה עבור הנשיא החדש. הויכוח היה מצויין בעינינו – שתפו אותנו בדעתכםן!
2: ישראל מסוממת
כמו נרקומן שלקח מנה גדולה במיוחד והוא עומד מתנדנד על קצה גג גבוה, ככה ישראל עומדת ומתנדנדת מעל התהום המבשרת על קיצה והיא הלומה לחלוטין, פאסיבית לגמרי, מטומטמת חושים, מפגרת תודעה, מנותקת, מבוהמת, מאובנת. בשנים האחרונות האופרציה הביביסטית השתלטה באופן מלא על כל מוקדי התקשורת והכוח בישראל, וערוצי התקשורת והחדשות פולטים מקרבם, ללא הפסקה, תערובת מבחילה של אשפה טחונה ומשני תודעה, אותה היא תוחבת בכוח לגרונם של הישראלים, המתנהגים כמו ברווזים תלויים על אנקול בדרכם לשוחט. לא נשארה שום דעת ושום תבונה, שום עצמאות ושום הגיון בציבוריות הישראלית. אנחנו בריכה דוממת של ריקבון וטיפשות, ואין לנו שום יכולת, או אפילו קצה חוט של כוונה, להציל את עצמנו.
הרעות החולות של הציונות והיהדות – הנבדלות, ההתעליינות, הקורבנות, המסגור האלים והדרוויניסטי של המציאות, הפטור המוחלט ממחוייבות מוסרית כלפי הזולת הלא יהודי – אלה מגיעות למיצוי באחרית ימיה של המדינה העברית, ומביאות את יושביה להתבונן כמהופנטים בזוועה האינסופית שרוקחת עבורם חבורת בלפור – תחתית החבית של הקיום האנושי, העם היהודי והאנושות בכלל.
המעטים מבינינו שעדיין ערים עכשיו מרגישים משהו דומה לפציינט שהכרתו שבה אליו באמצע ניתוח, ומחוסר יכולת להשמיע קול הוא מרגיש באימה את אזמל המנתחים עושה את מהלכו בגופו. זו הישראליות עכשיו – זו הישראליות למי שיש להם המזל להיות בהכרה, כן? רובם המוחלט של הישראלים פשוט מתו והפסיקו להתקיים מכל בחינה הכרתית. דיאטה של רעלים תעשייתיים ומשני תודעה גמרה אותם.
בשבוע שבו אמריקה ניערה מעליה את הטראמפיזם המחליא, ישראל צעדה עוד צעד אחד מטה אל התהום, לזרועותיה של המפלצת שהיא התגשמות כל הפחדים שהיא השליכה על העולם – והפכה להיות בעצמה.
3: תודה על הקפה
אבל זה לא אומר שנאבד את ההומור שלנו – כי לא רק שהוא שומר על השפיות והפרספקטיבה הבריאה שלנו, הוא גם עוזר לנו לזכור שאנחנו נצחיים בעוד המוסדות המטומטמים של העולם הזה שבריריים וחולפים. כל הטירוף הזה, הסיאוב, השקרים, מחלת הנפשת המשפחתית והלאומית של המדינה והנהגתה – כל אלה לא יותר מעננה נשכחת בעברו הבלתי נזכר של ילד בריא וחופשי אחד איפשהו, מתישהו, מחר. הפרק העגום של קץ המדינה העברית עבור מי שיש חיים בקרבם לא מסמל את סופנו שלנו כבני אדם פרטיים – בדיוק להיפך, הוא יכול להיות נקודת ההתחלה של משהו חדש. הוא צריך וחייב להיות, אם תשאלו אותי. אחרת אין טעם בהתנגדות. ארחיב על כך בהזדמנות.
אני, בכל אופן, שם ז על הכל. ואם אני מצליח להצחיק את עצמי, ואתכםן, אז הכל טוב. אנחנו כאן, אחרי הכל, בשבילנו.