האגדה על אשמת נתניהו הבלעדית הפכה לאיזו מדורת שבט מאולתרת בשבועות האחרונים – הכל באופן צפוי לחלוטין, כמו כל תגובה או אמירה או התרחשות במישור הפנים ישראלי, שהוא מישור של תקיעות טוטאלית וחזרה עצמית מעגלית אינסופית.
את הנרטיב הכוזב הזה צריך להזים, וזה גם לא קשה. הנה כמה נקודות מרכזיות באחריותו של השמאל הציוני (ותנועת הנוער המשותפת שלו עם הליכוד, הלא הוא “המרכז”).
- מי שיזמו את ההתנחלויות והשליטה הצבאית בחבל עזה היו אנשי השמאל הציוני בממשלת גולדה.
מתוך הערך “גוש קטיף” בויקיפדיה:
יותר מכל מעשה או החלטה של ממשלות נתניהו לדורותיהן, ההחלטה העקרונית של ממשלות מפא”י שבין מלחמת ששת הימים למהפך 79 אחראיות למצב הנוכחי בעזה. כבר אז אפשר לראות את תחילת הטקטיקה שישראל מנסה להוציא לפועל עד שעות אלה ממש: הפרדת צפון הרצועה מדרומה.
- מי שהיוו את הרוב האנושי העצום בכל המנגנונים והממסדים של מדינת ישראל מאז היווסדה ועד היום הם אנשים שמשתייכים לשמאל הציוני ולמרכז הישראלי. עשרות שנים אחרי עליית הליכוד השליטה של יוצאי מפא”י בשלל מנגנונים סגורים ומבוססי ותק נשארה חזקה מאוד. האנשים האלה, כולם ללא יוצא מן הכלל, מאז ועד ימים אלה, שיתפו פעולה בצורה מלאה עם יוזמות הכיבוש של ישראל. הם היו הבירוקרטיה המשפטית, הרפואית, הצבאית, שהוציאה את המדיניות הזו לפועל, והם היו המקימים ומנסחי האתוס של הממשל הצבאי בשטחים.
3. השמאל הציוני מעולם לא רץ על טיקט של סיום הכיבוש, ומעולם לא יצא נגד המדיניות הזו כפסולה כשלעצמה. השמאל הציוני בחר תמיד לדבר על הכיבוש כרע למוניטין של ישראל ולא כרע בפני עצמו. הדים לגישה הזו אפשר לראות בביקורת, אפילו של צעירי המחנה בימינו, על מתנחלים בגדה ש”מבעירים את השטח”, עם גישה שמתעלמת באופן בוטה, קונסיסטנטי ומכוון מהאסון לפלסטינים. בגישה הזו השמאל תרם לדהומניזציה של הפלסטינים, שהפכה לאסון הגדול ביותר של מדינת ישראל, או לשרשרת האסונות המתגלגלת האינסופית שהיא חווה.
4. מאז ה”אין פרטנר” של אהוד ברק בשנת 2000 השמאל הציוני בישראל התגייס לחלוטין ואימץ במלואה את הגישה הזו, כולל מפלגת מרצ שנמחקה בבחירות האחרונות. בעשור האחרון בייחוד השמאל הציוני והמרכז הישראלי הורידו את הכיבוש מסדר היום הפוליטי של מדינת ישראל. את הכיבוש במובנו הרחב והשלם, אני מתכוון לומר: בהובלתם הסוגיה הפלסטינית נעלמה מהשיח, ואיתה נעלמו הפלסטינים עצמם כבני אדם בכלל וכבני אדם בעלי זכויות אדם וזכויות פוליטיות בפרט.
ההתעלמות הזו היא אם האימהות של הקונספציה שלפני השביעי באוקטובר. מי שלא רואה באנשים בני אדם לא יעריך נכונה את יכולותיהם וכוונותיהם, ולא יידע לפעול מולם בקונטקסט ריאליסטי. ואין צורך לומר: יגרום להם לייאוש טוטאלי מהיכולת להיפגש איתו במישור המציאות.
הנקודה האחרונה הזו, יהיו מי שיטענו, נכונה גם לפלסטינים עצמם. אני לא משוכנע באיזה מידה הדבר הזה נכון. בכל מקרה, הגורם החזק בשטח מכל בחינה היא ישראל, המחזיקה בשטח היא ישראל, בעלת הקשרים בארה”ב היא ישראל, והאחריות על גורל הסכסוך ומסגור הסכסוך בדעת הקהל העולמית תוטל תמיד יותר על כתפיה, ובצדק. האינטואיציה האנושית לא מכירה במושג של כוח ושליטה בלי אחריות.
5. בשנה האחרונה (תסלחו לי אם הכרונולוגיה לא מדוייקת לגמרי: אני מעגל לצורך הנוחות) הפגנות קפלן מילאו את הארץ והיו הנושא הכמעט בלעדי של התרבות הישראלית. בכל הפגנות קפלן, בכל אחד ממאות ואלפי האירועים, ההפגנות והתהלוכות שנערכו, הנושא הפלסטיני, אם מבחינה מדינית, אם מבחינה הומניטרית ואם מבחינה צבאית (במובן של היכולת להחזיק את מדיניות הכיבוש) לא עלה אפילו פעם אחת.
בשנה הזאת כתבתי ואמרתי את זה פעמים רבות: זו הייתה ההזדמנות האחרונה של מחנה השמאל הציוני, או של ישראלים בעלי מצפון בעיניי עצמם, להעלות את הכיבוש לסדר היום מיוזמתם. זו הייתה ההזדמנות האחרונה של ישראל, כמדינה, להיות בצד שיוזם ומוביל פיתרון.
מה שקרה בשביעי באוקטובר הוכיח לא רק את זה – שהכיבוש והסוגיה הפלסטינית יכריעו את גורלה של ישראל – אלא שהשמאל הציוני, לכל אורך הדרך, היה מושחת, עיוור וטיפש. ויש לו שותפות מלאה באסון הזה.