אנשים שמשתמשים בקביעות ברשתות חברתיות, כמו שעשיתי במשך יותר מעשר שנים (ואולי קרוב יותר לעשרים, אם לוקחים בחשבון את הבלוגוספירה שקדמה להן), לא תמיד זוכרים את זה, אני חושב, אבל ברשת, כלומר באינטרנט, יש הרבה יותר מפייסבוק וטוויטר.
בחודש האחרון לא נכנסתי בכלל לאף רשת חברתית. הכנסתי את הפייסבוק והטוויטר שלי להפסקה, את האינסטגרם שלי מחקתי כבר מזמן, ואת הטיקטוק מחקתי עכשיו (האפליקציה הזו שיעשעה אותי רבות בתקופה האחרונה: יש בה משהו מצחיק ומרענן, עד שעולים על הטריק והכל מתחיל להיראות אותו דבר).
למה פרשתי מהרשתות, שהיו חלק כל כך בולט בחיים שלי? אני לא בטוח שאני יודע להסביר בדיוק למה, במילים. עלתה בי תחושה של מיאוס, אבל מיאוס כלפי מה? אני חושב שבייחוד כלפי הכובד הנורא של הפלטפורמות (הפרסומות והאופציות האינסופיות והמטרחנות של פייסבוק), והאחידות והשיפוטיות במגוון האנושי ובטון בטוויטר (שהוא פלטפורמה של גברים אשכנזים ממסדיים, וקצת נספחות ונספחים שחולקים איתם השקפות).
במובן אישי מאוד, מזה תקופה שאני מרגיש שהרשתות מפריעות לי יותר מעוזרות לי להשיג את מה שאני רוצה בחיים, ובניצוץ של רגע החלטתי שזהו, אני חותך לתקופת זמן לא מוגבלת.
חודש, כמובן, הוא זמן קצר מדי לסיכומים: האפקט הרגשי של פרידה מהרשתות ייקח זמן לעיבוד והבנה, אם בכלל אחליט להישאר בניתוק הזה. אבל כן קרה לי משהו מעניין בחודש הזה: חזרה אלי הסקרנות שאפיינה את השנים הראשונות שלי מול המדיום החדש הזה, האינטרנט.
סקרנות: לגלות מוזיקה חדשה, יוצרים ויוצרות שלא שמעתי עליהם. בחודש האחרון, נגיד, גיליתי את המוזיקאית הבריטית האדירה אימוג’ן היפ, דרך שיר שעשתה את הרכב בריטי בשם Urban Species, הנה כאן:
.
פעם, כשהאינטרנט רק התחיל עבורי, והתחלתי להשתמש בו ככלי עבודה (בקריירת התוכן, הכתיב והתרגום שלי), הייתי מחפש בגוגל עשרות ומאות מושגים ואנשים ביום. שחקניות ושחקנים, מוזיקאיות ומזיקאים, סופרות וסופרים, מונחים ואסכולות בפילוסופיה ומה לא. העושר שגיליתי היה מרגש: אפשר היה לדעת משהו על כל דבר בעולם בשניות, ואם מתעקשים קצת, תוך כמה שעות או ימים אפשר ממש לדעת משהו על משהו. זה לא אדיר? זה אדיר.
הסקרנות הזו שלי, שהאינטרנט בצורתו ה”טבעית”, אם אפשר לקרוא לו ככה, מעודד, קצת כהתה בשנות הרשתות החברתיות, שסוגרות הכל במודל הרמטי של דובר-כותב וקהל, עם מנגנון ברור, מהיר וממכר של תגמול.
אז חודש הוא רק חודש, אבל החלק הזה, הניצוץ הזה, של סקרנות וחיפוש דברים מעניינים ללמוד, להכיר ולדעת, הוא ממש כיפי.
מקצועית החודש האחרון היה מעניין מאוד גם כן, אולי אספר על זה בהמשך. בטוח שאשתף בעוד מחשבות ותובנות מהתהליך הזה, של גמילה משנים ארוכות ארוכות של שימוש כבד מאוד ברשתות החברתיות.
הרבה אנשים מרגישים שהרשתות לא עושות להםן טוב, אבל לעזוב זה קשה ומפחיד, אני חושב. אבל זה לא בלתי אפשרי, ואולי בפער בין קשה לבלתי אפשרי יש פתח לעולם חדש ונכון יותר של תוכן ועניין ותקשורת, פחות ממוסחר, פחות מפוקח, פחות אמריקאי. אינשאללה.
אני, בינתיים פה
הי אלון
בתקופה טרופה זאת חייבים לעשות הפסקה ולהתנתק מהרשתות… לפעמים אי אפשר להכיל יותר…
אני מוצאת את עצמי מתנתקת רק ביער… ועוד הרבה אנשים…
חייבים לנקות ראש מדי פעם, לאסוף כוחות חדשים..
עדיין יש לנו דרך ארוכה מי יודע מתי ייגמר הטירוף
שבת שלום אלון,
חשבתי על כך היום: להודיע על התנתקות זמנית מטוויטר. לפייסבוק אני לא נכנסת אלא אם כן מישהו מבני המשפחה הגדולה שלי כתב משהו, וקיבלתי מידע על כך. אני מרבה להגיב על ציוצים של אחרים בטוויטר, אבל באמת זה כבר לא מושך כל כך. נכון שישנם ציוצים מצחיקים על מה שקורה כאן בארץ, וגם עוקצניים וגם שנונים. לפעמים.
אבל, הנה אותך הכרתי באמצעות הטוויטר וגיליתי אדם צעיר (נו, בוודאי כל אחד הוא אדם צעיר לעומתי…) החושב וכותב ומנסח והוגה ומבקר. אם כך – אולי לא אמהר להתנתק מהטוויטר בקרוב?
אני עסוקה עכשיו בהעברת כמה יצירות ספרותיות שלי לפורמט של ספרים דיגיטליים בדפדוף. רכשתי תוכנה לשם כך, אם כי עשיתי זאת עוד לפני כן ללקוחות שלי כמו”לית, וזאת באמצעות חברות שעושות זאת לאחר שאני משלמת להן מדי שנה סכום מסוים, לא הכי מבוטל בשבילי. חלק מהיצירות שלי הם פרקים מספר שלי שיצא מזמן מזמן בשם “ירדנה” בהוצאת “כתר, צד התפר”. יצירות אחרות לא יצאו לאור בספר, אם כי אחת מהן – כן, בחלקה. אם תרצה אשלח לך קישור לשניים או שלושה סיפורים. כן, הסגנון שלי ישן נושן, נכון. ויש גם ביטויים ודיאלוגים בערבית מדוברת הכתובים באותיות עבריות.
כתוב לי מה אתה רוצה, או מתכנן, לכתוב בקרוב, על מה, ולמי?
אני מסיימת כאן, לא כל כך מעניינת אותי השנה האזרחית החדשה, ואני מקווה שהיא תניח לי ואני אניח לה. ישוע המלח לא מהלך על פני הכינרת אצלי בדמיון ובראש, כמו אצל לנרד כהן. אצלי “על שפת ים כינרת ארמון רב תפארת, גן אל שם נטוע, בו עץ לא ינוע.”