ניוזלטר שבועי #5, 05/122020
זה קטע: בכל פעם שאני מנסה לכתוב משהו על הפוליטיקה הישראלית, לא ממש משנה על מי או על מה, הרגש הראשון שתופס אותי הוא ההבנה של כמות הרעש המרופש שמקיפה אותנו (שלדעתי אשכרה יכולה לגרום לשיבוש נוירופסיכולוגי): השקרים והמניפולציות בכל הצורות והרמות – ועוד לא דיברנו בכלל על הנחות השולל העקרוניות של המקום הזה. הרעש הזה משמש מחסום רציני לעיסוק רציני בסוגיות האלה: זה כאילו אזור כואב בתודעה שמעדיפים לא לגעת בו. ועיסוק בסוגיות של פוליטיקה ישראלית, אף על פי שאנחנו מוכרחים לעסוק בו באופן אובססיבי כמעט, מעורר בו זמנית רגש של משיכה ודחיה.
כדי להצליח לעבור את המחסום הזה, של הרפש והרעש, צריך לא לצעוק יותר חזק, או לשקר יותר גדול, אלא להתעקש על בהירות. לתפוס נקודה אחת ממש טוב ולהגיד עליה משהו מתבקש, או ראוי, או מעורר מחשבה.
–
הסוגיה שאני חושב עליה היום היא ההתנגדות לנתניהו (אל דאגה, זה לא הולך להיות טור שמציע לקבל את נתניהו, לא האדם ולא התופעה, לא ציבורית ולא אישית). כי בהתנגדות הזו, ואולי באופן שלא חייב להיות ככה, נקשרים שני מוטיבים: הראשון הוא ההתנגדות לאיש ולכנופייתו ולתרבות השלטונית המטפשת והמנוונת שלהם. זה המוטיב הברור והמובן. אבל המוטיב שני, ברור מגובש ומוסכם, הוא הרעיון של “הצלת המדינה”, או “שינוי”.
עכשיו אני לא בא לשפוט אף אחד: בעניינים האלה, כמו בכל דבר אחר בערך, לשיקול ולמצפון האישיים יש וחייב להיות המשקל המכריע.
אבל רגע, בכלל אפשר להציל את המדינה? כלומר פוליטית? מה שנעשה פה בכל הרמות – נורמטיבית וארכיטקטונית, דמוגרפית ואסטרטגית, יכול להתהפך? לעבור שינוי עמוק ויסודי? ואנחנו לא שואלים את השאלה הזו באופן עקרוני, אלא באופן קונקרטי: עם מה שאנחנו יודעים ורואים, האם יש בכוחנו לשנות את הצו הפנימי, או הצווים הפנימיים, של הממסד הזה?
–
מי שחושבים שאפשר לעשות את השינוי הזה, בעזרת מפלגות מרכז ופיצול הקול הימני וחבירה נקודתית לערבים וכו’ – אשריכן, זה לא ויכוח שאני רוצה לעשות כאן.
אבל אם אי אפשר להציל את המקום הזה במובן של הפיכתו מקום דמוקרטי באמת, פלורליסטי באמת, שוויוני ושואף-צדק באמת, האם לא כדאי כבר לתת לנתניהו להיות חתום על החורבן?
–
השנה וחצי האחרונות היו מרות כלענה עבורנו. איפה ששמנו רגל התגלו חולות טובעניים. מי שהאמנו לו שיקר לנו. מה שחשבנו שיחזיק מעמד נפל (ומה שחשבנו שייפול מחזיק ומחזיק).
בנקודה המכוערת והכואבת שאנחנו נמצאים בה, כשמצד אחד אנחנו רואים את השבר והחורבן הפוליטי בכל מה ששמאלה מהליכוד, עם הוואקום הנורא, ומצד שני את המסירות המטומטמת של הרוב הדומם פה לגורלם העגום; כשאנחנו מבינים את האסוניות של התהליכים ההיסטוריים פה, ואת עומק הבור המוסרי שישראל כרתה לעצמה – –
אז על מה אנחנו נלחמים בעצם? מה נועיל בכך, במובן העמוק והמשמעותי, בהחלפת נתניהו בחליפה ציונית-לאומית אחרת?
נכון שההסתה נגדנו קצת תירגע (אם תירגע). ונכון שלא נסבול מכאבי לב ואוזניים כאלה מאה פעם ביום, אלא רק חמישים. אבל האם החליפה הריקה העתידית הזו, שגם היא אמורה לעלות למקומה בצירוף מקרים לא סביר בעליל (מירב המאמצים של נתניהו מוקדשים לפירוק האופוזיציות מולו) – האם החליפה הזו תיצור עבורנו מדינה אחרת?
כי אנחנו הולכים להתפרקות בלתי נמנעת, כמו שהבטן שלנו אומרת (כשרק לוחות הזמנים נשארים בסימן שאלה), אולי עדיף שנתניהו יהיה חתום על החורבן הזה. בלי קשר לזה שאני שונא אותו שנאת נפש, ואוהב את מחאת (ומוחות) בלפור מלא מלא.
אז מה עושים?
חיים אתה חיים…
ואני אוהבת אותך.איש יקר עם תובנות חכמות .
יחד ננצח
תגדיר ׳להציל׳. האם ישראל תהיה חברה שוויונית לכלל אזרחיה שלא תחזיק כ4 מיליון פלשתינים תחת משטר צבאי מיד עם החלפתו. של נתניהו?
כנראה שלא.
האם יגבר הסיכוי של הרוב החילוני להשתחרר ממלתעות שלטון המיעוט האורתודוכסי/מאפיוזי שנתניהו מנהל זה יותר מעשור?
כנראה שכן.
האם זהו צד הכרחי להתקדמות מול הפלשתינים?
כנראה שכן.
תיקון כולל לא יכול לקרות רק על ידי החלפת נתניהו, אבל זו הדרך היחידה לתחילתו של תהליך.
חוץ מזה, מה אכפת לנו מי חתום על זריקתנו לתהום? אנחנו קודם כל נלחמים לא ליפול
מסכים עם דברייך. בסיס כללי המשחק חייב להשתנות כי הכל רקוב כבר, היסטורית ,שינויים התרחשו מתוך חורבן כזה או אחר , ריאקציה.
יש לתת לחורבן להתרחש על מנת שהריאקצייה תיהיה אמיתית ואימתנית. אסור לנו להאריך את הקץ , יש לאפשר לו להגיע, ולהתכונן ליום שאחרי- מהפכה שלטונית וחברתית, בניית מדינת ישראל 2.0 משופרת ומשודרגת ובעלת מנגונים פנימיים לאי-השנות המצב בו טיפוסים חלקלקים ומתוחכמים מנצלים את הגמישות המובנת בשיטת הממשל כדי להרוס אותה מבפנים. חיסון לקורונה וחיסון לשלטון פופוליסטי של דיקטטורת הרוב המשוחד והמסומם.
בנייה,שגשוג, דעיכה.זה המסלול שעמד עליו אבן ח’לדון.אין אומה שהצליחה להתחמק מהמסלול הזה.
באשר לשינוי.והצלת ה” מדינה”.המסלול הוא כזה:”Throughout recorded time, and probably since the end of the Neolithic Age, there have been three kinds of people in the world, the High, the Middle, and the Low. They have been subdivided in many ways, they have borne countless different names, and their relative numbers, as well as their attitude towards one another, have varied from age to age: but the essential structure of society has never altered. Even after enormous upheavals and seemingly irrevocable changes, the same pattern has always reasserted itself, just as a gyroscope will always return to equilibrium, however far it is pushed one way or the other.
The aims of these three groups are entirely irreconcilable:
– The aim of the High is to remain where they are.
– The aim of the Low, when they have an aim – for it is an abiding characteristic of the Low that they are too much crushed by drudgery to be more than intermittently conscious of anything outside their daily lives – is to abolish all distinctions and create a society in which all men shall be equal.
Thus throughout history a struggle which is the same in its main outlines recurs over and over again. For long periods the High seem to be securely in power, but sooner or later there always comes a moment when they lose either their belief in themselves or their capacity to govern efficiently, or both. They are then overthrown by the Middle, who enlist the Low on their side by pretending to them that they are fighting for liberty and justice.
As soon as they have reached their objective, the Middle thrust the Low back into their old position of servitude, and themselves become the High. Presently, a new Middle group splits off from one of the other groups, or from both of them, and the struggle begins all over again. Of the three groups, only the Low are never even temporarily successful in achieving their aims…. From the point of view of the Low, no historic change has ever meant much more than a change in the name of their masters…
https://youtu.be/M7oD0lHXrjk