“אהבה בימים קרים” הוא סרט נ-ה-ד-ר. זה הדבר הראשון שצריך להגיד עליו. חכם, מלא יופי, עם ביקורת פוליטית חכמה לצד חמלה אנושית וחברתית, ושחקנים יפים ואנושיים שמצטערים להיפרד מהם בסוף הסרט (אם כי הסוף כל כך חכם ואלגנטי שהצופים מבינים היטב את חלקם בו, ומבינים היטב את תפקידם בסיפור, ולכן מדובר בעצב אמיתי, של חיים, שהוא רגש רחוק מאוד מקדרות).
איך מצליח סיפור אהבה בין גבר לאישה על רקע פולין הקומוניסטית, מסוף מלחמת העולם השניה עד סוף שנות השישים, להיות יוצא דופן ומענג כל כך? הרבה מאוד דברים עובדים מצויין בסרט הזה, אבל בעיניי שלושה דברים עיקריים עושים אותו למיוחד וסוג של כמעט צפיית חובה: הראשון הוא החסכנות והדייקנות בשימוש באמצעים קולנועיים וסיפוריים; השני הוא הדמות הראשית, הגיבורה, והפמיניזם הכובש שמובע באמצעותה, והשלישי הוא הסוף. לאהבה בימים קרים יש סוף שזוכרים, וזה זיכרון שיש בו חסד.
בעידן כל כך מוגזם ורועש ומופרך מבחינת אמצעי הפקה, עידן של מכות פטיש ויזואליות, קוליות ועלילתיות, הסרט הפולני הזה מצליח להיות עדין, בלי פרובוקציות, בלי אובדן שליטה, בלי ניסיון להמם. הבמאי פאבל פאבליקובסקי רצה לספר סיפור, והוא הניח לסיפור עצמו ולדמויות להוליך את העלילה, מבלי לכפות שום דבר מלאכותי. התוצאה היא מגע קולנועי וסיפורי עדין וטבעי שהצופה הולך איתו בגלל סקרנות וחיבה, ולא בגלל שרעש מחריד דוחף אותו לאנשהו במכניות אמריקאית בלתי נסבלת. אהבה בימים קרים הוא מופת של שימוש חכם ומושכל במצלמה, בקומפוזיציה, במשחק, בפסקול, בעריכה, והאיפוק שלו מרנין ממש.
הגיבורה הראשית בסרט, החצי הנשי של זוג האוהבים, שמשחקת יואנה קליג, היא דמות נשית כל כך שלמה, כל כך מנומקת, כל כך עצמאית, שהיא יוצרת לא רק דמות כובשת, אלא גם אייקון פמיניסטי. גם כאן, החסכנות והאיפוק של הבמאי לא צועקים שום דבר, אלא מניחים לדברים להתפתח ולדבר בעד עצמם. הגיבורה הזו, שלבטיה, אישיותה והחלטותיה מהווים חלק משמעותי מעמוד השידרה של העלילה (לצד חינה הרב, שממלא את המסך ואת הצופה בחדווה), מראה כוח נשי בדרך כל כך בלתי מתאמצת שהא הופכת לבלתי נשכחת. גם כאן, הניגוד הבולט לדרך שבה קולנוע וטלוויזיה אמריקאיים מספרים כל דבר, כולל פמיניזם, מעלה בצופה אימה של ממש: כמה נלקח מאיתנו כשאמריקה הברברית והמוגזמת הפכה לקובעת העולמית בכל דבר. כמה יפה פולין יודעת לדבר.
רציתי לדבר על הסוף הנפלא של הסרט, אבל לפני זה צריך להגיד: יש עוד המון לדבר עליו בסרט הזה. מקום חשוב ממלאת הביקורת הפוליטית שלו, על הסטליניזם והדיכוי התרבותי שמנהלות מדינות עם ממסדים מושחתים וטוטליטריים, על מוסד הגלות הפוליטית והפטריוטיות, והקשר של בני אדם לנוף ולמרחב האנושי שלתוכם נולדו. כמובן ישנה גלריה שלמה של דמויות חינניות ומוצדקות: ויקטור, הצלע הגברית של צמד האוהבים, שמשחק תומאש קוט; מנהלת הלהקה אירנה, שותפתו, שמגלמת אגתה קולשה; המנהל האדמיניסטרטיבי של הלהקה, שמנסה להישאר בסדר ולהישאר אדם באקלים פוליטי בלתי אפשרי.
הסוף של הסרט, כלומר סצינת הסיום ממש והרצף של מספר הסצינות שקודמות לה, הוא המקום שבו הסרט מתעלה לגבהים אמנותיים וסיפוריים של ממש. גם כאן, בעידן של יצירות קולנועיות שהיוצרים שלהן פשוט לא יודעים איך לסיים, אהבה בימים קרים עוזב את הצופים עם שילוב של עומק וקלות, אהבה ועצב שראיתי מעטים כמותם בחיי. עד כדי כך זה טוב.
לכו לראות את אהבה בימים קרים. זה סרט נהדר. ואם יש לכם/ן אהבה, קחו אותה איתכם/ן.
–
אהבה בימים קרים, במאי פאבל פאבליקובסקי, פולין 2018