ראשית כל, דיסקליימר:

זה לא פוסט להגנתו של אריק ברמן (ממה הוא צריך להתגונן בכלל?).

זה לא פוסט הזדהות עם אריק ברמן. 

זה גם לא פוסט שטוען שהדעה של אריק ברמן חשובה, נכונה או מעניינת במיוחד. 

זה גם לא פוסט על פמיניזם. 

–

זה פוסט על הדרך שבה התרבות שלנו מאלפת אותנו להתייחס לעצמנו, קרי, לדעות של עצמנו, ולזולת, קרי, לדעות של הזולת כפי שהן נתפסות בעינינו (ואם זה נשמע שאני מבליע פה טענה על כך שנעשית לקיום שלנו רדוקציה לתחום הדעה זה רק בגלל שזה בדיוק מה שאני עושה).

–

מייד כשראיתי אתמול את ההתייחסות הראשונה לראיון של אריק ברמן אצל קובי מידן היה לי ברור לאן זה הולך, וגם היה לי ברור שארצה לכתוב משהו על זה. 

כי מההתייחסות ה”פמיניסטית” (במרכאות כי יש הרבה יותר מאפשרות אחת לפמיניזם או לתגובה פמיניסטית) הראשונה שראיתי עד האחרונה, הטון בכולן היה זהה: סתום את הפה. חצוף. דביל. מי אתה. מה פתאום אתה פותח פה? אתה יודע מה אנחנו עוברות? איך אתה מעיז חח אתה כזה טיפש ומנותק ונלעג. 

אפשר לקרוא לזה: תפיסה של צנזורה לגיטימית מחמת פגיעה קולקטיבית/בשם מאבק קולקטיבי.

–

זה לא חדש או ייחודי לפמיניזם, צורת ההתייחסות הזו לאדם שמביע דעות על דברים שלגביהם אסור שתהיה לו דעה באקלים נתון: ישראל מתייחסת בצורה דומה מאוד לאנשים שמביעים עליה ביקורת. ממסדי הבריאות בעולם התייחסו בדיוק באותו טון לאנשים, כולל רופאים, ששאלו שאלות על מדיניות הקורונה. ובדיוק באותו טון אנשים דתיים משתיקים מי ששואלים שאלות על ההנהגה הדתית שלהם. ובדיוק, בדיוק בדיוק, באותה צורה, מתייחסים שמאלנים ממסדיים למי שסוטה מקודקס האמונות המאושר לשימוש שלהם בכל נושא: מהקורונה חביבתנו עד המלחמה באוקראינה ועד הלהיט האחרון במגזר: ילדים טרנסים (התגובה שלהם, אגב, למקרא השורה שתיים האחרונות היא: וואוו מזרחי, אתה בובה טרנספובית של פוטין) (ולמקרא האבחנה שלי: אתה מתחכם אבל אתה יודע שאנחנו צודקים) (זה בגלל שהם חיים זיהוי מוחלט של עצמם הפוליטי והגופני עם הטוב). 

אני לא מנסה לרמוז, חלילה, שימנים נקיים מההרגל הזה, אם כי איכשהו, בימין, בגלל שהם לא מחנה שמבוסס על דימוי עצמי של טוהר מוסרי נעלה וזיהוי עצמי מוחלט עם הטוב אלא על משהו ארצי יותר כמו הבטחת ההישרדות של הקבוצה שלנו בעולם של מלחמות אחי, הסלחנות לאמירות לא מקובלות אצל ימנים גדולה יותר. הם גם פסיכים, אבל אחרת. הפסיכיות שלהם אנושית יותר. 

מה שאני מנסה להגיד: אקט הסילוק והביוש הפומבי כלפי כופרים ומעיזנים אינו ייחודי למי שתופסות את עצמן כפמיניסטיות. זה משהו שהתרבות בזמן שלנו מלמדת אותנו לעשות, והיא מלמדת אותנו לעשות את זה איש ואישה במקום שהם, באמונות שלהם (מה שההופך את ההבדלים האידיאולוגיים המיוחסים למחנות השונים למגוחכים, כי בפרקטיקה כולם מתנהגים באותה צורה אשפתית, אינפנטילית וכוחנית).

–

שוב חשוב לי להגיד – אין שום דבר באריק ברמן שהוא יקר או חשוב לי במיוחד. המוזיקה שלו תמיד עיצבנה אותי, והפריבילגיה הלבנה שהוא עשוי ממנה לא בנויה לגייס את אהדתי, בואו נגיד ככה. אבל אני כן חושב שרגשית מה שהוא עשה במילים שלו זה לא טריקת דלת, אלא פתיחת פתח לשיחה: הוא לא אמר “מי טו זו תנועה מיותרת ומחרידה”, או “צריך לעצור כל מי שמשתייכת למי טו”, או איזה משהו אחר, טוטלי וגועלי. הוא הקדים והסביר שכגבר הוא לא חווה אפליה ולכן ההבנה שלו חסרה. הוא טרח ואמר “כגבר, מהצד”, כפתיח לביקורת שלו (שבתמצית אפשר לבטא אותה כ: מי טו יכלה להיות תנועה יותר רכה, סלחנית ומחבקת, ובאופן כזה נקבית יותר, כלומר מחברת בצורה שלמה יותר בין צורה לתוכן). 

האמירה הזו היא לא מופרכת מיניה וביה (מה שלא אומר שהיא נכונה), וגם לא מלאת שנאה. או שוללת. היא אמירה עדינה של גבר שמנסה לבוא בדיאלוג עם תנועה פוליטית נשית שאי אפשר לחלוק על ההצדקה הקיומית שלה (דחיה מוחלטת ושלמה של הרגלי כפיית מגע מיני, או וייב מיני לא רצוי, מצד גברים על נשים), אבל קשה שלא להבין שהיא יכלה לבוא, וכנראה באה, בכל מני סגנונות ואופנים. כי ככה זה אנשים. 

כלומר בתוכן האמירות שלו אין שום דבר סנסציוני – שוב, גם אם לא מקבלים אותן. 

–

הכעס האוטומטי והדחיה האוטומטית, לדעתי, אכן לא מגיעים בתגובה לתוכן הדברים. הכעס והדחיה האלה מובעים כלפי עצם העיסוק הביקורתי של גבר בתנועה נשית. ופה, בנקודה שפמיניסטיות עכשוויות יחשבו שהיא הכי מוצדקת ונכונה, אני חושב שיש טעות יסודית מרה. וזו לא טעות של פמיניזם, זו טעות של תפיסה מקטבת, מפרידה, אנטי-אנושית בבסיסה, של המחנות הממסדיים בזמננו – השמאל יותר מכל, כי הוא הממסדים, אבל גם הימין. 

הביקורת שמופנית לאריק ברמן מתבססת על הפילוסופיה של הזמן, שהיא הפילוסופיה של הגטו: רק חברי וחברות קבוצה מסויימת רשאים לדבר על הקבוצה הזו ועל איך שהיא מתנהלת בעולם. הפילוסופיה הזו, של השמאל הממסדי, מחלקת את העולם לקסטות קסטות וכתות כתות שלכל אחת יש שם וגבולות ברורים ואנחנו כאילו בחזון של רב תרבותיות ושיתוף אבל באמת, בפרקטיקה, מקיימים אתוס של הפרדה מוחלטת + גדר חשמלית וזקיפים חמושים במכונות יריה. אין קבוצה ותת קבוצה שלא התגבשה למשהו נפרד בעידן הדומיננטיות של הפילוסופיה הזו: לא נשארו בעולם שני אנשים שיש ביניהם מכנה משותף וקרבה אמיתית (אלא אם כן זו שנאה משותפת לאדם שלישי, מקבוצה אחרת). 

תסלחו לי, אבל באיזה עולם מדומיין מתקיימת הפרדה כה מוחלטת בין גברים לנשים? בין עניינים גבריים לעניינים נשיים? לאריק ברמן אין אמא, אחות, בת זוג, חברה? אין לו (כמו שיש לכולנו) גם אלמנטים נקביים או נשיים בפסיכולוגיה? הוא לא חלק מתרבות שבה חיים ופועלים יחד גברים ונשים, שהמטרה שלנו היא להגביר את ההרמוניה ביניהם, דבר שניתן לעשות רק באמצעות דיאלוג מתמיד, כלומר היפוך מתמיד ומשותף של הערימה הפסיכולוגית והנרטיבית של כולם? 

לא ברור לנו שאין דבר כזה עניינים שלך ועניינים שלי? שהכל מעורבב ובתנועה מתמדת? 

אני לא מנסה לרמוז או להציע, שגבר צריך להביע דעה כל פעם שאישה מדברת, או שהוא יהיה חכם לעשות את זה, או שאני מוצא חן רב בגברים שממהרים לחלוק את דעותיהם המסגבירניות על כל דבר ועניין בלי שהתבקשו לכך; אני כן אומר שליצור הפרדה בין-קבוצתית מלאכותית ואלימה כזו זה מתכון לאסון. זה ההיגיון ההפוך למה שאנחנו רוצים להשיג.

אני כן אומר שליצור מערכת תרבותית שהשיח בה מבוסס על מנגנון הרשאות מבוססות-זהות שמונפקות באופן שרירותי לגמרי על ידי קבוצות זועמות שרואות את עצמן כנבדלות לגמרי אחת מהשניה – זה ממש, ממש דבילי. באמת. זה מטומטם. זה ניו יורק והוליווד ונטפליקס, וזה מטומטם. 

–

אריק ברמן לא כתב פוסט צעקני ולא אמר שום דבר באופן לוחמני או בוטה. הוא הביע דעה שלגיטימי לגמרי שתהיה לאדם. זה לא אומר שהיא נכונה. התגובה לדברים שלו מספרת על חברה שמקצצת לעצמה את הכנפיים ואת השיחה החופשית שלה, כלומר את החיות שלה ממש, ומתרחקת מהרמוניה והבנה. זו חברה שבוחרת במודע בפירוד ובדידות וסכסוך (או שמובלת לכך על ידי ממסדים שזה האינטרס שלהם). 

לסתום את הפה לאנשים, ובייחוד כשהם מתבטאים בעדינות ובצורה מסוייגת, זה הרגל רע. זה לפני ומעל לכל אידיאולוגיה. 

–

ומה אם הוא היה מדבר על המאבק המזרחי? 

כשחשבתי על הפוסט הזה ניסיתי להעביר את העמדה שלי במבחן: מה היה קורה אם אריק ברמן היה אומר “אני מבין שיש כעס מזרחי על אפליה, אבל אני לא מבין למה יש רק כעס ולא מנסים להציע פיתרון קונסטרוקטיבי. איפה המתיקות המזרחית המפורסמת?”

האם הייתי כותב פוסט זועם שקורא להשתיק אותו? אני חושב שהקוראות והקוראים שלי יכולים לנחש שלא, שכנראה הייתי מציע שכדאי לברר למה הוא מתכוון בדיוק (ועל ידי כך מעורר עלי את זעמם של פעילים מזרחים חד משמעיים). 

אבל מעבר לזה, ברמה האמיתית, הרי אין שום מאבק מזרחי. יש קצת אמירות פה, קצת אמירות שם. מישהו יכול לדמיין מי טו מזרחי? זו הרי בדיחה. אין שום סיכוי שדבר כזה יתפוס (אגב יש סיבה מובהקת למה פמיניזם כן תופס ומאבק עדתי בישראל לא: פמיניזם בצורתו המוכרת והממוסדת הוא שדה המשחק של נשים לבנות פריבילגיות. דהיינו: המשך הדיכוי הלבן באמצעים אחרים). 

–

אנחנו, כולנו, התרגלנו לחשוב במונחים מאוד מאוד קטנים, נפרדים, חלשים, מאויימים. אנחנו כל הזמן עוסקים בסימבוליקה של כוח: מי אמר עלי, על מי אני אמרתי, מה צעקו לי, מה צעקתי בחזרה. מי רצה להשפיל אותי, את מי אני השפלתי. שטויות במיץ. עיסוקים שמתאימים לילדים. 

כוח אמיתי זה לנהל שיחה – כשמוצעת שיחה. כשיש רצון בשיחה, ופתיחות לשיחה (אחרת זה בזבוז זמן). כוח אמיתי זה לא לירות מהמותן את המעט רעל וכעס שנשאר לנו אחרי מליון סבבים קודמים דומים לגמרי, בצורה שלא עושה אפקט על שום דבר ואף אחד ותוקעת אותנו כל הזמן באותו מקום, רק עם יותר בדידות ועויינות ונוירוזה. 

התרגלנו לחשוב על אנשים, על החברה, על קבוצות, במונחים של נפרדות וסכסוך ומאבק ועויינות. אבל זו לא המציאות. זו פרספקטיבה פוליטית יזומה אחת, מטופשת ורעילה במיוחד. האנשים היחידים שהיא משרתת חיים סיפור אחר לגמרי. אחד שלא קשור למין ולא קשור למגדר, אלא רק לכוח וכסף.

הנקודה האבסורדית, לסיום

אם אריק ברמן היה אומר שהוא אישה בשם, נניח, סתוונית ניליאלי, אותם אנשים שגינו אותו בתוקף היו מאולצים פוליטית לחבק אותו. ואז גם היה מותר לו להביע את הביקורת שהוא הביע, כי אז הוא היה אישה. כי בזמנים שלנו גבר לא יכול לדבר על נשים, כי זה מנכס וחצוף, אבל הוא יכול להפוך לאישה. פלאי פלאות, אני אומר לכםן.

השבוע הזה, שמסתיים בשישי ה9 ליוני 2023, היה דחוס, אלים וכאוטי במיוחד. כל כך הרבה דברים קרו: הפעוט מוחמד תמימי בן ה3 מת מירי של חיליי צה”ל, אחד מעשרות ילדים פלסטינים שמתו רק השנה מאש כזו, בהחמרה מואצת של מדיניות ההרג הישראלית, שמגיעה בד בבד עם שיאים חדשים ברצח בתוך החברה הערבית בישראל (כמה מפתיע ומסתורי, וכמובן לא קשור).

מזג האוויר הרע והמשונה של השבועות האחרונים, והסימנים יוצאי הדופן ומעוררי השאלות בשמיהם של הישראלים הגיעו לראשונה למיינסטרים, וקיבלו תשובות שכמובן הכל בסדר ומדובר בתרגיל (אם למישהו היה ספק) (צחוק מרגיע). לתוכן התשובות אין מה להתייחס – הממסדים משקרים כל הזמן לגבי הכל כי תכלית קיומם היא לשקר לנו כדי לעשות את חבריהם עשירים וחזקים יותר. יחד עם זאת עצם ההגעה של הנושא לדיון פומבי מעידה על כך שהמערכת מבינה שהנושא מעסיק הרבה אנשים.

אחת הדרכים הבטוחות לדעת שביקורת ציבורית על משהו נוגעת באמת, אגב, היא כשהשלטונות מתחילים להגדיר אותה קונספירציה. ואם יותר ויותר דברים הם קונספירציה, זה אומר שהשלטון מרגיש פחות ופחות מחוייב לענות על שאלות, ומידלדל מספרם של שואלי השאלות בקרב אליטות ההון והכוח. ככה, במאמר מוסגר.

והיה גם מצעד הגאווה בתוך שבוע הגאווה שבמסגרת חודש הגאווה. מרגש. 

–

בכלל, מגדר, אקלים והיסטריה רפואית הם בערך כל הנושאים שמותר לנו לעסוק בהם בעידן החדש והמופלא של המדע והדייטה. כל שאר הדברים שממלאים את קשת הרגשות והעניין האנושית הולכים לפח – לפחות אם אתם לא מעוניינים בפודקאסטים שהקליטו רובוטים ומספרים על סנסציות היסטוריות וחדשות המדע לילדים (אנחנו לא סתם מרגישים שהכל מיועד לתבנת ולטמטם אותנו: זה באמת ככה). מפאת מגבלות של סבירות על אורך הטורים ומספר הנושאים שאפשר לעסוק בהם בפעם אחת לא ארחיב בנקודה הזאת כאן, אבל אני בכל זאת בוחר להציף אותה. היא תטופל בהמשך בצורה יסודית, מבטיח. לאן מוכוונת תשומת הלב שלנו, ולמה – אלה שאלות יסוד פוליטיות, אחרי הכל. 

את העיסוק במגדר (או לפחות במה שמתחזה לעיסוק במגדר וכלל אינו כזה) אני שומר לסוף הפעם. אני בוחר להתחיל בחזית האקלים (או לפחות במה שמתחזה לעיסוק באקלים וכלל אינו כזה). אצלי חרוט עוד זכרה המכביד של הפסקת החשמל היזומה משישי שעבר. כל הסיפור של הפסקת החשמל הזאת היה מוזר – עומס בלתי נסבל של שימוש בחשמל ביום שישי, כשהתעשיה מושבתת? כשאתרי הבניה שובתים מקדיחותיהם? זה היה מוזר וחוסר האמון הטוטלי והמוחלט שאני חש לכל סיפור ממסדי מאז הקורונה מייד גרם לי לפקפק בנרטיב הרשמי של מצוקת החשמל. אבל אקדח מעשן לכך שהכל סיפורי בדים, ושבעצם מה שעושים לנו זה אילוף למצוקת חשמל כדי להכשיר דיקטטורת אקלים, לא ראיתי. 

אבל אז, ביום רביעי, אני לא יודע איך בדיוק, קפץ לי לעין אייטם בוויינט שבו גיא סמט, מנכ”ל משרד האנרגיה, אומר: “במשבר האקלים צריך להתכונן לאירועי קיצון“. וואלה (“במשבר האקלים” עם ה’ הידיעה. לא סתם משבר אקלים, אלא המשבר. זה שהחיים שלנו עכשיו סביבו. האינדוקטרינציה האגבית הזאת היא העיקר של הכל). 

הפסקת החשמל היזומה הראשונה בתולדות ישראל שסיבתה משבר אקלים, אתם מבינים, הגיעה בדיוק בזמן לועידה של וויינט וידיעות אחרונות. שם, באותה ועידה, נתן מנכ”ל המשרד את הראיון הביזארי הזה, שבו הוא עושה כל מה שאיש שלטון ומשטר בישראל ואולי במערב כולו עושים בשנים האחרונות – אומרים כלום בהמון מילים (אני ממש מפציר בכל לקרוא את הראיון הזה ולהגיד לי אם הבנתם ממנו משהו קונקרטי). יותר נכון, כמעט כלום, כי הוא כן אומר שהפסקת החשמל הייתה בגלל משבר האקלים, ומספק את ההסבר הבא: 

“נפלו שתי תחנות כוח מזהמות. אחת דליה ואחת אשכול. בסביבות אחר הצהריים, ברגע שנפלו, לא היה להם כוח וברגע שלא היה להם את הכוח, התחילו להוריד לקוחות. מה הייתה הטעות של נגה? הם גם לא הפעילו עוד תחנות ברזרבה. למה זה קרה? זה קרה בגלל משבר האקלים. אבל איך זה קשור למשבר האקלים? כי כשאתה מבין שיש משבר אקלים, אתה מבין שאתה צריך להיערך לאירועי קיצון, ואתה לא מבין בדיוק האם זה יהיה עוד מעלה, פחות מעלה, כמה חמור זה יהיה. ואז כשנגה מסתכלים על זה, הם רגילים למה שהיה בשנים עברו. הם אומרים ‘מה שהיה זה מה שיהיה’, ולא מפעילים את כל היכולות שלהם. הם לא מבינים את זה שהם צריכים להיערך לדברים הרבה יותר קיצוניים. כל מי שהסתובב בחוץ הבין שיש משבר אמיתי”.

אני מציין את המובן מאליו: ככה נשמע אחד האנשים שעל פניו מובילים את מדיניות האנרגיה בישראל. הוא זחוח ברמת דחי וגועל, אין לו מושג על מה הוא מדבר ובין המילים והמשפטים שלו לא מתקיים כל קשר לוגי ניתן להבנה. אף על פי כן הוא יודע בוודאות ובהירות דבר אחד: יש משבר האקלים, ומה שקורה זה בגללו. כלומר: זה מה שהוא מבין שהאנשים החזקים בשלטון מצפים ממנו להגיד. זה מה שהוא מתודרך להגיד. זו השורה התחתונה הברורה שמצופה ממנו להפיק בתוך בליל הבולשיט הרגיל של איש ציבור.

זה חשוב שזה המסר של האליטות הישראליות והעולמיות, שבבירור מכינות אותנו לאסון ובבירור בטוחות שהן הולכות להרוויח ממנו בענק, אחרת הן לא היו משקיעות בו כל כך הרבה.  

ובתזמון כמעט מוצלח מדי, התבשרנו השבוע על פיתוח ישראלי שיצמצם את אור השמש, או משהו פסיכופתי מעין זה.  גם פה, כמו בעניין האייטם בחדשות 12, צריך לשים לב למגמה: תופעות האקלים והנדסת האקלים מתחילות להיות מדוברות. פוליטית זה כנראה אומר שהאנשים שעוסקים בזה מבינים שאין יותר צורך להסתיר דברים, כלומר שהתוכניות וההיערכות הושלמו, כולל ביות האוכלוסיה והבטחת הסכמתה מראש לכל צעד ממסדי שלטוני, כולל המופרע ביותר. 

–

בתכלס, זו הנקודה החשובה של עניין האקלים כפי שעוסקים בו אנשים שלשלטון נוח לכנות “קונספירטורים”, והם למעשה אנשים שחושבים על המציאות במובנים פוליטיים (דהיינו: דברים קורים מסיבות של כוח וכסף, ולא ספונטנית). כי השאלה החשובה בהקשר הזה היא לא מה הטכניקה המדוייקת שבה השלטונות משתמשים כדי לנסות להנדס את מזג האוויר, אלא (1) האם אנחנו מאמינים שבהינתן להם האפשרות, השלטונות והממסדים יימנעו ממשחק באקלים באופן שיסכן חיים של מספר אדיר של בני אדם, ו (2) האם, בקמפיין שלהם לשכנע אותנו שקורה אסון ושחובה עלינו להסכים לחירום חירום חירום חירום לדעתנו יש דברים שהם לא יעשו משיקולי מוסריות. 

התשובה לכל השאלות: ראינו מה קרה בקורונה. לא צריך להיות ספק לאף אחד שהם יעשו כל מה שצריך כדי להכניס אותנו לתלם, כולל בימוי והפקת אסונות ומשברים. באמת, שום ספק. וגם לא צריך להיות לנו ספק שהם בטוחים שהם יכולים ורשאים לשלוט באקלים, כמו שהם יכולים ורשאים לשלוט בחיים, בגוף ובתודעה של כל אחד ואחת מאיתנו. 

כשמבינים את השאלות והתשובות העקרוניות האלה, מתחילים להבין על מה ובמה נלחמים. אנחנו נלחמים לשים גבולות לכסף ולכוח. זה ככה, ככה פשוט. וזה אותו מאבק אנושי עתיק תמיד. אין מסתורין. אין תעלומה. אין מוזיקה מצמררת. יש חזירות, היבריס וסדיזם.  

–

מה שמביא אותי לנושא הסוגר של הטור השבועי הפעם, והוא מצעד הגאווה, או שבוע הגאווה, או חודש הגאווה, או בקיצור: גאווה. כלומר החובה לחגוג זהות מינית לא סטרייטית, מסיבות לא ברורות, כחג לאומי או משהו כזה. 

עכשיו התרבות הזאת מטומטמת ברמה העקרונית, בגלל שתרבות של חגיגות יזומות היא דבר מטומטם. תרבות כזאת הופכת אנשים לניצבים מוכי-תודעה בסיפור שבכלל לא קשור אליהם. טקסים וריטואלים הם אחד האספקטים הכי מעיקים בדת ובקיום לאומי, ולחגוג נונקונפורמיזם סקסואלי, כביכול, באופן הזה, זה באמת אקסטרא מטומטם.

ובאופן עמוק יותר, חשוב להסתכל על היחס שבין המדיום למסר. כי המסר של מצעדי הגאווה ועסקנות הגאווה וטקסי הגאווה הוא  חגיגת נונקונפורמיזם סקסואלי (או שאיפה ללגיטימציה של מיניות לא סטרייטית) (אני מרגיש נבוך ומטומטם בעצם העיסוק בשטויות האלה בעולם שמתפרק לגמרי סביב נושאים שלא רק לא קשורים לזה, אלא משתמשים בשטויות האלה כדי להרוס את החברה והאדם באין מפריע) (מעבר לזה שעיסוק במין ומגדר פשוט מרגיש אינפנטילי ומלאכותי), אבל המדיום של מצעדי הגאווה היא הממסדים הפוליטיים, כלומר העיריות, ממסדי ההון הגדולים והמדינה (בדיוק אותו מדיום של ימי הזיכרון והעצמאות והטון האורגמו-פרוצדורלי של החדשות). 

ומה שקורה בגלל שהמדיום תמיד חזק מהמסר ותמיד משתלט עליו (הסיבה שאני כותב באופן עצמאי ולא באף מערכת) הוא שמה שהתחיל אי פעם לפני 20 שנה כ”עיריות וממשלות חוגגות הומואים ולסביות” הפך למעשה ל”אנשים לא סטרייטים חוגגים עיריות וממשלות”. 

הסיבה שמצעדי הגאווה למיניהם מאבדים חיוניות משנה לשנה היא בדיוק הסיבה שממסדים כל כך משוגעים על להט”ב: המצעדים והיקום הפוליטי הלהט”בי הפכו לחגיגה של כוחם וצדקתם של הממסדים. 

ואפילו באווירה המטומטמת שבה אנחנו חיים, שבה ענקיות ההייטק והמשק והבנקים והממסדים מתיימרות להעמיד מחאה עממית נגד המדינה שהן יצרו והן מובילות, הרעיון של לצעוד ברחובות בלבוש “פרובוקטיבי” או עטופים בדגלים צבעוניים כדי לחגוג את עצם קיומה של עיריית תל אביב או של ממשלת ישראל הוא דבר מטומטם מדי לרוב האנשים. 

הממסוד הטוטלי של הקיום הלהט”בי לא רק הוציא את כל העוקץ החתרני מקיומה של התופעה האנושית המעניינת הזאת, הוא הפך את הלהטב”ים לשגרירים, שומרי הסף וסוכני האכיפה והמשטור הכי נלהבים של הממסדים הכי דכאניים, נצלניים ורצחניים עלי אדמות. 

–

ובאותו עניין, למרות שזה כאילו משהו אחר: אם תצעקו “מוות לערבים” איפשהו בישראל תקבלו גינוי חריף. אם תארגנו מוות לערבים, לפחות בצורה מסודרת ודרך הערוצים הממוסדים המקובלים (אלה שפשוט משוגעים על זכויות להט”ב ואמצעי הכפייה הפסיכופתיים והדרקוניים של הקורונה, בין השאר), אתם תהפכו מושא לגיטימי לחגיגה והערצה ציבורית. אף חייל ואף מפקד לא יישלח הביתה או לכלא בגלל הרג פלסטינים, או הרג ילדים פלסטינים, או עידוד הפשיעה הרצחנית בחברה הערבית, והיוקרה של צה”ל לא תיפגע אפילו בשוליים.  

זה בגלל שאנחנו חיים בתיאטרון אבסורד חולה ומטומטם, והדרך היחידה שלנו לשמור על שפיות ואנושיות ולהחזיק איזושהי תקווה לשינוי ונורמליות בחיים היא להתעקש שזה מה שהוא. 

אז אנחנו מתעקשים.

בניגוד משווע למה שמנסה לספר לנו מחאת הבנקים ומערכת הביטחון (והממסדים הישראליים באופן כללי), עיקר הדמוקרטיה אינו השאלה אם שלוייזל ממנה את קרוייזל לשופט, או שמא (חלילה) קרוייזל ממנה את גוייצל, או (חזיז ורעם) אם קרוייזל ושלוייזר חוברים יחדיו למינויו של שרעבי. עיקר הדמוקרטיה מתמצה בהבנה כל כך פשוטה ובסיסית שאנפופה לא יפוף עונג באף אף פריבילגי: האם השלטון קיים ופועל לטובת ובשם הציבור, או שהוא קיים ופועל בשם ולטובת עצמו. 

אם השלטון קיים ופועל בשם ולטובת הציבור, הוא חייב לציבור דין וחשבון מפורט ומדוקדק על פעולותיו בזמן אמת ולאחר מעשה. בהיעדר חובת דין וחשבון כזה שלטון פשוט לא יכול להיות קיים בשם ולטובת הציבור: בלי אימת העין הציבורית המפקחת אף אדם בעמדת כוח לא ישים את האינטרסים של הציבור לפני שלו. אנחנו מכירים את טבע האדם מספיק טוב לדעת את זה.

–

בניגוד בולט וצעקני למה שמנסה להטיח בנו באינפנטיליות בטמפרטורת גוף של גוויה מחנה “תתקדמו”, בני אדם לא מרוויחים כלום מטשטוש ומסמוס ההחלטות והפעולות שהביאו למצב הנוכחי; מעבר לחובה הנובעת מהעיקרון הדמוקרטי הבסיסי לתת דין וחשבון לציבור, שלהפרתה יש השפעה משחיתה מרחיקת לכת על הנורמות הפוליטיות גם במישור הפסיכולוגי וגם במישור האופרטיבי, גישה כזו מבשרת רעות ונצורות לעתיד. 

במישור הפסיכולוגי, מתן פטור לשלטון ממתן דין וחשבון פירושו שבני האדם שחיים תחת השלטון הזה למעשה מופקרים לגורלם על ידי כוח פוליטי שבכל תרחיש סביר עובד נגדם ולא למענם, אחרת הוא לא היה מתאמץ כל כך להסתיר את מניעיו, שיקוליו והחלטותיו. תחושת הפקרות כזו היא אסון של ממש לתודעה אישית ואזרחית. אם החיים והבריאות שלנו לא חשובים, מה חשוב בעצם? ולמה אנחנו לא חשובים? בלי להיות פסיכולוג ילדים (או בכלל) קליני, תחושת חוסר חשיבות ומשמעות עמוקה כל כך היא מכה נפשית קשה, בייחוד כשהיא באה על רקע תעמולה שכאילו חוגגת ומציינת את החיים וזכרם והגנה עליהם ושאר שטויות במיץ.   

במישור האופרטיבי, התעלמות מחובת הדין והחשבון מכשירה מראש כל מחדל עתידי ובעצם משדרת לשלטון שכל החלטה וכל צעד שלו הם לגיטימיים. אם מישהו שוגה בדמיונות שעידוד נוסף של השלטון המושחת והמנותק ממילא להרפתקנות ושחיתות והזיות וצעדים לטובת עצמו הוא לא חדשות רעות מאוד למספרים עצומים של בני אדם, כל מה שאנחנו צריכים לשאול זה איך וכמה הוא מרוויח מההפקרות.

את 5 הפסקאות שכתבתי עד כה מבין כל אזרח ישראלי באופן אינסטנקטיבי ומיידי. הניסוח הזה במילים נחוץ רק ברמה חיצונית ושטחית של גיבוש טיעונים מסודרים. אבל ההבנה קיימת ושוכנת בתודעה של כולנו, וממררת ומייאשת.

–

מעבר לעיקרון הדמוקרטי הקריטי עצמו ולהשלכות המסוכנות של נפנופו כלא חשוב (“תתקדמו”), יש גם את העניין עצמו, והוא רחוק מלהיות עניין פעוט. נכון שהממסדים הישראליים, שהרוויחו כספים וסמכויות מפלצתיים בתקופת הקורונה, מנסים בכל כוחם למחוק לנו את הזכרון ולהקטין את מה שקרה, אבל אנחנו, עם כל הכבוד שאין לנו כלפיהם, לא ממש קונים את זה. יותר נכון: ממש לא. 

אנחנו לא קונים את זה שפשוט החליטו לסגור מליונים בבתים חודשים על חודשים, ולנתק ילדים מהמסגרות החברתיות שלהם, ולהפריד בין משפחות מורחבות וגרעיניות, ולפוצץ לנו את הדעת בוקר וערב במשך שנים עם נתוני תעמולה שמעולם לא שמענו כמותם (“מאומתים” ו”א-סימפטומטיים”, למשל), ולעצור את החיים לגמרי, ולחוקק סמכויות בלתי מוגבלות לטובת הרשות המבצעת, ולכפות באיומים ותחבולות הזרקה של תכשיר נסיוני שהאסונות שהוא גורם רק מתחילים להתברר, ולזרוק לכלבים כל עניין וכל מצוקה שלא נוגעים ישירות לוירוס שהשלטון הפך למרכז החיים, לקודש הקודשים, לנושא היחיד שיש לעסוק בו, ולהכפיף את הישראלים לגחמותיהם של ארגונים בינלאומיים עלומים בכל מקרה חירום עתידי שכמובן יוכרז משיקולים שהציבור לא יהיה רשאי לערער עליהם – אנחנו לא קונים את זה שדבר כזה קורה ופשוט “מתקדמים” לאנשהו. מתקדמים לאן? לקבר אחים? 

אנחנו לא קונים את זה שהמצוקה והסבל שנגרמו למליוני אנשים, מצוקה וסבל שחלק משמעותי מאותם מליונים עדיין נושא איתו כטראומה נפשית, בריאותית, כלכלית או שלושתם, לא מספיק חשובים להתעכב עליהם. 

אנחנו לא קונים את זה, ולא מוכנים לקנות את זה, שמישהו, מישהם, כמה פקידים וכמה חברים באיזה ועדה וכמה בעלי עניין, יקבלו סמכויות גורפות כאלה לשיבוש ופירוק החיים לגורמיהם הראשוניים בלי שאף אחד יכוון אליהם מצלמה ומיקרופון וידרוש הסבר מדוקדק ומפורט לכל אמירה, לכל החלטה, לכל הצבעה, לכל צעד. מה פתאום שנקנה טפשות מחרידה ואנטי-אנושית כזו? אנחנו והחיים שלנו לא שווים כלום כי ככה נוח לכמה פקידים ובעלי הון? יש לי חדשות עבורם. 

אנחנו לא קונים את זה, ולא נקנה את זה, שמשתמשים בנו כאובייקטים במחקר רפואי ושלטוני נסיוני ופשוט ינפנפו אותנו אחר כך, כאילו לא היו הדברים מעולם. סליחה??

אנחנו רוצים לדעת הכל, ודורשים הסבר להכל. מי החליט ולמה החליט. מי אמר ולמה ועל בסיס מה אמר. 

אנחנו דורשים לדעת מה ידעו השלטונות בזמן אמת ולא אמרו. על מקור הוירוס, על הקטלניות (האפסית) שלו, על היעילות של הטיפולים שהם הכריזו עליהם כאמת רפואית בלעדית ובלתי ניתנת לערעור. אנחנו דורשים לדעת מי ואיך לקחו בחשבון את הבריאות, הרווחה והחופש שלנו בכל שנות הקורונה, בכל מקום שבו נדונו ודוברו הדברים, אם מאחורי דלתיים סגורות ואם מאחורי הקלעים. 

אנחנו דורשים לדעת מי ולמה החליטו לכפות את הזריקות שכפו, ולנקוט בטקטיקות של איום והסתה נגד מי שהעיזו לערער על קדושת ההחלטות האלה. אנחנו דורשים לדעת על מה בדיוק חתמו ומול מי, ומי נתנו את הסמכות, ומי אחראים לתוצאות. 

אנחנו דורשים שייעשה ברור ויישאר ברור שהבריאות, הרווחה והחופש של בני האדם שחיים תחת השלטון הישראלי אינם הפקר. משרד הבריאות ומשרד ראש הממשלה לא יצרו אותנו והם לא הבעלים לנו. הם קיבלו מאיתנו סמכות לניהול עניינים בגבולות ברורים, ותוך חובה שלעולם לא מתבטלת לתת לנו דין וחשבון מפורט.

אנחנו מתנגדים לגישה המזעזעת, הקניבליסטית, שמבקשת להשתיק ולעקר רגשות אנושיים פשוטים, זכרון אנושי פשוט, פרספקטיבה אנושית פשוטה, בשם אינטרסים פוליטיים וכלכליים של ממסדים ותאגידים רבי כוח. 

ואנחנו רוצים חברה שבה כולם חשובים, הסיפור של כולם נשמע, ולאף אחד ולאף אחת לא אומרים בביטול “תתקדמו” מכאב שלהם, מתביעה לגיטימית שלהם, מדרישה צודקת וחיונית לדין וחשבון מצד השלטון. אין דבר יותר מתקדם מזה, ולא יהיה. 

אנחנו כבר התקדמנו. עכשיו תתקדמו אתם.  

בקלחת הרוחשת שהיא הזירה הציבורית של הזמן, השבוע האחרון היווה סוג של הפוגה מתודית (ללא ספק, בין מנה אחת של שיגעון ואבסורד למנה נוספת שכנראה תגיע בשבוע הבא). שני האירועים הבולטים של השבוע, שבעצמם קצת נשכחו ודחו בזיכרון הקולקטיבי החלשלוש היו הצעקות “ג’וק” בקפה תל אביבי אחד, שהביאו למהומה רבתי ובמזל לא עלו בחיים של אף אחד (בתל אביב השבעה והשאננה כביכול, כן?), והתמונות של רוג’ר ווטרז מהופעה בברלין. 

התמונות האלה והתגובה אליהן, שבמאה אחוז וללא ספק הונדסה על ידי ממסדים אמריקאיים וישראליים, לצד ההערכה והאהבה שיש לי לרוג’ר ווטרז ולפינק פלויד שהוא היה המנוע היצירתי המרכזי שלה, גרמו לי לחשוב כבר בשלישי רביעי שסיכום השבוע שלי יורכב מהשירים של פינק פלויד שאני הכי אוהב.

גם כי בתכלס מאז שהתחלתי עם תוכנית המנויים אני רוצה לכתוב כל היום ומסתכן במעמד של חפרנות פרופסיונלית (שבעליל אינה הולמת גבר מזרחי לא בלתי נאה) וגם כי וואלה, ווטרז, אולי האמן החי החשוב בעולם בזמננו, הפך לכתובת קבועה להשמצות ושנאה פרועות מצד כוחות ציוניים ואמריקאיים לוחמניים, שלא לומר איפריאליסטיים: כאדם פוליטי מאוד, ווטרז מבקר הן את משטר הכיבוש-אפרטהייד הישראלי והן את המיזם המשוגע של ארה”ב למלחמה באוקראינה (אולי כי נגמרו המדינות הערביות והאפריקאיות שאפשר לתקוף ומלחמה עם סין ייקח עוד טיפה לבשל). 

קשה לאהוב בבגרותך אמנים שאהבת כנער צעיר: אנחנו מתפכחים, התפיסה שלנו משתכללת, הטעמים שלנו מתגוונים (אם אנחנו מאפשרים לכל זה לקרות). את פינק פלויד לא הפסקתי לאהוב אף פעם, גם אם היו שנים ארוכות שבהן לא הקשבתי לשיר אחד שלהם. כנער הייתי א-פוליטי במידה מעוררת רחמים, אבל היו לי אינסטינקטים בריאים שלמרבה המזל והעקשנות שום דבר לא הצליח באמת להרוג.

בתקופה אחרונה המוזיקה של פינק פלויד חוזרת להתנגן אצלי, והעובדה שרוג’ר ווטרז הוא סוג של לוחם צדק עולמי בכלל לא מפריעה לזה. אמנות ופוליטיות בזמנינו הפלסטיים והעציציים נפגשות רק לעיתים רחוקות מאוד, אז תארו לכם: האמן שמאחורי הלהקה שהערצת כנער משמיע קול אמיץ ויוצא דופן כשאתה תיכף חוגג 50. איזה יופי לי. 

–

אני לא מעריץ אקדמי או מומחה של פינק פלויד: לא תמצאו כאן אנקדוטות יוצאות דופן, רכילות היסטורית או פרטי טריוויה שאיתם תוכלו להרשים את חבריכם הבורגנים בערבי הווי. אצלי האהבה שייכת למוזיקה עצמה (ואוו מזרחי אתה חייב להיות כזה טהרן בהכל?). מה שכן יתלווה פה לשירים שאעלה הוא זכרונות אישיים מרגעים שונים שליוותה אותם איזו רצועה ספציפית מתוך גוף היצירה של פינק פלויד, שהוא באמת משהו חריג בנוף המוזיקלי המוכר (המעבר שלהם ממשהו דמוי פולק בריטי לאקספרימנטליות סימפונית לאוונגרד אלקטרוני לרוק אלטרנטיבי להמנוני אצטדיונים מפלצתיים לקינות עצומות על מות התרבות, בלי לאבד שום דבר מהחיוניות והיצירתיות שלהם בתהליך יישאר לנצח תופעה סינגולרית בתולדות המוזיקה).

לכל אורך הדרך שלהם כמעט, הכאב של ווטרז היה כוח רגשי ויצירתי שטען את המוזיקה שלהם באנרגיה מחשמלת. מה מקורות הכאב הזה? אי אפשר לדעת באמת, כשמדובר בנפש האדם, וברור שווטרז נולד עם כישרון יצירתי שיש מעטים כמוהו, אבל היתמות של רוג’ר ווטרז (שאביו מת במלחמת העולם השניה במדי הצבא הבריטי), אפילו ברובד הגלוי לגמרי, עיצבה את עולמו וגם, לא מופרך לנחש, תרמה תרומה נכבדת לעשייתו אולי הפציפיסט הכי מפורסם בעולם (ש)אחרי מוחמד עלי, שדמותו חרגה הרבה מעבר לעולמות האגרוף להשפעה תרבותית עצומה. 

הכאב הזה של ווטרז פגש אותי ונגע בי, כמו בעשרות מליונים אחרים בשנות קיומה של פינק פלויד. אצלי, וכמובן שלא רק אצלי, הנושא של אבהות ומשמעויותיה טעון וגדוש ברגש: אני חושב שתרבותית קצת שכחנו כמה חשוב וחיוני מוסד האבהות, וכמה עמוק הוא מעוגן בנפש האדם (אבל זה נושא לפוסטים אחרים).  

בכל אופן, בלי הקדמות נוספות, הנה השירים של פינק פלויד שאני הכי אוהב, מאורגנים בסדר אישי לא לגמרי כרונולוגי  

זיכרון אישי: שוכב על הספה בבית של אמא ואבא שלי ביקנעם של 1989, או אולי 1990. את התקליט קניתי, כך נראה לי, באוזן השלישית במדרחוב נורדאו בחיפה. על מה חשבתי? אני לא יודע אם חשבתי ביותר מדי מילים. המוזיקה סחפה אותי, ואני חושב שהייתי במן עצב כזה שיש למי שמבינים כמה העולם גדול ופתוח כשהם מגיעים מהיסטוריה אישית מכאיבה (שתמשיך להכאיב עוד שנים רבות).

והקטע התזמורתי הזה, שמי יודע כמה אחרי צהריים ביליתי בהקשבה לו, על אותו פטיפון ישן. מדהים, ולגמרי משמש כרמז מטרים ליצירה הגדולה והפומפוזית של פינק פלויד איזה עשור אחר כך. אלבום שיצא ב1970, לעזאזל.

זכרון אישי: הזכרון שלי מהקטע הזה, מהאלבום הזה, משולש. פעם אחת, בסתיו או חורף 1990, כששכבתי על הספה בבית של ההורים שלי ביקנעם והקשבתי למילים של החייל שמתגייס בנובמבר, שהיה מועד הגיוס המיועד שלי. פעם שניה, בגילאי עשרים וקצת, כשגיליתי שיש קליפים לאלבום הזה, והם עצובים בקטע אחר, ופעם שלישית, כשבגיל 27 גרתי בקיבוץ דליה והייתי קם אחר הצהריים משינה עמוקה של מי שעבד משמרת לילה, ושם את הדיסק במערכת שארגנתי לי ויושב על הכיסא בפתח של החדר, רק כדי לגלות את יוסי (אני די בטוח שקראו לו יוסי), יושב בפתח החדר לידי ומקשיב יחד איתי (פעם זה היה מתנגן במערכת שלו, פעם בשלי). 

ההמנון ההיפי האולטימטיבי של שנות הנעורים שלי, ואולי של כל הדור שלי, כלומר ילידי הסבנטיז. זו הקלטת שהיינו שמים במפגשים עם חברים, ומעשנים את הסיגריות הראשונות, וזה מה שהיית שומע מחלונות וידעת שגרים שם אנשים שאתה אוהב, או יכול לאהוב. מדהים כמה השיר הזה לא איבד מאומה מהחיוניות שלו, כמה טהור הוא נשאר, בניגוד להמנוני סבנטיז אחרים שכבר אי אפשר לשמוע (אהלן Stairway to Heaven, Hotel California או Angie).  אני חושב שזה הכוח של רגש אמיתי: אנחנו מחווטים להרגיש אותו, אותו בעיקר, והוא לא מתיישן לעולם. אני שומע את זה עכשיו ומרגיש את אותה ערגה ופליאה, או משהו מאוד דומה לזה, שהרגשתי בנער מתבגר בתחנה המרכזית בעפולה, שמסתכל על עטיפת התקליט (או הקסטה), ומנסה להבין מה פשר האיור האייקוני הזה של האיש הבוער והאיש שלוחץ לו יד. עד היום אני לא מבין, ועד היום זה בדיוק מושלם. 

עוד יותר Wish You Were Here. תחושה של עצמי מפכה ומתהווה בזמן אמת, כמו שבאמת קורה בגיל הנעורים. החד פעמיות של החד פעמיות. קדוש. 

יהיו ברשימה הזו רק שני שירים של פינק פלויד שאחרי רוג’ר ווטרז, וזה אחד מהם. וזה יהיה השיר היחיד שבו הקליפ משחק תפקיד מרכזי, כי הזיכרון האישי שלי נוגע ישירות לקליפ הזה. בקיץ 1988 מי שהייתה חברה של אחותי, נערה ממשפחה קנדית שמצאה את דרכה ליקנעם איכשהו, הסתכלה על הקליפ הזה כשהוא ניגן בסלון ואמרה לי “זה לגמרי The Catcher in the Rye”, אתה רואה את זה? היא גם סיפרה לי שזה היה הספר שצ’פמן, הרוצח של ג’ון לנון, קרא ודיבר עליו כמה שנתן לו את ההשראה. אז עוד לא קראתי את הספר, אבל העולם האסוציאטיבי הזה ריתק אותי, ועד היום זו אחת האסוסיאציות המדהימות ששמעתי. פעם התנשקנו ביער, ופגשתי אותה אחרי המון (המון) שנים בתל אביב, אבל זה סיפור אחר כבר. היא הייתה מוזרה וקצת מחורפנת וכנראה חיבבה אותי יותר ממה שהבנתי, והיא הייתה מתנה מדהימה בעיירת פועלים של האייטיז. השיר הזה נהדר עד היום, והקליפ שלו הוא אחד המוצלחים שנעשו אי פעם לטעמי.  

קשה לי להסביר כמה אנשים שלא ישבו וצפו בהופעה של פינק פלויד בפומפי הפסידו בחיים האלה. ההופעה הזו מביאה לאיזה שיא את הגאונות המוזיקלית והפרפורמרית של הלהקה הזאת (עם העיסוק שלהם בזמן ובתפיסה ושכחה ואהבה), והקטע הזה מתוכו נשאר מושלם בכל תו כמו באוקטובר 1971 שבו הוא הוקלט. 

בזכרון האישי שלי, מתישהו באחד הקיצים של סוף התיכון, ראיתי באיזה פרומו של ערוץ 1 שהולכים להקרין את ההופעה הזאת בשישי בצהריים. לא יודע מאיפה השגתי קסטה (את המילה “קלטת” אף אחד לא אמר אז) ריקה וידעתי שאני חייב להקליט את זה בוידיאו שלנו, אבל עשיתי את זה, ואני בטוח שהקסטה הזאת עוד יושבת באיזה ארון בבית של אמא שלי. הרבה שנים אחר כך השתתפתי באיזה מופע מחווה להופעה הזו עם כמה חבר’ה מעולים, אבל לצערי לא נשאר לזה שום תיעוד נורמלי. 

קטע המחאה ההיסטרי הזה השפיע עלי עמוקות בעוז שלו: כששמעתי איך פינק פלויד מתארים את האוייבים של מעמד הפועלים (מעמד ההון והמיליארדרים המתוק) קיבלתי משהו לשאוף אליו: לעזאזל הנימוס, שיזדיינו המילים המקובלות. ווטרז נשאר נאמן לבוטות ולמבע עז כל חייו, וזה פשוט פנטסטי, ושיעור רב משמעות בביקורת פוליטית. זה גם הפחיד אותי, החוצפה הזאת, עם החזירים המעופפים בהופעות שלהם, הפחידה אותי, והפחד הזה גם הוזן בפליאה שהרגשתי מול האלמנטים הויזואליים האדירים (הלא מתחכמים ולא מתחבאים ולא מעודנים) שתמיד ליוו את פינק פלויד. אני די בטוח שהחזקתי ביד את הקסטה של Animals בתיכון העפולאי שבו למדתי מתישהו בסוף האייטיז, והסתכלתי עליה כך, מאוהב ומאוים. 

אי אפשר לברוח מהאלבום הזה ומהשיר הזה, וגם לא מהקליפ והסרט. חוויה מכוננת בתודעה של דור שלם (מצחיק שהקרינו את זה בערוץ הראשון: היום אני בספק אם מורים יראו את זה לתלמידים שלהם, וידונו איתם במשמעויות האמיתיות), וגם בשלי. מכל הקליפ העמוס והאיקוני הזה, ילדים רצים חופשיים ומאושרים זה האימג’ שנחקק לי בזיכרון יותר מכל. בערוץ הראשון ההוא, אני חושב, אפשר היה ללמוד על אהבה ותשוקה ומרדנות יותר מכל ערוצי התקשורת בעולם היום, יחד. אולי זה כוחו המופלא של הצמצום. 

עוד אחד מתוך The Wall, והפעם לגמרי מתוך זיכרון אישי: טרמפ שתפסתי פעם, אין לי שום מושג באיזה נסיבות מחיפה ליקנעם עם חבר’ה יקנעמים שהייתה בינינו היכרות אולי רק ברמת המראה. בערב חורפי קר וגשום ישבתי במושב האחורי של הרכב המחומם והנחתי ראש על המשענת, נינוח כמו תינוק בזרועות אימו. ברמקולים התנגן Mother, ומעלי לפני המופנות מעלה, מעל החלון האחורי, גשם ניתן בעוז ופנסי הכביש חלפו בסדרה של הבלחות כתומות-צהובות. את הקטע שבו הגיטרה החשמלית נכנסת אני שומע עד היום בצליל של הרמקולים ההם, בטרמפ ההוא.  

השיר השני מסדרת “פינק פלויד בלי רוג’ר ווטרז”. הגיטרה המנסרת של דיוויד גילמור במסגור מופתי. זכרון אישי: חיפה, 2006, עובד בחברת הייטק מקומית ומכיר את ולדימיר, שיושב לידי. נהיינו חברים בקשר שנמשך עד היום. איכות איצטדיונית בלתי ניתנת לשכפול, למרות שפינק פלויד בלי רוג’ר ווטרז זה לא באמת. לא באמת. 

יכולתי להמשיך עם הרשימה הזאת עוד כמה עשרות שירים, אבל אי אפשר ככה. תוך כדי שכתבתי אני מבין שאני בכלל אוהב אלבומים ולא שירים של פינק פלויד. ובכל זאת אין דרך לסיים אותה בלי ההופעה החיה הכי גדולה, פוליטית וחשובה של אולי מאה השנים האחרונות: רוג’ר ווטרז אסף כמה מהאמנים הפופולריים בעולם להעלות את The Wall צמוד צמוד, בזמן ובמקום, לנפילת חומת ברלין, שנתנה את האות לנפילת הגוש הסובייטי (הגוש האמריקאי מתמוטט בימים אלה). 

כשהופעות מוזיקליות, ומוזיקה בכלל, בזמננו, הפכו למוצר צרכני לחלוטין, וממסדי לגמרי, הכוח של ההופעה ההיסטורית הזאת בברלין ממשיך להדהד גם יותר מ30 שנה אחר כך. הביצוע הזה – – צמרמורת. 

–

עד כאן, הפעם. ואם הגעתם עד כאן אולי נזכרתם, או שמתם לב, כמה עמוק טבועה הביקורת הפוליטית הנוקבת בתודעה של רוג’ר ווטרז, וכמה הוא נשאר, בהצלחתו הפנומנלית, גיבור של האנשים, ולא של הממסדים. כשהוא יורה, על הבמה בברלין, רוצה לומר, יש אנשים שמבינים בדיוק למה הוא מתכוון, והם אלה שקופצים בדיוק. חזירים. 

הבוקר, בהולכי עם אופניי (הליכה עם אופניים מוחזקות ביד היא אחד התענוגות האורבניים האנינים ביותר, שתדעו) לאחר ששמתי את נשמתי מתוקתי בגן, התחברו להן יחדיו, ממש ברמה של שבת אחים גם יחד, שתי תהיות שתהיתי לאחרונה. אחת עקרונית לגבי מצבם הכללי של האדם והחברה והשניה פרטנית ומצומצמת יותר (אם כי היא משמשת בעצמה סימבול למשהו רחב בהרבה).

התהיה הגדולה והעקרונית ניתנת לניסוח במילים: כיצד מצליחה החברה האנושית לייצר כל כך הרבה אדיוטים? וזו תהיה ספרותית-פילוסופית גדולה ואולי עמוקה מני חקר, תסכימו איתי.

התהיה השניה והקטנה יותר היא: למה לעזאזל בזמן האחרון כולם אומרים “ליטרלי” על כל דבר? מה פשר היובל הזה של אדיוטיזם, שניתן להמר בביטחה שהוא חלק מנהר גדול של דביליזם אנושי עתיק יומין?

–

בנקודה זו אתן בוודאי שואלים את עצמכן: מזרחי, איך נענו לך בבת אחת שתי תהיות כאלה? והאם אתה מחשיב את עצמך בר מזל מזל מחמת כך?

אז ככה: מי שענתה לי על התהיות היא עיריית תל אביב. והיא עשתה זאת באמצעות צביעת שבילי האופניים בעיר בצבע ירוק (בקשר להאם אני מרגיש בר מזל או לא אני לא מתכוון לענות כי זו שאלה מאוד פרטית בעיניי).

כי תראו, אדיוטים לא נוצרים מעצמם באופן ספונטני: עם כל הכבוד להולדה טבעית, שיטה כזו לא יכולה לייצר מספיק אדיוטים. זה בסופו של דבר אמצעי חובבני.

כדי לייצר את הכמות הנדרשת של אדיוטים לשמירה על הסדר הפוליטי הקיים יש צורך בייצור מתועש שלהם בקנה מידה גדול.

אחת הדרכים לייצר אדיוטים היא להקיף אנשים (שלא היו נעשים אדיוטים באופן בפונטני) בסביבה מאדייטת. מהי סביבה מאדייטת? סביבה שבה משדרים לאדם שהוא לא מבין כלום וצריך לקבל הסברים לכל דבר (מסר סמוי: אתה אדיוט). כך, למשל, עיריה שרוצה שאנשים יבינו את המסר שאופניים זה “ירוק” צובעת להם את שביל האופניים – ניחשתם נכון – בירוק (למיטיבי לכת שקראו את התקווה היא הכלא מאתמול, הנה דוגמא מובהקת לרב-רובדיות: בעוד ברמת הנגלה יש כאן אקט מטופש או קומי מצד העיריה, ברובד הסמוי העיריה פועלת לחזק את התרבות השלטונית שמבוססת על אדיוטיזם אזרחי ושרירותיות מערכתית).

כי אם לא נצבע לכם את שביל האופניים בירוק, אומרת העיריה, איך תבינו שאופניים זה כלי “ירוק” כלומר ידידותי לסביבה (כי עצים וצמחיה הם ירוקים)? כלומר: אם לא נשפוך עשרות טונות של צבע שמזהם את הסביבה בייצורו, שינועו והתמסמסותו לאוויר ולאדמה, כיצד יומחש לכם העיקרון שאתם חלק ממהפכה סביבתית?

אם שביל האופניים לא יהווה אלגוריה פוליטית עדכנית לסביבה טבעית ירוקה, כיצד תוכלו לשכוח שהבטריות של הכלים החשמליים המחורבנים שלכם הם אחד האלמנטים שלצורך הפקתם מתרחש ההרס הסביבתי אולי החמור והנפשע ביותר בדורנו, שכולל ניצול נורא של אנשים, ובכללם ילדים, בכל מני מכרות מחרידים באפריקה?

גם הקשר בין ההון לשלטון מקבל כאן ביטוי: צרכן אדיוט הוא נתין אדיוט. שמי שמתרגל לנסוע על שבילי אופניים ירוקים לא יתהה מאין מגיעות הבטריות לשיט שלו.

אם היינו חיים בסביבה שבה שביל האופניים היה סתם בצבע המדרכה או האספלט, אולי הייתם מצליחים לחשוב על זה ששביל בצבע ירוק יצטרך להיות מחודש מעתה ועד עולם בעוד עשרות טונות של זיהום בכל העיר, וכמובן שאורך החיים של הבטריות המחורבנות של הכלים החשמליים המחורבנים שלכן קצר להפליא והן צריכות החלפה תקופתית כי הן לא שורדות הרבה (אבל זה לא נורא, אפריקה זולה מאוד, וגם סין, ואפשר להחריב בהן את הנוף והחברה בכמה שקלים).

את המובן מאליו כמעט שאין צורך לציין: אם שביל האופניים לא היה ירוק, גברים צעירים עם כלים שנוסעים 60 קמ”ש בעודם עוטים קסדה מאיימת שהופכת אותם לאנונימיים לחלוטין לא היו יכולים לדהור בכל מקום ולאיים בסכנת חיים מוחשית על הסביבה האנושית (שאינה צבועה בירוק עדיין) תוך כדי שהם חלק מתנופה של קדמה ועוצמה של חזון. רק הצבע הירוק מאפשר לעטוף הכל ככה לכדי אחדות מהפכנית מרגשת (עוד מסר סמוי: זה בסדר שתמותו או תהפכו לנכים, או הילדים או ההורים שלכם, כל עוד זה עטוף ביח”צ מפנק לממסד) (אזרחים שמבינים שחייהם פחות חשובים מתדמית השלטון הם נכס, תסכימו איתי).

–

מה שמביא אותי לנקודה של “ליטרלי”, שבאופן מילולי פשוט אומר “מילולית”. עכשיו למה צריך להגיד “אני מחכה פה ליטרלי חצי שעה” במקום “אני מחכה פה חצי שעה” או “כבר חצי שעה”? כדי להצמיד את הצורה לתוכן באותו אופן שצבע ירוק תחום בפסים לבנים מצמיד שביל למשמעות סביבתית כביכול. כי בלי הצמדה והעלמת המרווח בין משמעות לצורה, הבלתי ידוע נעשה נוכח, ובלתי ידוע זה דבר שאנשים חרדתיים לא יכולים לשאת.

כי מתחת להכל, לאמיתו של דבר, יושבת שכבה עמוקה מאוד של חרדה. חרדה היא האפקט (והתוצר) הרגשי של גבולות וסימנים אינסופיים, בשפה ובמציאות. כשהמציאות (הפוליטית, כי זה הכל פוליטי) סביבם בנויה על סימונים ברורים וצעקניים של גבולות, אנשים כל הזמן לחוצים להיות בתוך הקווים ולא לגעת בגבול, ומבינים שהדרך להיות אזרח היא להיות אדיוט חרדתי שמתמוטט נפשית כשמישהו עובר איזה גבול מסומן בצבע – אבל רק גבולות שרירותיים, לא כאלה עם תוכן אמיתי, כמו למשל לא לסכן חיים בגלל שאתה ממהר לעוד פגישה מטומטמת.

כי גם זה האפקט של עיסוק אובססיבי בסימנים, מחוות וגבולות: התוכן מאבד משמעות. המדיום תמיד הופך למסר, וכשהמדיום הוא גבול שרירותי וצעקני, זה מה שהחברה לומדת להיות וכך, גם כך, יוצרים אדיוטים באופן מתועש, כלומר ממוסד.

–

אופניים מכניים, רגילים, שמדוושים בהם, הם צורה של מרד. אני כל כך שמל וגאה בשלי, ובזיעה שנוטפת ממני כשאני נוסע בהם. ככה החיים כשהם אנלוגיים ובלתי ממסדיים. ככה הם כשהם חיים.

–

ט’, אני עדיין מחכה להודעה ממך.

האתגר של הרב-רובדיות

אחד הדברים שהכי קשה לגרום לאנשים להבין הוא שהמציאות שהם רואים היא לא חד מימדית. שלביטויים של המציאות סביבם יש משמעות שאינה ישירה וקונקרטית, ולעיתים זו המשמעות המרכזית שלהם. מאוד קשה להסביר לאנשים, בקיצור, שהמציאות היא פוליטית. 

איפשהו, בין חשדנות אישית וטבעית מוגזמת לאמונה כללית באיזה טוב מסתורי לחרדה משתקת מפני עתיד נורא, אנשים מתעלמים כמעט לגמרי ממה ששכלם הביקורתי יכול להגיד להם, ואומר להם, כלומר שדברים לא קורים בטעות או במקרה. ששפה מייצגת זרמים נפשיים עמוקים. שההבדל בין יחס לתופעה אחת, או לזמן אחד, לתופעות אחרות במקומות וזמנים אחרים הוא לא גורל, או משהו בלתי נמנע, אלא בחירה מכוונת של כוחות שאין להגדירם ואין להבינם אלא כפוליטיים. 

כשיש ספסל נאה ועץ מעניק צל לידו ברחוב אחד ולא ברחוב אחר פירוש הדבר הוא: כאן גרים אנשים שהמבנה הפוליטי מחשיב, וכאן לא. וכשנערך טקס סביב נושא כלשהו, העיקר הוא לא הנושא, אלא המסר שזה נושא שעושים סביבו טקס, וסביב דברים אחרים לא. זה כאילו מובן מאליו, אבל זה לא מובן ברמה כל כך עמוקה שהיא מאפשרת פריחה לא רק של רודנות ושחיתות, אלא של טפשת עמוקה, כי זה מה שקורה כשלא משתמשים ביכולות גופניות ושכליות: הניוון מתקבע. מי שלא יקום מהספה יום אחד ירגיש קצת כבד ותקוע. מי שלא יקום מהספה 5 שנים כבר לא יצליח ללכת. 

(לא השתמשנו בחשיבה הביקורתית שלנו בישראל מעולם)  

אנשים מתקשים מאוד להבין, בקיצור, שמישהו מנהל אותם רגשית ותודעתית.

כי את זה כן צריך לדעת: מי שמשתמשים בכוח ונהנים ממנו מבינים היטב את המשמעות הכפולה של הכל. הם מבינים היטב שהחלק החשוב בכל אמירה חיובית שמופנית לעבר כוחות הביטחון, למשל, הוא זה שלא נאמר, ומיועד לביצור הכוח של המערכות האלה והמצב שמפרנס אותן, כלומר המלחמה המתמדת וההבנה שכוח הוא הפתרון האמיתי היחיד לבעיות שלנו. זו רק דוגמא אחת קטנטונת. אפשר להביא אינסוף כמוה.

המטרה של פתיחת עיניי אנשים לעובדה שלביטויי המציאות יש רובד כפול, ושהדברים הם אף פעם לא מה שהם נראים, ושיש מאחוריהם כוונה ופעולה שפועלות ברבדים אחרים לגמרי – זו אולי המטרה הכי גדולה והכי קשה של כל מי שרוצים להגביר את החופש בעולם, כלומר את הדעה החופשית, זו שלא נתקעת על אף רובד ספציפי. 

חשיבות התקווה לדיכוי 

אם הייתי נותן לכם לנהל כלא שאסיריו אינם מודעים לכך שהוא כלא, אבל המערכת לא מתכוונת לשחרר איש מהם לעולם ותופסת את עצמה כנצחית (באמצעותה עברה בין דורית של כוח בתוך מעגלים סגורים עם שערי כניסה כבדים), ובהנחה שאתם מחוברים אפילו טיפה לצד הסדיסטי שלכם, מה היה הדבר הראשון שהייתם מבינים שאתם צריכים להציע לאסירים כדי שלא יתמרדו? 

זה לא לחם ולא שעשועים. זו תקווה. וליתר דיוק (ואני עוזר לכםן פה) תקווה שמנוהלת על ידי מנגנון הכלא. תקווה (כרגש) שנלמדת ומובנת כאנרגיה שצריך ואפשר לתעל באופנים שהמערכת מציעה (כלומר כולאת).

אפשר לדכא אנשים בכוח ולשלול מהם דברים, וזה סוג אחד, ברוטלי ובוטה, של דכאנות. אבל אפשר גם, וצריך גם במקביל לשלוט באנשים ובעתידם באמצעות מכירת האשליה שהמערכת ניתנת לשינוי, כלומר פתוחה להשפעה דמוקרטית מבחוץ, מהמעגלים שמחוץ למאורת הכוח. 

אם הגעתם לעמדת כוח באלימות ומאבק זה אחלה. אבל אם אתם מצליחים להגיע לעמדת כוח ולהישאר בה על ידי מכירת הפנטזיה לאסירים שיש להם את הכלים לשנות את אופי הכלא, ועל ידי כך כליאתם המנטלית בתוך נבכי המנגנון הבירוקרטי המחורטט שיצרתם, ההצלחה שלכם תהיה הרבה יותר גדולה. כי אז מי שמשהו מכעיס אותם או לא מוצא חן בעיניהם לא יקדישו זמן ומחשבה לבניית התנגדות רצינית ועקרונית (כלומר: דחף מהפכני) – הם יילכו לאחת מחנויות התקווה שאתם מפזרים במרחב (המוסוות כמעוזי אופוזיציה) וימסרו את ניצני המרדנות והזעם הבריא שלהם תמורת איזו פאטה מורגנה, איזו שטות קלושה, איזה צעצוע חסר ערך. 

בדרך הזו התקווה הופכת לנכס עבורכם: היא פועלת על הייאוש והזעם כמו שחומר מדלל עובד על צבע.

כדי להצליח במשימה הזו שלכם תצטרכו רשתות גדולות של תקווה מפוברקת כמו מפלגות וערוצי תקשורת “ביקורתיים”. אבל אלה מספקים רשת לא מספיק צפופה. אתם צריכים (כי אתם אנליים, טוטליים וחיים בפחד מוות מפני שינוי פוליטי שייקח מכם את כל הכוח הזה) מישהו, או מישהם, שיתנו גם תקוות גרילה. ארגונים, אנשים ומחאות שייתפסו כאותנטיים וחוץ מערכתיים, אבל יעבדו באותה שיטה בדיוק כמו הזכייניות הגדולות: כליאה של זעם ורצון בשינוי בתוך בועות של כלום, תוך הישענות והסתמכות על פרקטיקות ומוסדות של המנגנון.

ערעור על הכוח באמצעים של הכוח היא בניית הכוח 

בשנים האחרונות אני מנסה להעביר את המסר החיוני הזה לאנשים, אבל אפילו המרדנים ביותר מתקשים לעכל ולקבל אותו, קרי: שהכל סביבם הצגת תיאטרון מומחזת ומתוסרטת היטב, כולל מופעי המחאה וההתנגדות. אפשר לקבל שאתה חי במרחב מושחת ומטופש, אבל טוטליות זה דבר שובר לב. זה נורא מדי.

אבל האם אי פעם בתולדות האנושות משהו לא קרה או לא היה נכון כי הוא היה נורא מדי? 

ומישהו, מישהי, באמת חושבים שמדינת ישראל, שמתמחה בכיבוש וניהול תודעה מיום קיומה (ובאמת עוד מלפני שקמה) תישאר, או אי פעם תהיה, מערכת שמשאירה חלונות פתוחים לשינוי או אפילו ביקורת מהותיים עם פוטנציאל מערער? מישהו, מישהי באמת חושבים שהאנשים שמנהלים פה את העניינים יתרשלו בתפקידם? יזניחו ולו אספקט אחד של הקיום או הביטוי בישראל כדי שיישאר פרוץ ולו אשנב אחד של אותנטיות ברמה כלשהי של השפעה? על סמך מה נשענת הנאיביות הזו? 

–

בכל ביטוי של הקיום הישראלי יש שני רבדים לפחות: אחד חיצוני ושטחי שאינו חשוב, ואחד עמוק וסמוי מהעין שהוא החשוב. הרובד הזה, השני, החשוב, הוא היד שמנענעת את העריסה ומוליכה את הביטוי החיצוני כדי להגן על המנגנון ולבצר את כוחו. 

יש רק דרך אחת אמיתית למרוד 

והיא התנתקות מוחלטת וטוטלית, פסיכולוגית ונפשית, מהמנגנון ומזיהוי של כל איכות אנושית וסבירה בו – ובראש ובראשונה מאמצעי התיקון והתקווה המטופשים שלו.

זה לא קל ולא פשוט כמו ללכת להפגנה. שום מרד בשום דבר מעולם לא היה קל עד כדי כך. 

אנשים לא מבינים ולא מפנימים עד כמה עמוקה הטוטליטריות שאנחנו חיים בה, ועד כמה רחוק מגיעה ידו של המנגנון בניהול הרגש והתודעה שלנו. לא צריך להסכים ללחוץ אותה, גם אם היא לובשת כפפה שכתוב עליה “מרד אחי”. 

כן זה מבהיל, כשמבינים את עומק הרמיה המונחת ביסוד חיינו. אבל זה גם נורא משחרר. 

–

איך תדעו שאפשר לבטוח בי (או במישהו)? ובכן, המבחן פשוט מאוד: אם זה לא קושר אתכם לתקווה בכלים של המנגנון, ואם זה מעצים אתכם כאינדיבדואלים, ולא כחלק מקבוצה (אבל לא באמצעות טשטוש החשיבה, אלא באמצעות חידודה, ולא באמצעות הפיכתכם לפחות פוליטיים, אלא ליותר), אז זה רוצה בטובתכם ולא בזו של המנגנון. 

אבל אם זה מדבר במילים של המנגנון, עובד בכלים של המנגנון, מבקש לרתום אתכם לשינוי מנגנוני – זה לא שלכם ולא בשבילכם. זה של ובשביל המנגנון.

רק כדי להיאחז בקצת נורמליות. רק כדי לא להישאב לטוטליות. רק כדי לא להזדהות במאה אחוז עם הנרטיב של אלה או של אלה. רק בשביל לדחות נרטיבים פסיכיים שמסבירים שהזהות שלך נובעת בשלמותה מקיומה ההמשכי והמיסטי של איזו קבוצה, ושאלה (1 2 3) הפרמטרים המובחנים שלה.

רק כדי להתנגד לזה שקבוצה אחרת, נבחרת בעיניי עצמה, רשאית להחליט אם אתה בריא או חולה, או מה הזהות המינית (!) של הילד בן השלוש או ארבע או חמש שלך. או 12.

(מה פתאום קבוצת אנשים החליטה שבידה הכוח האלוהי לדעת ולהחליט מראש מה יהיו ההתנהגות וההעדפות המיניות האבסולוטיות, המחייבות, של מי שכיום הם ילדים? מי נתן לאנשים את היומרה הפסיכופתית הזו?)

(נבואה קטנה: בשנה הקרובה כל אדם חושב יידרש לדעה על טרנסג’נדריזם, בייחוד במפגש עם ילדים. זו לא תהיה בחירה שלנו, אלא בחירה שיכפו עלינו) (סיוט מודחק ברקע: ילדים קטנים עם מסיכות מנתחים) (סטטיסטיקות מבעיתות על אובדנות, חרדה ודכאון של ילדים)

צריך כל כך הרבה מרדנות ונונקונפורמיזם כדי להתעקש שחופש הדיבור חייב להישמר, ושצנזורה היא פגע רע בכל זמן, ובמיוחד כשמישהו, מישהם, איזו קבוצה נבחרת וממונה בידי עצמה, החליטה שהוא חירום.

צריך כל כך הרבה כוח עמידה כדי להתעקש שהאנושי בא לפני הלאומי, לפני הדתי, לפני המעמדי, לפני המדעי, לפני הכלכלי, לפני האקדמי. לפני הכל, מעל הכל.

כדי שימשיך להיות אכפת לך, וכואב לך, בלי למחוק אף אחד ואף חלק של המציאות האנושיות והנסיון האנושי (תמצית המפגש של הפוליטי והאישי, האישי כפוליטי). 

צריך כל כך הרבה מרדנות ונונקונפורמיזם כדי לטעון ולהמשיך ולטעון שאנשים לא קיבלו ולא מקבלים הזדמנות שווה או משהו דומה לזה, ושלחברה יש אחריות לבדוק ולתקן את עצמה ושהאמת הזו לא מבטלת מצד אחד, ולא נעלמת מצד שני, מפני האחריות האישית, שהיא אחד הביטויים הכי חזקים ונעלים של אנושיות.

צריך כל כך הרבה מרדנות ונונקונפורמיזם להתעקש שיש בעולם הוגנות ואנחנו דורשים הוגנות. 

שיש בעולם אמת ואנחנו דורשים אמת.

בלי להיות עוורים לציניות ולאינטרסים, ובלי להיכנע להם.

בתקופה הזו מי שלא מרדנים אמיתיים, עמוקים, מהבטן והלב והראש, ימצאו את עצמם נפרדים משאריות האנושיות שעוד נותרו להם.

צריך לשים לב איך כל צד וכל מחנה מרים מעל הראש קלף אחד או שניים, ומסתיר מאחורי הגב, ברמיה ועלבונות, עשרה.

צריך לא לפחד מלראות את המשותף לכל המחנות – ויש להם משותף – כולם עובדים יחד כדי שלא יישאר שום דבר נורמלי וסביר. שלא תתקיים שיחה נורמלית וסבירה. שלא תהיה כנות ולא תהיה אמת ולא יישאר סייג לשום דבר, רק ערימה אחת מהבילה של מחוייבות נטולת פשרות לאיזה חזון עוועים שהחלקיות שלו זועקת לשמיים.

כשהאנושיות היא האוייבת הכי שנואה של הזמן, צריך כל כך הרבה מרדנות ונונקונפורמיזם כדי להישאר בנאדם.

(מזל שיש לנו בשפע מזה)

הפרשה שתפסה את תשומת הלב הציבורית השבוע הייתה מותה הטראגי של קארין באומן, דוגמנית לשעבר, שלקתה באנורקסיה בנעוריה וניסתה להתמודד איתה, חלק גדול מהזמן בעין הציבורית, עד שגופה לא עמד בזה יותר.

בפתח הדברים ראוי להשב את תשומת הלב למידה העצומה של עיסוק תרבותי בגוף בכלל ובגוף הנשי בפרט: אם זו נועה קירל ואם זו יעל גרינברג, קרבן האונס בשמרת, או הכלה מסרטון החתונה המפורסם מלפני שנה: הגוף הנשי עומד במוקד מידה בלתי נתפסת כמעט של עיסוק תרבותי. וזה עוד לפני שהזכרנו בכלל את הנושא הטרנסג’נדרי, שעוד אעסוק בו כאן לא מעט, ושאפשר לדבר עליו מכל מני כיוונים אבל כותרת לא רעה בכלל שאפשר לשים עליו היא: גברים מנסים לנכס לעצמם את הגוף הנשי באופן המילולי ביותר (וזה מגיע מייד אחרי שגברים הומואים ניכסו לעצמם את האישיות הנשית, כביכול, ואת כינויי השפה הנשיים).

לא שבאמת אפשר להפריד או נכון להפריד, אבל נשים בצד רגע את העיסוק האובססיבי בגוף הנשי מהכיוון שנהוג לכנות להטב”י. בסיכום השבוע הזה אני רוצה להתייחס לאספקט אחד שעלה מהתגובות הרווחות למותה הטראגי של אישה אחת שסבלה ומתה מאנורקסיה.

וסוג התגובה הרווח ביותר לטרגדיה הספציפית הזו הייתה: התקשורת והמפרסמים ועולם הזוהר מציפים אותנו בדימויים של נשים רזות (מדי), והתרבות מכבירה תשומת לב חיובית על מודלים בלתי אפשריים של רזון ויופי ויוצרת זיקה סימביוטית והרסנית ביניהם, מה שמחרב את התודעה והחיים של נערות ונשים בעולם. הפתרון, כך עולה מהזווית הזו, הוא להכריח את עולם המדיה והתקשורת לשנות את הדימויים שהוא חוגג, ולהציג מודלים יותר סבירים ואפשריים של יופי (איך בדיוק מפגישים בין הנחשק לסביר אני וגם אתן לא נצליח להבין בשארית חיינו).

הגישה הזו, בעיניי, שגויה מהיסוד מכמה וכמה סיבות שכל אחת מהן חשובה מאוד, אבל אחת היא החשובה והקריטית ביותר מבחינה פוליטית (כלומר מבחינת הדרך שבה היחיד והחברה מבינים את העולם ואת יחסי הכוח שבתוכו).

סיבה ראשונה שהגישה הזו שגויה בעיניי היא התפיסה הפאסיבית והקרבנית שהיא מעודדת. במובן הזו מוצע לנשים ניתוח תרבותי ופוליטי שכאילו מנטרל עבורן את המצב הנפיץ, אבל בעצם פוטר אותן מאחריות אישית לגורלן. באופן הבסיסי ביותר הגישה הזו, בהתחזותה לביקורת, למעשה מעצימה את כוחה של המדיה. היא אומרת: יש דימוי>>את נפגעת. המדיה והתרבות, בגישה הזו, מקבלות מעמד אלוהי או פטליסטי: מה שהן ידחפו זה מה שיהיה.

האם העולם שאנחנו רוצים הוא זה שבו חבורות של פסיכים נלחמות על מי יקבל את השליטה האבסולוטית בתקשורת ויזכה להמליך דרכה את ערכיו הצודקים, או איך ליצור בני אדם שמצליחים לשמר ערך עצמי ותחושת לגיטימיות בלי קשר לתרבות ולתקשורת? עבורי התשובה הנכונה ברורה, ויש רק אחת כזאת. אנחנו לא רוצים לחזק את התקשורת והמדיה, אלא את נפש האדם, ולכן הדגש בכל מה שאנחנו עושים ומדברים עליו צריך להיות עליה.

הסיבה השניה שהגישה הזו שגויה בעיניי היא המסגור הבדיוני של המציאות שהיא עושה. במציאות אנחנו לא מוצפים אנשים רזים מדי בגלל שהם מנסים להיות כוכבים, אלא אנשים שמנים מדי כי הם אוכלים יותר מדי אוכל לא בריא ועושים פחות מדי פעילות גופנית. החברה המערבית סובלת מהשמנת יתר מסוכנת לבריאות ממש וזו לא בעיה של מודלים קונטרוברסליים אלא של אכילת יתר וחוסר תנועה מספקת. אם למודלים הפוליטיים הייתה כזו השפעה היינו אמורים לחיות בחברה שבה אין כמעט אנשים שמנים. בפועל אנחנו מקבלים את ההיפך (ונכון שיבואו פסיכולוגיות שיסבירו שאלה שני צדדים של אותה תופעה, אבל הגיע הזמן שנעשה דיאטה רצינית מאוד מצריכת טמטומת “מקצועית” שלא מסתדרת בשכל הישר בשום צורה).

סיבה שלישית שאני לא מסכים לגישה הזו היא שממשיכים (ובעצם ממשיכות) להציג אותה כאילו היא חדשנית ופורצת דרך, אבל אנחנו שומעים את הדיבורים האלה כבר עשרים שנה לפחות, וכבר היו עשרות, אם לא מאות, קמפיינים שניסו להציג נשים שמנות כדוגמניות ושגרירות. אני לא חושב שזה תרם לרווחה הנפשית או לדימוי העצמי של מישהי, או לבריאות הכללית. האוכלוסיה במערב משמינה והולכת כל הזמן, ללא קשר לקמפיין כזה או למודל אחר. אז אולי התשובה היא בכלל במקום אחר.

סיבה רביעית שאני מסתייג מהגישה שמטילה את האחריות למצבן הנפשי והגופני של נשים על “המדיה” או “התרבות” נובעת מהתעקשות להישאר במציאות ודווקא כן לחבר אותה לדימוי, אבל בצורה מקורקעת יותר. כי אם במציאות השמנת יתר היא מכה עולמית, או לפחות מערבית, למה זה התפקיד של המדיה או התקשורת לנרמל אותה? השמנה מסוכנת, מגבילה ומייאשת היא לא בעיה פסיכולוגית של דימוי עצמי, אלא של בריאות ויכולת לתפקד בחיים וליהנות מהם. למה התקשורת צריכה לקדם את השקר המסוכן שמדובר בבעיה של דימוי גוף בלבד, ואולי על ידי זה לעודד יותר נשים ואנשים להשמנה שתפגום עמוקות ביכולת שלהם להשתתף בחיים וליהנות מהם, ואולי תקצר את חייהם בצורה משמעותית? מה אנחנו מרוויחים, או מי בדיוק מרוויח, מלקחת דברים לזירה המסתורית של “הנפש”, שאליה יש גישה אך ורק למקצוענים מוסמכים על ידי הממסדים? 

ובכלל, הגישה הסנטימנטלית הזו לנשים ונשיות, כאילו נשים הן ילדים קטנים ופגיעים וחסרי שיקול דעת לא העצימה ולא תעצים אף אחת. זה הכי שכפול של עולם מושגים פטריארכלי. העצמה מגיעה רק דרך אחריות. ומסר מבסס אחריות ומעצים באמת היה אומר: את שמנה מדי וזה מסוכן לך. תאכלי פחות ותעשי ספורט, ואם את צריכה עזרה נפשית או גופנית נעזור לך. ואם התקשורת מפריעה לך תכבי את הטלוויזיה ותקראי ספר במקום. כי רק את אחראית על החיים והגורל והגוף של עצמך. המשך יום טוב.

אם אגיד דבר פשוט ומתבקש כזה בפומבי יצלבו אותי. כאילו כי זה פוגעני אבל בעצם כי זה חותר תחת אג’נדות ממסדיות. 

הסיבה החמישית והאחרונה שאני נגד המסר “המדיה אשמה” היא הממתק הפילוסופי האמיתי ששמרתי לסוף. כי מה בעצם מספר הסוג הזה של פמיניסטיות? שהפתרון לבעיית המשטור העצמי המוגזם והחולני של האנורקסיה, בתוך שלל תופעות דימוי עצמי וגופני, הוא משטור של השפה, התרבות והמחשבות.

בבואן לפתור את הבעיה של משטור האופן שבו נשים מזינות את עצמן פיזית, רוצה לומר, פמיניסטיות (מזן מסויים) מבקשות לקדם יותר משטור על האופן שבו נשים (והאנושות כולה, למה לא?) מוזנות תרבותית. 

זה לא פתרון, זה עוד מאותו דבר. הפתרון למשטור יתר הוא לעולם לא עוד משטור. צנזורה תרבותית כדי לפתור בעיה פסיכולוגית של משטור עצמי זה פרדוקס מופרך לגמרי. 

כדי להילחם בבעיה של משטור אנחנו צריכים יותר חופש, לא יותר משטור. וכדי לתקן את השליטה המופרזת של המדיה המיינסטרימית בחיינו אנחנו צריכים לצמצם את הכוח שלה עלינו באמצעות עידוד התנתקות ובניית הערכה עצמית באופן עצמאי, ולא להאדיר את המדיה הזו (שהיא בעצם מכשיר לשיעבוד של האנושות לאג’נדות של ההון) באמצעות הידוק הכבלים אליה ובניית תדמיתה ככל-קובעת.

כי בכל דבר ועניין, ואולי במיוחד במה שנוגע לגוף הנשי והאנושי, ממסדי ההון והתרבות הגדולים הם האוייב. והם האוייב לא פחות, ואולי יותר, כשהם מתחזים לדואגים לנו, לבריאותנו, לרווחתנו הנפשית. הם אף פעם לא. הם משטים בנו בדאגה מזוייפת כדי שנוריד הגנות ונתמכר אליהם ואל המוצרים והפרספקטיבות המעוותים שהם מקדמים במטרה שנהיה יותר חלשים ויותר תלויים בהם. וזה נכון לממסד פמיניסטי כמו שזה נכון לממסד בנקאי או תקשורתי.

לשים לב: כמה מעט 

חופש אמיתי, או קריאה לחופש, או חגיגה של חופש, יש לנו בחיים התרבותיים והתודעתיים שלנו. כמה מעט: תהיו מי שאתם רוצים, תאכלו מה שאתם רוצים, תזדיינו עם מי שאתם רוצים. צאו לחיות ותחגגו את החיים. אולי מעט זה נדיב לומר: אני חושב שיש לנו אפס מזה. הכל משטור. האוכל, המיניות, הרגשות, הגוף. אפילו הכאילו-שחרור ממושטר. 

האסון של החיים שלנו הוא משטור יתר, והפתרון לזה לעולם לא יכול לבוא מהממסדים: המהות של ממסד היא שיטור ומשטור. הפתרון הוא רק בנייה של עצמי עצמאי, שמח ואבוד לממסדים.

המסר של תיקון העולם באמצעות ממסדים תמיד היה שקר. תמיד יהיה.

רק תיקון העצמי יתקן את החברה והעולם. 

רק תיקון עצמי. אין, לא היה ולא יהיה משהו אחר. 

אפרופו ממסדים: תשובתו המדהימה של משרד הבריאות

בשלישי השבוע פרסמתי כאן פוסט שהפך לויראלי. הטקסט מדינת ישראל מודה, שחור על גבי לבן: לא הייתה מגיפה, לא הייתה סיבה להיסטריה, לא הייתה סיבה לחיסונים נצפה מרגע פרסומו בערך 12,500 פעמים כאן אצלי באתר (בין השאר גם תודות לשיתוף שעשתה אושרת קוטלר, מהקולות המיינסטרימיים האמיצים והבודדים שהצטרפו למחנה האנטי-ממסדי בקורונה). 

גם אני, כמו רבות ורבים, השתמשתי בתשובה שניפק משרד הבריאות לבקשה לפי חוק חופש המידע שהגיש עורך הדין אורי שאבי כדי לנגח את הסיפור הרשמי של הקורונה (ואני חושב שהלכתי עמוק יותר ועקרוני יותר מרוב מי שעשו שימוש בתשובה הזו, וזו אולי הסיבה לפופולריות הגדולה שהפוסט הזה זכה לה). 

לאחר שהסיפור הזה התפוצץ ברשתות משרד הבריאות הגיב. התגובה שלו כל כך מדהימה שחייבים להנציח אותה. התגובה הזו אומרת:

“התשובות לבקשות המוגשות תחת חוק חופש המידע נענות מטבע הדברים לשאלה הספציפית שנשאלה. במקרה זה נשאל המשרד על נתוני פטירות ומחלות רקע. למשרד הבריאות אין גישה לתיק הרפואי ולכן המידע מבוסס רק על מקרים בהם בוצעה חקירה אפידמיולוגית והאדם או משפחתו ענו לשאלה ולכן מדובר במידע מוגבל מאד. זה כמובן נכתב בתשובה באופן ברור.

כדי להבהיר: עד כה נפטרו מקורונה 356 אנשים צעירים (גילאי 18-49). מתוכם רק לכמחצית יש תיעוד לחקירה אפידמיולוגית (184 נפטרים) ורק ל- 7.5% (27 נפטרים) היתה תשובה לשאלה על מחלות רקע. על בסיס מידע [זה] נמסרה התשובה“.

נעזוב את עניניי הניסוח מוליך השולל (הכל בלשון פאסיבית, להנחיל את השקר שהדברים כאילו קורים מעצמם) והמטומטם במפגיע (למשל הבריחה למושגים מקצועיים מופרכים כשנדרשת אמת פשוטה, כמו שימוש במונח “חקירה אפידמיולוגית”, שנועד לקדם את הטענה הזועקת מרוב טמטום שבתי חולים לא ידעו אם המטופל שלהם לקורונה היה בנוסף עם סרטן מתקדם או חולה לב). נעזוב גם את הטענה האדיוטית הבלתי נתפסת שלמשרד הבריאות אין גישה למידע רפואי (דווקא לסוג הדייטה הזה אין למדינת ישראל גישה. לא פלאי פלאות ומעמד הר סיני?).

נעזוב את כל ערימת האשפה הרפואית הרדיואקטיבית הזו, על שקריה הגלויים, ונאמין למה שמשרד הבריאות אומר בעצמו. כי מה שמשרד הבריאות אומר באופן גלוי הוא הדבר המטלטל באמת. מה שהוא אומר זה: אנחנו לא יודעים ממה מתו האנשים שאנחנו אומרים שמתו מקורונה.

הרי אם מישהו היה קרבן לתאונת דרכים קטלנית או סבל ממחלה ניוונית ומת “מקורונה” בלי שמשרד הבריאות יידע, כביכול, מהנסיבות הרפואיות האחרות שלו, פירוש הדבר הוא שכל נתוני התמותה מקורונה הם חרטא אחת גדולה. ההבהרה, כביכול, של משרד הבריאות, מוציאה אותם עוד יותר אדיוטים חסרי תועלת מההודאה המקורית שהסגירה את העובדה שכלל לא הייתה מגיפה. זו המשמעות של “לא נעשתה חקירה אפידמיולוגית”: הודאה שהם לא יודעים ממה באמת מתו האנשים שתוייגו כמתי קורונה לצורך היסטריה, חוקים שוללי חירות ותקציבי מחקר ושיווק תרופות.

מעניין עם איזה תיקון להבהרה עם יבואו אחרי החג. כולי ציפיה.

המכתב שהוציא משרד הבריאות בתגובה לבקשת חופש מידע שהגיש עורך הדין אורי שאבי הוא מסוג הדברים שגורמים לך לשפשף עיניים בצורה מאוד, מאוד נמרצת.

אורי שאבי, בתמצית, ביקש ממשרד הבריאות נתוני תמותה מסיבת “קורונה” לפי גיל ומצב חיסוני, וגם נתונים על מקרי דום לב בישראל. בכל מה שקשור למקרי דום לב המשרד טען שאין לו מידע, ואת החלק הזה נעזוב כרגע.

אבל החלק שמשרד הבריאות כן מספק מידע לגביו הוא לא אקדח מעשן אלא היתוך גרעיני בכל האמור לגבי הקרימינליות של האמצעים שננקטו בשם “המאבק בקורונה”. כי משרד הבריאות מסגיר שגיל הנפטרים הממוצע מהסיבה “קורונה” עומד על 80.2 ל”מחוסנים”, 77.4 ל”לא מחוסנים”, ו80.8 ל”מחוסנים ללא תוקף”.

משמעות הדברים היא שגילם של האנשים שמתו בישראל ובתעודת הפטירה שלהם נכתב “קורונה” כסיבת המוות קרוב ביותר לתוחלת החיים הממוצעת בישראל, שהיא 80.7 לגברים ו84.2 לנשים. אם לוקחים בחשבון שגם בקרב המבוגרים שמתו מקורונה הרוב העצום כלל אנשים שהיו חולים בשלל מחלות רקע, או שהטיפול בהם נפגע בגלל ההיסטריה והצניחה באיכות הרפואה לכל רוחב המערכת, המסקנה אחת ובלתי נמנעת: לא הייתה בישראל שום מגיפה. זה הסיפור שמספרים הנתונים שמספק משרד הבריאות בתגובה לבקשת חופש המידע של עורך הדין אורי שאבי.

אגב העובדה הזו לא כלולה במכתב, אבל לא קשה לדמיין מדוע גילם של ה”לא מחוסנים” המתים מעט נמוך יותר משל ה”מחוסנים”: הקבוצה ה”לא מחוסנת” כוללת אנשים עם מערכת חיסון כל כך פגועה וחלשה שהם לא הורשו, מסיבות רפואיות, להתחסן. כלומר: אנשים עם צפי לתוחלת חיים מופחתת בלי קשר לשום דבר, פשוט כי הם מאוד חולים.

–

אחרי ההבנה המפוצצת שמשרד הבריאות מודה שדה-פקטו לא הייתה בישראל מגיפה קשה להפתיע עם עוד משהו. אבל ההודאה הזו, במכתב התגובה הזה, חובקת עוד הפתעה אחת: גילוי העובדה שבין גיל 18 לגיל 49 מתו בישראל מהסיבה “קורונה” 0 אנשים בריאים.

חוזר, כדי שזה יופנם: משרד הבריאות אומר ש0 אנשים בריאים בגילאי 18-49 מתו מהסיבה “קורונה” בישראל. אף לא אחד, אף לא אחת.

לאסוף אתכם (ואותי): מנתוני התמותה הרשמיים של מדינת ישראל (ומה עוד יספר על “מגיפה?”) אפשר ללמוד שלא הייתה כל מגיפה, ושלפיכך כל תיאטרון ההיסטריה המטורף, כל שלילת הזכויות הגורפת, כל הרדיפה וההסתה נגד “לא מחוסנים”, כל “התו הירוק”, כל כליאת הילדים, כל סגירת המוסדות, כל הדשבורדים, כל הריגול החשאי אחר אזרחים, כל הצנזורה ברשתות בשיתוף ענקיות הטכנולוגיה, כל הדיווחים הבלתי פוסקים – כל אלה היו נטולי הצדקה שהיא. זה ברור מייד ובאופן מוחלט מהמכתב הזה: לא מתו אנשים, לא הייתה מגיפה: היה משהו דמוי שפעת שבחרו להתמודד איתו בטקטיקה שהייתה בוחרת הנהגה נרקוטית של רפובליקת בננות בתגובה לשמועות על פלישת חייזרי ענק, עם לייזרים ומכונות לשאיבת תודעה.

אבל זה עוד אפילו לא כל הכיף. כי פה ממש לא נגמרות השאלות, אלא רק מתחילות. כי אם משרד הבריאות יודע וככל הנראה יודע כבר מזמן שלא מת בישראל מהסיבה “קורונה” אפילו אדם בריא אחד מתחת לגיל 50, אז, מעבר לכל תיאטרון ההיסטריה, מה הייתה ההצדקה להזרקת מליוני מנות “חיסון” נסיוניות ומסוכנות, עם שלל תופעות לוואי לא מוכרות ולא ידועות, לאוכלוסיה הצעירה והבריאה בישראל, שהייתה בדיוק ב0 סיכון מהמגיפה שעל פי נתוני המשרד לא הייתה אפילו בקרב זקנים?

זה לא תרגיל מאתגר במיוחד בלוגיקה, אחרי הכל: אם מתו 0 אנשים צעירים ובריאים מסיבת “קורונה” אז הייתה 0 הצדקה “לחסן” אנשים צעירים ובריאים נגד “קורונה”, לא?

ואם 0 אנשים צעירים ובריאים מתו מסיבת “קורונה”, איזו הצדקה בעולם הייתה להזריק “חיסוני קורונה” לילדים קטנים? למתבגרים צעירים? ועוד זריקה? ועוד זריקה? ועוד זריקה? כשכבר יודעים על נזק אפשרי ללב, לבריאות האישה, לעוד 1001 סיבוכים אפשריים?

למה מדינת ישראל כפתה זריקות למגיפה לא קיימת על אנשים שמשיקול בריאותי טהור אסור היה להזריק להם את החומר הזה, כי כל סיכון לכל תופעת לוואי שהיא גדול מהסיכון 0 שהקורונה בעצמה היוותה על פי נתוני משרד הבריאות עצמו?

איזו הצדקה הייתה לכפות באלימות, איומים וחרמות את הזריקות המסוכנות על אנשים צעירים ובריאים? למה מדינת ישראל עשתה את זה? האם ההחלטה להזריק, ולהזריק בכפיה היא לא בגידה חמורה לא רק במתחייב משיקולים רפואיים של בריאות הציבור, אלא גם בגידה חמורה בחוזה הבלתי כתוב הבסיסי שבין המדינה לאזרחיה, קרי: שהמדינה לא תסב להם נזק בידיעה או בכוונה?

ממה אמורות היו הזריקות להגן על אנשים צעירים ובריאים? למה מדינת ישראל העמידה מליונים מאזרחיה בסכנה בריאותית שאנחנו אפילו עוד לא מבינים את מלוא השלכותיה, תוך הפעלת אמצעים דרקוניים ודיקטטוריים כמו אלה שננקטו כאן במהלך מגיפה שכאמור, ולפי נתונים רשמיים של משרד הבריאות, כלל לא הייתה?

אם הקורונה היוותה 0 סיכון לאנשים צעירים ובריאים, והלכה למעשה לא הייתה שום דבר מלבד מחלה גריאטרית קלה (ואולי אפילו לא זה בלי ההיסטריה והצניחה באיכות הטיפול הרפואי, והבידוד האנושי הנורא), בשם מה הממסדים של מדינת ישראל השתיקו באלימות ונחרצות כזו דעות אלטרנטיביות על הדברים מפי אנשי ונשות הממסד הרפואי?

אם לא שחיתות עמוקה מסדר גודל שקשה לדמיין אפילו, או הפקרות חמורה ורצחנית, או שתיהן, מה יכול להסביר התנהגות ממסדית כזו?

למה מדינת ישראל יצאה בכל כוחה נגד רופאות ורופאים, או סתם אזרחים מן המניין, שהצביעו על מה שהמדינה ידעה בעצמה – כלומר שלא באמת הייתה מגיפה, ושלא הייתה כל סיבה להעמיד בסיכון ישראלים צעירים ובריאים עם תכשיר שפותח בהליך חירום מזורז בטכנולוגית יצירת חיסונים שלא נוסתה מעולם על בני אדם?

על שום מה הוכרז מצב חירום של שלוש שנים, שהפך אותנו לנתינים של ישות בלתי דמוקרטית בעליל, כזו שרואה לעצמה סמכות להסתיר מאיתנו את שיקוליה ולהטיל עלינו סנקציות אלימות ביותר, ולשלול מאיתנו את חופש התנועה והתעסוקה, הקשר האנושי והמשפחתי, לב החיים עצמם?

למה ועל שום מה כפתה מדינת ישראל על זקניה, אלה שכן נפגעו ומתו עם הוירוס או בגללו, מוות איום, מכוער ואלים כל כך, מופרדים בוילונות ומחיצות פלסטיק ומסיכות ואנשי ביטחון חמושים מיקיריהם, מאהוביהם, מבני משפחותיהם? לבד בתיאטרון אבסורד חייזרי וחולני? בלי להחזיק יד לנפש חיה?

–

הקלישאה המטומטמת המקובלת בקרב הרובוטים והזומבים של המיינסטרים היא “זה נגמר, תתקדמו”. אבל חברה שלא מוכנה לבדוק איך היא העמידה בסיכון אנשים צעירים ובריאים, ואיך, בהינף יד ותחת איפול סודיות וחשאיות, היא שללה זכויות באופן גורף ממליונים ואיך, בשם כל הזוועות והמארות בעולם, היא כפתה על אנשים רגילים, פשוטים וטובים, מוות בבדידות מחרידה כל כך – תרבות כזאת לא רוצה ולא יכולה להתקדם. זו תרבות שהמצב הפסיכולוגי והפוליטי והתודעתי שלה גרוע בהרבה מכל מה שאיזושהי מגיפה יכולה לעשות. הגוף האנושי חכם וחזק וסתגלן: הוא התגבר על אינספור וירוסים, חיידקים וסיכונים לאורך מליוני שנות קיומו. אבל עם דחפים דיקטטוריים ופרקטיקות עריצות שמלוות שטיפת מוח זדונית ושיטתית בהיקף נרחב רובנו המוחלט כלל לא מסוגלים להתמודד. מול זה, אנחנו קורסים.

כשויתרנו על החופש ועל הזכות לשאול שאלות ועל הזכות לחיות ולמות בכבוד ויתרנו, הלכה למעשה, על החיים. ומי שעשו לנו את זה היו צריכים לדעת, וקשה מאוד לשכנע אותי שלא ידעו, שלשם הם מובילים.

---

תודה למנויות ולמנויים שלי, שמאפשרים לי ליצור תוכן רלבנטי ולהציג אותו מעל פלטפורמה עצמאית לגמרי. מזדהים? רוצות להצטרף? כאן

סופה של אמת להתגלות, אומר פתגם אנושי ישן, שבטח יש לו מקבילה בכל שפה שהיא. והאמת על המחאה הנוכחית בישראל, בשבוע ה20 לקיומה, כבר נלחצת החוצה בחוסר סבלנות, או חוסר משמעת טקטי משווע. זה לא הכיבוש כמובן, ולא כל צורה מוכרת של אפליה או עוול אלא, באופן הפשוט ביותר, שנאת עניים. 

ואם עניים קל לשנוא כשאין להם אידיאולוגיה (למשל מזרחים מהפריפריה, העניים שהיו במרכז המחאה משבוע שעבר נגד “קרן הארנונה”), עניים שיש להם אידיאולוגיה של עוני, או לפחות של הישארות מחוץ למשחק הקפיטליסטי הפסיכופטי – עניים כאלה הם בכלל מטרה מטריפת דעת.

 בנקודה הזו שאנחנו נמצאים בה צריך להתרחק טיפה מהרעש ולשאול שאלות קצת יותר יסודיות: מה בחרדים כל כך מטריף את השמאל הלבן החילוני? זה שהם לא רוצים להצטרף למכונת ההרג והכיבוש של צה”ל? זה שהם לא רוצים להשתחוות לפני מלכות ההייטק והדייטה? זה שהם טוענים שיש לחיים משמעות אחרת, חשובה יותר מכסף? 

ובכלל: מאיפה השמאל הלבן החילוני רוצה להשיג יהודים לבנים חילונים במספרים מספיקים לשימור שלטונו? מאיפה הם יגיעו בדיוק? האם יש בכלל קיום לאומי יהודי בלי דת יהודית? איזה סיבה יש לקיום נפרד שכזה? יאדה יאדה היסטורי? באמת? את מי זה מעניין? 

אבל יותר מכל דיון באופי הקיום החרדי, שצריך הליעשות בנפרד, ההתגלות של המוטיבציה האמיתית של המחאה שנאת העניים, היא הדבר המעניין והחשוב כאן. ובהקשר הזה צריך להגיד: תושבי מדינת ישראל חבים לחרדים חוב ענק. אם לא החרדים, בית היה עולה כבר 10 מליון שקל, וגבינה הייתה עולה 50 שקל לגביע. לא היה שום דבר סוציאלי בישראל: לא מעונות ולא טיפולי שיניים לילדים ולא כלום כלום. אותו דבר נכון במידה רבה גם כן לגבי הערבים, שמאכלסים את עשירוני העוני בצפיפות לצד חרדים, גם הם נעדרים מהפגנות המחאה. ברוח תקופת הקורונה נדגיש: אין קשר. כמובן שאין קשר. זה רק במקרה שהמחאה היא של העשירונים העליונים. זה בגלל שהם “נושאים בנטל” של העברה בין דורית של פריבילגיות, מינויים ורכוש מעמדי משותף בטריליונים (שאפילו היום, אחרי עשרות שנים של מחיקה, חלק משמעותי ממנו מקושר ישירות לנכבה). 

אם לא היו חרדים בישראל המיעוט הטפילי האמיתי – מעמד ההון המורש והפריבילגיה וההייטק – היה חולב את לשד עצמותינו מתוך גופנו ממש, ומוביל לעליות מחירים כל כך פסיכיות שהיו הופכות את רוב הישראלים לקבצנים. 

–

תמיד, ובכל מקום, טענות של עשירים נגד עניים הן דבר ירוד שמעיד על ריקבון נפשי ומוסרי. אבל בישראל הדבר נכון פי כמה, ואבסורדי פי כמה: הרי כל המדינה הזו נוסדה על גזל, גניבה, ניצול ושוד: גניבה של אדמה מהפלסטינים ושל הרכוש שהשאירו אחריהם; שימוש בשילומים של גרמניה לבניית כוח צבאי חסר פרופורציה ותרבות אנטי-דמוקרטית שבה ליהודים מזרחים ולפלסטינים אין מקום והאחרונים בכלל חיים תחת משטר צבאי; גניבה של קרקעות הלאום לטובת מיעוט פריבילגי, ושמירת הנדל”ן המשובח והמניב כמעט בלעדית לבני אותו מיעוט; הסתמכות על תמיכה כספית ודיפלומטית עצומה של מעצמת גנבים אחרת – ארה”ב, שנבנתה על עושק של שחורים ואינדיאנים, וקולוניאליזם פרוע בכל רחבי העולם; יצירת אינסוף מנגנונים בירוקטיים להגנה על “החקלאות” ו”המרחב הכפרי”, או “המועצות האזוריות” באופן שהולם בצורה פלאית ממש תפיסות גזע.  

העושר המופרז שמצוי בידי מעמדות המחאה, בצורה הפשוטה והגלויה ביותר, אינו פרי עבודה קשה, אלא פרי תחבולה פוליטית וסלקציה מתמדת החוצה ולמטה של בני קבוצות אחרות מהשניה הראשונה שהתחילה הציונות בישראל. זה עושר של העדפה פוליטית של הייטק ונשק לטובת אותם מעמדות, אגב כחלק ממלחמה בעניים בכל רחבי העולם: הרי את מי משמש הנשק הישראלי לדכא? עניים מברזיל ועד ערב הסעודית, ומדרום אמריקה עד הרפובליקות האפריקאיות האלימות והמעורערות ביותר. 

זה לא יהיה פוסט ארוך מדי, אבל צריך לשאול: כל הכסף הזה, לשם מה? כל העושר המדומיין שהביא ההייטק לקומץ ישראלים ועיריות, ותעשיית הנשק כנ”ל – למה אלה הועילו? האם איכות החיים של הישראלים עלתה מטאורית, או בכלל, בשלושים השנים האחרונות? האם הם בריאים יותר נפשית וגופנית? הולכים בעולם עם יותר ביטחון ושקט? מצליחים להתקדם בחיים ביתר קלות? חיים בסביבות יפות ונעימות יותר? מקבלים טיפול טוב ואיכותי יותר ממוסדות ציבוריים, חינוכיים, רפואיים? או שלהיפך, חלה הידרדרות בכל המדדים האלה? 

האם יכול להיות שכל הכסף המדומיין הזה, שנעשה רובו ככולו על ידי מניפולציה של מערכות השלטון לטובת מיעוט מסויים, בחסותה של אימפריה מסויימת עם עולם ערכי מעוות מסויים – אולי כל הכסף הזה נעלם בחור הנפשי הבלתי ניתן למילוי של החמדנות, וכל מה שהוא עשה בעולם ובחברה הישראלית זה לעשות את כל שאר הישראלים עניים יותר וחרדים יותר לגורלם?

–

לא פלא שהמחאה מתייבשת ומתפרקת לאיטה משבוע לשבוע. האמת שלה יוצאת לאור ואיתה כל השקרים והמוטציות שהוחבאו במרתף.