הו.

כמה נורא זה שבאים כמה ארחי פרחי וזבי חוטם מפאקינג האג ומאיימים על ישראל בתביעות בבית הדין הבינלאומי ועוד על דבר מונפץ ומופרך כמו פשעי המלחמה, כשבקושי עברו 75 שנה מאז השואה ומאות שנים בודדות מאז כל המסעות והסיפורים שמהם סבל רק העם היהודי לבדו, שכידוע היהודים הם הסובלים הבלעדיים של ההסטוריה ורק להם היה לא נעים בזמן שכולם עשו חיים, למשל השחורים, או הילידים של אמריקה, או הקתולים בארצות הפרוטסטנטיות והפרוטסטנטים בארצות הקתוליות והמוסלמים בגבולות העולם הנוצרי, ולהיפך, והסינים תחת כיבוש יפן – לכולם רק חגים וחגיגות, ואנחנו מה?

אז לבוא עוד אלינו בטענות על פשעי מלחמה? אלינו? שכיכבנו בתנ”ך? אין קץ לשפלות של הגויים. אין!

אבל בכל זאת, מכיוון שצריך להתמודד עם המציאות, בואו ננסה לחשוב יחד, בצורה מאומצת ומרוכזת, מה אפשר לעשות נגד התערבות של גויים ימ”ש בהחלטות הריבוניות של ישראל שהיא דמוקרטיה איתנה שבה הפרקליטות שבתוך הפרקליטות מנסה להחליף שלטון באמצעים פסולים, בשיתוף הגמוניה גזענית שלא רוצה להיות שותפה למאבק הטוטלי נגד הפלסטינים?

אספתי כמה עצות מועילות.

אפשר

# לשלוח מרגלים ומומחי סייבר לשבש, לאיים, לבלבל, להכפיש ו/או לחסל, פיזית או תדמיתית, את בית הדין ושופטיו

# לגייס את הקהילות היהודיות למסע של נהי ובכי

# להפעיל לחץ גלוי וסמוי על מקבלי החלטות במערב

# להשיג בדרכים מדרכים שונות משתפי פעולה מקרב הפלסטינים והקהילה הפוליטית הבינלאומית שישבחו דווקא את הכיבוש הישראלי, תוך טענה שהוא אף אינו קיים

# להשקיע מליארדים בזרועות ומקפיינים עולמיים להפחדה, השתקה, דיסאינפורמציה ודמורליזציה שתכוון נגד ליברלים שמעזים לבקר את ישראל – ובראשם יהודים

אזהרה:  האמור בסעיפים אלה עשוי או עלול להתגלות כאפקטיבי פחות בזמן שבראש המעצמה העולמית הגדולה והחזקה עומד מישהו שנשבר לו, והוא מכיר היטב, ויש לו את כל היכולת לסכל, לחבל ולמנוע שימוש באמצעים הזכורים אלה, תוך הפעלת מנופי לחץ/עידוד אדירים שעומדים לרשותו 

---

לחלופין, אפשר

> לא לעסוק בקולוניאליזם, כיבוש ונישול של תושבים ילידיים של חבלי ארץ, תוך מניעת מלוא הזכויות החוקיות של המשטר מהם

> לא להקים התנחלויות בתוך שטחים שנכבשו במלחמה, תוך הזרמה בלתי פוסקת של כוחות צבא ומרגלים שיעזרו במלאכת הכיבוש והדיכוי

> לא להתייחס לאוכלוסיה כבושה ומנושלת זכויות כעדר זומבים פראיים ונעדרי זכויות שיש לחנך דורות של ילדים וחיילים לשנוא אותם עד מוות ולפחד מהם בבעתה נוראית

> לא לעודד לכוחות הכיבוש, השיטור והדיכוי, לפעול באלימות מירבית בכל רגע נתון, תוך מתן מטריית הגנה בלתי חדירה גם במקרים ברורים של הרג שנובע מזלזול, רשלנות או רצחנות לשמה

> לא לכבוש אוכלוסיה זרה. באמת. מדינות רבות בעולם מצליחות! האם דווקא העם היהודי המפואר נדון לכישלון מהדהד בתחום הזה?

> לא לשלוח צלפים להשתמש בנשק חי ומדוייק לדכא הפגנות של לא חמושים שלא מאיימים בשום צורה ישירה או עקיפה על החיים של אפילו אחד מהם

> לא ליזום שום צורה של טיהור אתני, ולו באצטלה ארכיאולוגית, צבאית, מדעית, תנ”כית או אחרת

---

באיזו קבוצה של עצות תבחר ממשלת ישראל בהנהגתו של הגאון הבינלאומי הנרדף והמושמץ על לא עוול בכפו בנימין נתניהו וחבר סובביו המוכשרים ביותר גם הם, רק קצת פחות ממנו? אשמח לשמוע את דעתכםן! שתפו אותי בתגובות

את הפנינה הכל כך מרגשת, כל כך גברית שבכותרת שחרר השבוע לחלל העולם בכיר במערך השיטור הישראלי: הגבר בעל השם הגברי והעמידה העוד יותר גברית שמעון לביא. ברשתוכםן אני רוצה להציע ניתוח קצר של המשפט הזה, כי כל מילה בו חשובה להבנת מצבנו העגום והפסיכולוגיה הארורה של המקום הזה, והכוחנות הרצחנית שהוא דוגל בה.

מי שמעז לפגוע בכם אתם רשאים להרוג אותו 

1. “מעז”
   לא “מי שפוגע בכם”, או “מי שעומד לפגוע בכם”, ואפילו לא “מי שניסה/מנסה לפגוע בכם”, אלא מי שמעז. התעוזה היא החלק הראשון והחשוב, זה שעליו מענישים במוות. ישראל, במילים האלה של שמעון לביא, היא לא מדינת חוק, אלא בריון חמוש ושש אלי הרג שמסתובב ומחפש לראות מי מעיז לא לכבד אותו, או מי לא משתטח מייד על הרצפה כשהוא רואה אותו. זו שפה של מצ’ואיזם רצחני, של ערסיות, של פושעים, של מיליציות לאומניות חמושות. אצלנו היא נשמעת מפי אחד השוטרים הבכירים במדינה, בראיון לעיתון שאליו בוודאי התכונן ארוכות באמצעות דובר ובחר את מילותיו בקפידה.
2. “לפגוע”
   מה זה אומר “לפגוע”? לצעוק? לדחוף? לזוז בצורה מאיימת? להסתכל בצורה פוגענית? לקלל? להיות עם כלי נשק פוטנציאלי ביד, או רק להיות בסביבתו של אחד כזה? בזמן שזה קורה או אחר כך? או לפני כן, על פי השערתכם? האם בחוק העונשין יש סנקציה על “פגיעה”? כמובן שלא. “פגיעה” שוכנת עמוק בחיקו של מרחב עמימות ופתוח לפרשנות לגמרי, וכשמפקד משטרה בכיר ביותר משתמש בשפה הזו כשהוא מדבר על הרג הוא אומר לשוטרים שלו, מתחת למילים: אתם יכולים לבחור בפרשנות מקלה לפגיעה. זה בסדר. אם הרגתם או רצחתם אדם סתם כי הייתם ביום רע או כי את שונאים ערבים בדם, המערכת תמצא את הדרך להכשיר את ההרג הזה. עלי.
3. “רשאים”
   דווקא המילה התמימה לכאורה הזו היא המצמררת ביותר בכל השורה המחליאה מפיו של שמעון לביא. כי מה פירוש “רשאים”? זה מינוח שמהדהד שפה חוקית, משפטית, תקנונית. במילה הזו, רשאים, שמעון לביא אומר לשוטרים שלו, ההורגים בפוטנציה: יש כיסוי חוקי למעשים שלכם. כשאתם יורים במישהו שלדעתכם מעיז לפגוע בכם, או עמד להעיז, או חשבתם שהעיז, או חשבתם שאולי עמד להעיז לפגוע בחבר שלכם, אתם לא בני אדם פרטיים שהורגים בן אדם פרטי אחר. לא לא: אתם מוציאים לפועל של החוק הישראלי. הפעולה הזו היא מילוי לשון החוק. ההרג הזה חוקי – הוא לא ביטוי של כעס, של אלימות, של רצחנות או של שגעון זמני, אלא של החוק והסדר. זה בכלל לא אישי. זה כמו רכב שמגיע לעבור טסט ובודקים לו את הפנסים. זו פעולת ההרג שלכם. תירו חופשי. זה בסדר.והוא מדבר על ירי באזרחי המדינה, כן?
4. “להרוג”
   לא “לפגוע בו בחזרה” ואפילו לא “לפגוע בו בטרם יעלה בידו לפגוע בכם”. ואפילו לא “לעשות ככל הדרוש כדי להגן על עצמכם” או “להפעיל כוח בכל מידה שנדרשת להסרת האיום”. ניסוחים כאלה, אפילו שהם משמשים להיתר טווח נרחב של רצחנות, יוצרים איזו מראית עין של שוויון, או איזון, בין פוגעים לנפגעים. שמעון לביא מבטל את הסימטריה או את ההדדיות הנדרשת, המתחייבת על פי השכל הישר וכל כלל מוסר סביר, ומחליף אותה בקריאה לפעולה דיספרופורציונלית. העונש על פגיעה אינו פגיעה כי אם הרג. יש רק אמצעי אחד ורק עונש אחד: הרג. אין מדרגות ושלבים בהפעלת כוח, אין קריאה להפעלת שכל ישר ושיפוט אנושי של הסיטואציה. השוטר הופך למכונת הרג, או לרובוט רוצח: כשהוא מזהה סיטואציה X הוא מוציא נשק ומחסל.

   ---

   ההתפתחות המחליאה הזו בתפיסת  תפקידה המוצהר של המשטרה לא באה בחלל ריק. ראשית היא באה מייד על רקע הרג החף מפשע בטמרה, משמע: באה לטאטא ולהכשיר אותו. אין בעיה אם נהרגים חפים מפשע, כי המודל שלנו הוא להרוג כשמעיזים לפגוע בנו.אבל אפילו יותר מזה, האמירות האלה, וכנראה דמותו של שמעון לביא עצמו, צומחים על רקע שנים רצופות ומתמשכות של התגברות והתגלות ההיתר הפורמלי לקחת חיים מצד הממסדים החמושים של מדינת ישראל.ראינו את ההיתר הגובר הזה בטביעת המונח “לנטרל” כתחליף ל”להרוג”. ראינו אותה במחאה הרחבה מצד כל הימין הישראלי וגם חלקים מהשמאל, על עצם העובדה שאלאור אזריה הועמד לדין. ראינו אותה בהיתר – בחובה – “לוודא הריגה” בכל מקרה של היתקלות אלימה, או אלימה בפוטנציה, עם פלסטינים, כולל ילדות. שוב ושוב ושוב ראינו בשנים האחרונות את התמונות האלה, של ירי מטורף בפלסטינים, כולל כשהם כבר מתים, גם בסיטואציות שבהן בבירור אפשר היה לסיים את האירוע בלי קורבנות בנפש.

   ההגיון הקר והחולני של ההרג כאמצעי ענישה על חוצפה, על “העזה” הולך ומחלחל בשורות השוטרים והחיילים, אין לי ספק בזה: אנחנו רואים את זה באלימות של השוטרים במפגשים עם אזרחים ישראלים שהפרו איזו הנחיה לא קיימת של הקורונה, או פשוט לא צייתו בשתיקה ומייד להוראה של שוטר, בלתי סבירה או לא מגובה בחוקים כפי שהיא אמורה להיות.

בשבוע האחרון, למרות מכשולים רבים שהציבו פקידים עויינים ובראשם מנדלבליט האיום, הצליח ראש הממשלה בעל האייקיו האימתני שזכות לנו לשרת כארחים תחתיו להחיל מגבלות על הכניסה מנתב”ג, בסך הכל שנה מפרוץ המגיפה ובהמחשה של מנהיגות שלא נראתה כמוה לפחות מאז הטיל דוד המלך מס כבד על הצידונים.

כחלק מאותן הגבלות ומגבלות, נדרשו חוזרים לישראל ממקומות רבים לשהות במלוניות בידוד בטרך יוכלו לחזור לחיי השגרה שלהם.

מה עשתה רשות שדות התעופה, שהיא גוף שהקים מפא”י כדי להתנכל באופן ישיר ומרושע למשפחת נתניהו-מיליקובסקי? הוציא את דיבת השבים רעה – ובמיוחד את דיבת השבים מדובאי, הלא היא דיבת-דובאי המפורסמת.

כבד עליה ליבה של רשות שדות התעופה. קה לה לראות יהודים מצביעי ליכוד מסורתיים ומקדשי שם שמיים ונתניהו  שבים ארצה מטיול שורשים בדובאי, שם זכו להתאחד מחדש עם אחיותיהן האבודות שהוברחו במיוחד לכבודם מארצות הגוש הסובייטי לשעבר ללב המדבר הערבי המבורך, מקור המתיקות-המתינות המבורכת של מצביעי נתניהו והסיבה לגזענות היוקדת מצד הנתנגדים להם בסיפורי צוללות ושחיתויות בדיוניות מפה ומשם, כאילו לערבים המתוקים תומכי נתניהו אין זכות להצטייד בצוללות.

וכל כך גברה האכזריות הקרה של רשות שדות התעופה האשכנזו-הגמונית שהחליטה להיטפל דווקא לשבים לדובאי,  ולחולל בהם שמות. אנחנו יכולים להיות בטוחים שאם הם היו שבים מפסטיבל מוצרט בזלצבורג אז כמובן שלא יהיו מתנהגים אליהם כך. אבל לא, הם ליכודניקים תומכי נתניהו שחזרו ממסע אהבה בדובאי, אז צריך להתנשא עליהם.

אני פשוט מתבייש להיות חלק מהתקשורת והממסד בימים כאלה. רק ביבי – כפי שניתן לראות, המיסטיקה מנצחת את ההגיון ומביאה אותי תמיד למסקנות הנכונות והמועילות לעצמי ולחברה הכללית.

---

מתוך אותה כתבה בהארץ:  על פי נתוני משרד הבריאות, בשבוע האחרון נחתו בישראל 12 טיסות ממדינות המחייבות בידוד במלונית, תשע מתוכן מדובאי. מתוך 971 נוסעים שחזרו מדובאי, 297 שוחררו על ידי הוועדה לבידוד ביתי מסיבות שונות. המספר הזה לא כולל מחלימים מקורונה, ששוחררו לאחר שהציגו מסמכים מתאימים. 

בימים העצובים האלה, כשמספרי המתים מהקורונה מאמירים ומאמירים בקצב מסחרר, ואי האמון בין מגזרי האוכלוסיה השונים המרכיבים את המדינה הזו הולך ומעמיק, קל ללכת לאיבוד בשטף החדשות המדאיגות והאסוניות ולשכוח מהעניינים העקרוניים, כלור מהחטאים היסודיים של המקום הזה.

כדאי לזכור. זה עושה שקט.

צריך לזכור: לחרדים יש כוח פוליטי עצום כל כך, בלתי פרופורציונלי, כמעט מוחלט, מסיבה אלקטורלית פשוטה: הם לשון מאזניים בין-גושית, ומי שהם יחליטו יהיה ראש הממשלה בישראל. זו עובדה קיומית של החיים הפוליטיים כאן.

אבל בין אלה שני גושים הם משמשים לשון מאזניים? באיזה נושאים חלוקים הגושים האלה? אפשר להגיד שהם חלוקים בנושאי דת ומדינה, או דמוקרטיה וליברליות או אפילו גישות כלכליות שונות, אבל גם אם יש מחלוקות בנושאים האלה, הן שוליות ולא מהותיות לאף אחד: ראינו את הליכוד עומד לצד ועדי העובדים שלו ומחלק כספים בלי הכרה כשהוא צריך, וראינו את מפלגת העבודה, או את יאיר לפיד, מצדדים בקפיטליזם ומתעלמים מהחלשים והמוחלשים בחברה.

כשמסירים את כל היאדה יאדה, מגלים שביסודו של דבר יש רק מחלוקת אחת עקרונית בישראל: בין המחנה שמכיר, לא חשוב באיזו רמה, בכך שישראל מנהלת שלטון כיבוש על הפלסטינים, והדבר הזה הוא בעיה, לבין מחנה שמתכחש לגמרי לסוגיה הזו, לא מכיר בכיבוש ולא רואה בהחזקת פלסטינים תחת שלטון צבאי בעיה.

שלא תבינו אותי לא נכון: אני ממש לא אומר שכל מי שממוקם שמאלה מהליכוד הוא לוחם כיבוש או אפילו מוכן להשתמש במילה הזו: הפחדנות המחרידה וה”ציונות” הממאירה איכלו כל חלקה טובה במחנה הזה. ובכל זאת, סוגיית הכיבוש והשלטון הצבאי היא הסוגיה המכוננת והסיבה הפוליטית לקיומו של שמאל (ואפילו “שמאל”, ואפילו אם אנשי המחנה הזה לא מבינים זאת בעצמם) בישראל. סוגיית הכיבוש היא המימוש הכי בוטה למבחן השוויון והדמוקרטיה של המדינה העברית – ולכשלון המדהד בשני הסעיפים האלה.

כשיש בקע כזה בין שני גושים פוליטיים בסוגיה כל כך עקרונית כמו העבדות בארה”ב של המאות ה18 וה19 או הכיבוש בישראל שלאחר 1967, מפגש אמיתי לא מתאפשר. ואפילו אם ההתנגדות לכיבוש נעלמה לחלוטין מסדר היום של השמאל הישראלי, חוץ ממס שפתיים פה ושם ואולי מעט פעולה מאורגנת בשולי השוליים, זו הסוגיה ואין בלתה, והיחס להסדר אפשרי, או הכרה אפשרית, הוא הבסיס הפסיכולוגי העמוק לבחירה אם להיות ימני או לא.

לתוך הבקע הזה השתחלה והתיישבה לנצח ההנהגה החרדית בישראל.  מתוך הבקע הזה, שאין לא תקנה, היא שואבת כוח פוליטי חסר שיעור ומידה, עד כדי כך שחבריה מקבלים פטור מאכיפת כללים וחוקים הנוגעים למגיפה קטלנית והמונית, שזה דבר שבאמת קשה להאמין שהוא מתקיים. אבל הוא מתקיים, בדיוק כמו שהתקיימה ההטסה המאורגנת של עשרות אלפי בחורי ישיבות וחרדים אחרים מניו יורק ומקומות אחרים בשיא המגיפה. כי המפלגות החרדיות יושבות בבקע בין השמאל לימין ומחליטות מי ישלוט במדינה.

אבל יש להם את הכוח הזה לא בגלל שבין הימין לשמאל בישראל מתקיים ויכוח עצום בנושאי כלכלה, משפט, תרבות או צבא, אלא אך ורק בגלל סוגיה אחת: הכיבוש. הימין לא מוכן להודות שהשליטה שלו בפלסטינים לא מוסרית, לא חוקית ואינה בת קיימא, והשמאל, אפילו מוכה ורמוס כפי שהוא, אינו מוכן להצטרף בגלוי לעגלת האפרטהייד.

מה שמעניק לחרדים את כוחם הפוליטי המטורף, אם כך, הוא לא הנבזות וחוסר המעצורים והקרימינליות של בנימין נתניהו, אלא החטא הקדמון, היסודי והסופני של מדינת ישראל, ושזה שיביא עליה את סופה, אפילו אם הוא יתחבא בכל מני תחפושות ותלבושות כאלה ואחרות: הכיבוש.

אם ישראל לא הייתה מושקעת כל כך בכיבוש, ואם הכיבוש לא היה גורם לבקע בלתי ניתן לגישור בין שמאל לימין בישראל, סביר מאוד להניח שלחרדים לא היה כוח פוליטי מוגזם כל כך. יכול להיות שהם אפילו היו נדחקים לשוליים מבחינה פוליטית, מה שהיה כמובן מאוד עוזר להם, ועוד יותר מזה לנו.

במילים אחרות: זו לא בני ברק שגומרת אותנו, אלא עזה, חברון, מחנות הפליטים, מזרח ירושלים, והנתק הקטלני שאנחנו צריכים להיות מנותקים בכלל מהחלקים הבריאים של העולם ושל עצמנו. הכל חוזר לכיבוש.

ורבלי כמו שאני עשוי לעבור אצל מי שמכירות ומכירים אותי מהרשת, דיבור באמצעות הקול הוא משהו שאני רגיל לחשוב עליו כחולשה אצלי. לא ניכנס לסיבות למה, והן בטח קיימות, אבל כבר עשרות שנים, מאז שמצאתי מקלדת ואת האינטרנט, אני רגיל ואוהב להביע את עצמי כמעט אקסקלוסיבית באמצעות כתיבה.

בכתיבה אני רהוט וחד, שולט במשלב כרצוני, שולף את המילים הנכונות והלא נכונות באבחה חדה, פותח וסוגר, מגלה ומסתיר, בלי להצטרך לחשוב בכלל. באופן שוטף, אוטומטי, אינסטנקטיבי.

והדיבור? הדיבור קשה: הוא מסגיר מצב רוח ותחושות עמוקות. הוא מסגיר קרבה וריחוק, סגירות ופתיחות, ושורה שלמה של חולשות אנוש. הדיבור, הקול, לוקח ממך את השליטה ומציג אותך במערומיך (לפחות עבור מי שלא מתאמנים כמו פסיכים כדי להיות מסוגלים לשקר בלי למצמץ, בקול ומימיקה שאומצו מהמדף).

---

ברוב שנותי בעבודתי המקצועית, בכלל לא הייתי צריך לדבר: כתבתי. בעולמות הרומנטיקה שתקתי בעיקר, מניח לעצמי לעורר את הרושם הרצוי לי באמצעות מעט מילים והרבה נוכחות, ודברים שידעתי שיודעות עלי מהרשת. סידרתי לי חיים שמצריכים מעט מאוד שיחה בקולי, ונמנעתי מביטוי קולי, עם ובלי לשים לב, עד שיכולתי לעבור ימים ארוכים כמעט בלי לדבר בכלל (בעודי שוצף ורושף וירטואלית).

בשנים האחרונות משהו השתנה במגמה הזו –  נפתחתי קצת, התחברתי כם למימד הקולי של קיומי הגופני, על המבוכה והבושה, וגם ההנאה, שכרוכים בו. דיברתי יותר, התראיינתי, הצטלמתי – טיפין טיפין הסכר נפתח. אבל עדיין התאמצי לשלוט ולמנן. זה עדיין לא היה טבעי לי.

ואז הגיעה מיכאלה.

לראשונה בחיי לא הרגשתי צריך לדבר, או חייב לדבר. רציתי לדבר. הקול שלי נהיה מדיום שדרכו אני הופך את עצמי לממשי ומורגיש עבור בתי, עבור התינוקת הזו, המתוקה והיפהפיה.

ופתאום מצאתי את עצמי מדבר, מפזם, מהמהם, שורק, שר – ולאחרונה מקריא סיפורים בלי הרף.

הקטע היפה, המקסים, שבגללו נתתי לקטע הזה את הכותרת הזו הוא שלא רק שממני פתאום נבע הקול בצורה אוהבת, אלא שמיכאלה רצתה את הקול שלי, דרשה את הקול שלי, הייתה צריכה אותו. כבר לא הייתה לי הפריבילגיה של השתיקה.

הילדה שלי צריכה את הקול שלי כשהיא בעגלה ואני מסיע אותה, לדעת שאני שם וקשוב אליה.

היא צריכה את הקול שלי כשאני רוחץ אותה, להרגיש שאני נוכח ושומר עליה.

היא צריכה את הקול שלי כשהיא אוכלת, כדי שהאכילה תהיה חלק מאינטראקציה של אהבה וקשר קרוב ובלתי אמצעי איתי.

היא צריכה שאני אקריא לה סיפור (ועוד סיפור, ועוד אחד, ושוב). אני, בקולי. לא במימיקה, לא ברמז, לא בטקסט. בקול שלי, שנובע מהגרון והפה שלי.

היא צריכה שאני אג’ברש איתה, כשהיא שואלת ומקשקשת ונואמת ומודיעה ורושמת לעצמה רשימות.

הצורך הזה של ילדתי, טבעי ונבע בעוז כמו כל דבר אצלה, הפך את שתקנותי הקודמת, או הנרכשת והמורגלת, ללא רלבנטית, ללא ישימה ולא אפשרית. נעשה לי ברור שהקול שלי הוא חלק מהאבהות שלי, וחלק מההיכרות עם העולם עבורה.

וככה תינוקת אחת, פעפוסה בת כמה שבועות וחודשים – והיום הזה ממש שנה – לימדה ומלמדת את אבא שלה איך מדברים. מחזירה לו, בלי לדעת בכלל, את קולו שלו שכמעט אבד, וכמעט נגנז. הילדה שלי מלמדת אותי לדבר. והיה לי חשוב להעלות את זה על הכתב.