יש משהו מצחיק ונוגע ללב באופן שבו, כאילו לא למדנו כלום משום ויכוח פוליטי אי פעם, עידן הקורונה הוליד שני מחנות פוליטיים דיכוטומיים לגמרי ועויינים הדדית עד תיעוב. מעברה האחד של חומה נורמטיבית בצורה חונים הממסדים הפוליטיים העצומים של המדינה והקבוצות האנושיות המזוהות איתם. מעברה השני רוגשים הדחויים והאנטי-ממסדיים, החשדנים והמפקפקים. ובחומה אין שער. אין יוצא ואין בא. 

הממסדיים רואים בכל צעד שלטוני הגיון מוצק ומתבקש, וגולשים לפטישיזציה של המסיכה והזריקה, הפקיד הממונה ושאר עזרי המאבק בנגיף. האנטי-ממסדיים רואים באותם צעדים בדיוק תועבה וחורבן הדמוקרטיה וזכויות האדם, עם לא מעט היסחפות למחוזות הגזמה ובדיון.

במשך שנה בערך, מהכרזת מצב החירום בארץ ועד סופו של סבב החיסונים הראשון, השתייכתי לצד הממסדי בויכוח הזה. אחר כך, טיפין טיפין, התחלתי לנוע לכיוון האנטי-ממסדיות בקורונה. מדוע ולמה עבר עלי שינוי המחשבה הזה? אנסה לפרט כאן את הסיבות לכך כמיטב יכולתי. עבור הזקוקים לשורה תחתונה מהירה אני יכול לומר: אף אחת מהסיבות האלה לא קשורה לקליטה סלולרית או להתאגדויות סתרים חורשות רע.

התו הירוק היה הצעד השלטוני הראשון שגרם להתרופפות העמדה הממסדית אצלי. אותה החלטה לחלק את האוכלוסיה בישראל לזכאי תנועה במרחב הציבורי המשותף ולשלולי תנועה באותו מרחב. לא רק תוכנו של הצעד הזה קומם אותי, אלא האמירה שהשתמעה ממנו שהשלטון הישראלי לא מאמין בשיקול הדעת של חלק נכבד מאזרחיו ולא סומך עליהם שיקחו את החיסון המושלם שהעמיד לרשותם. וכדי להכביד על הקושי בקבלת הצעד האנטי-הומניסטי הזה, ההחלטה על התו הירוק נפלה בד בבד עם תעמולה על ההצלחה הפנטסטית של ישראל במבצע החיסונים שלה. 

אם יש הצלחה מדוע צריך תו ירוק? אם החיסון מושלם למה שלא יקחו אותו? תהיתי, באותו שלב, מדוע הטון השלטוני מחריף ונוצקת תבנית של האשמה והפחדה כלפי הציבור – בה בשעה שלכאורה נמצא פתרון קסם למגיפה, שהציבור אכן מיהר לאמץ בהמוניו. בין הסיפורים הסותרים האלה, משהו פשוט לא הסתדר. 

ואם אצל ממשלת נתניהו ניהול המגיפה היה קונטרוברסלי, שרירותי ומאיים, באה ממשלת השינוי ועשתה הכל גרוע יותר. להבות השנאה ללא-מחוסנים עלו מעלה מעלה; התו הירוק הפך דרקוני ונוקשה יותר; הדרישה מצד הרשות המבצעת להתרת רסן בצעדים של אכיפה ומעקב גברה במקום שתפחת. 

בשלב זה לא יכולתי שלא לשאול את עצמי: אם החיסונים טובים ויעילים כמו שטוענת התעמולה, למה למחוסנים אין תחושת מוגנות? מדוע הם ממשיכים להחזיק באימה קיומית מפני לא מחוסנים?

החשדנות כלפי הסיפורים הממסדיים רק גברה נוכח חוסר ההלימה בין תעמולת הפחדה וצעדים דרקוניים של הגבלות חופש התנועה והעיסוק, לבין מגיפה שסיפרו לנו שאנחנו מנצחים. אם אנחנו מנצחים, למה צעדים דרקוניים? למה הפחדה? 

חוסר הלימה, עבורי, היה ונשאר מושג מפתח. אותה ציפיה ישנה ונושנה לסבירות בשימוש בכוח, שבחסות מצב החירום התקדימי, האפוקליפטי, נטול הנשימה, הושלכה הימה. כל פרספקטיבה שלא התיישרה מייד ובאופן מלא עם הגרסה הממסדית לאירועים הוגחכה והמוניטין של בעליה נדרסו לאור יום, כמו במעשה אזהרה מאפיוזי. רופאים שהשמיעו דעה אחרת? בוגדים במקצועם, גם אם הובילו מדיניות רפואית עשורים. הורים, פסיכולוגים ועובדות סוציאליות שדיברו על הנזקים העצומים של הסגרים והבידודים? שיסתמו את הפה, הקונספירטורים. אנשי תקשורת שמעיזים לבדוק אם לא היו חלופות לדרכי הפעולה שנבחרו? להוקיע ולנדות אותם מייד!

הצבת דיכוטומיה חותכת מטעם השלטון בין טובים לרעים הייתה השלב שבו הבנתי שמצפונית אני כבר לא יכול להזדהות עם צד שנוקט בטקטיקות פלגניות ודורסניות כל כך. הזדהותי עברה ללא-מחוסנים, שהפכו לציבור השני המותקף והמושמץ בתולדות המדינה הזו, מייד אחרי ערבים.

אבל לא רק סלידה מתעמולה שלטונית מעוררת שדים, שכוללת הצבעה על גורמים מזהמים ומסוכנים בלב החברה, הובילה אותי להזדהות עם מחנה ההתנגדות. היו לכך עוד שתי סיבות מהותיות מאוד, שהפכו עבורי, במרוצת החודשים, ללב המאבק. 

ראשית זו התעמולה סביב החיסונים, שמעוררת אצלי צמרמורת. חיסונים שנמצאים בעולם פחות משנה מוכרזים כבטוחים לנצח ולחלוטין, בניגוד מוחלט לאישור של כל תרופה וחיסון אי פעם. תופעות לוואי מוכחשות, מודרות מהשיח, נמחקות מקיום. כמו ההבדל בין עידוד התחסנות לכפיית התחסנות (ואיומי פיטורים והוקעה חברתית עולים לכדי כפיה בכל הקשר אחר), הפער שבין טענה שהחיסונים טובים ויעילים לבין הטענה שהם טובים ויעילים באופן מוחלט עושה את ההבדל עבורי בין חברה חופשית לחברה טוטליטרית. 

אם היה חוסר נוחות מסגנון ניהול המגיפה ותעמולת החיסונים, חוסר שקיפות וחוסר האמת מצד הממסדים הגדולים רק העצימו אותו. מעולם לא סופקה תשובה סבירה מדוע החוזה של המדינה עם חברת התרופות פייזר חסוי מעיניי הציבור. איך זה ייתכן שאסור לאזרחי המדינה לראות הסכם עם השלכות עצומות על בריאותם וזכויות האדם שלהם? אפילו נתוני הבסיס של התחלואה מוסתרים מעינינו: מהן ההגדרות של מחלה קשה בקורונה? האם הן עולות בקנה אחד עם הגדרה של מחלה קשה במצבים רפואיים אחרים? מה היה מצבם הרפואי הקודם של החולים קשה והנפטרים? מדוע לא נמסרת לציבור תמונה מלאה ושלמה של כל הדיונים, הנימוקים, ההגדרות? האם זה בגלל שתמונה כזו הייתה מרגיעה אותנו, במקום להפחיד? 

הנקודה האחרונה שאני רוצה להביא בשם עמדתי נגד הממסדים ובעד הספקנים במלחמת הנרטיבים של הקורונה היא אולי החשובה מכולן, והיא עוסקת בתגמול בהון, מוניטין וכוח. 

ניהול הקורונה, יש לזכור, לא היכה שווה בחברה, הישראלית או העולמית. ניהול הקורונה היכה בחלשים פוליטית, פסיכולוגית וכלכלית, מילדים רכים עד קשישים עניים, דרך נשים וגברים בתחתית המדדים הסוציואקונומיים. אבל לא רק זאת: ניהול הקורונה היכה בחלשים ביותר תוך שהוא ממטיר על החזקים צונאמי של עליות ערך, הנפקות, אקזיטים, הטבות, ביקושי נדל”ן, הדפסת כספים עצומה מצד הבנקים המרכזיים, ושימוש בהם לניפוח גובר של מדדי הבורסות. מה פירוש ניפוח? מדדי הבורסות בארה”ב עלו ב40% מאז שביידן נבחר לתפקידו, וזאת אחרי גאות ממושכת בשנות טראמפ ואובאמה. ומי מחזיקים במניות האמריקאיות? עשרה אחוז מאוכלוסיית ארה”ב מחזיקים 89% מכל המניות האמריקאיות. 

כדי לשים את הנתונים מסמרי השיער האלה בקונטקסט, בשנה וחצי האחרונות הבנק המרכזי בארה”ב הפעיל “הרחבה כמותית” שכללה רכישות נכסים בטריליוני דולרים בשווקי ההון האמריקאיים. ביקושים מלאכותים אלה שיצרה הממשלה האמריקאית הבטיחו עליות שערים פראיות. לצד הבטחת עליות בבורסות, הריבית נחתכה לאפס. כך, השנתיים האחרונות הביאו לשיא את המגמה השלטת מאז משבר 2008: הצפת מעמד העשירים בכסף זול להשקעה, תוך הבטחה, דה פקטו, שהממשל ידאג שהבורסות יעלו תמיד, לא חשוב מה יקרה במציאות. 

וכך, בעוד החלשים והעניים נאנקים תחת מסיכות, פיטורים ומציאות חברתית ופוליטית מתערערת, העשירים התעשרו בצורה פנטסטית כל שבוע מאז פרצה המגיפה. עד כמה פנטסטית? 400 האמריקאים העשירים ביותר הוסיפו להונם 40% בשנתיים האחרונות, או 4.5 טריליון דולר. 

האם לעשירים האמריקאים יש אינטרס כלכלי מובהק שמצב החירום יימשך? נדמה לי שהתשובה צריכה להיות ברורה. ומה עם מדינה מזרח תיכונית אחת, שבה יחידה 8200, מסלול ההמראה לכסף הגדול בהייטק, היא מפעל משגשג של אליטיזם אתני ומעמדי? האם גם אצלנו שנת הקורונה שפכה מפל של כסף על העשירים ממילא? מסתבר שכן, ושהכסף מגיע מארה”ב. הבנק המרכזי בארה”ב מדפיס כסף ומחלק אותו לעשירים, ובתל אביב והרצליה עורמים אותו בערימות, וכל זה בזמן שהמונים בישראל ובעולם חיים בחרדה מפני מחר לא ידוע. התחושה של מעמד אדונים ופרולטריון בינלאומיים כנראה לא הייתה מוחשית כל כך במאה השנים האחרונות. 

אבל אפילו הצונאמי הכלכלי הוא רק חלק מהסיפור. כי זרוע ההון של האליטות היא רק זרוע אחת, ויש לה אחיות: בתקשורת, בפקידות הבכירה, באקדמיה, במשפט, ברפואה. הרי אנחנו מכירים את המעגלים החברתיים תרבותיים האלה, את הקשרים המשפחתיים ואת הדלתות המסתובבות ביניהם. ובכל זרוע של האליטה החברתית-כלכלית, מצב החירום יצר תגמול משמעותי מאוד. שעת חירום יוצרת צרכני תקשורת מבוהלים ושבויים. היא מהווה מסד ליצירת שכבת נשלטים חסרי זכויות, שלא יכולים לבלבל במוח לפקידים הבכירים. היא מעלה את קרנה של האקדמיה, שמנפקת את המומחים שכל משבר צריך, ומצריכה את שיתוף הפעולה של בתי המשפט, שאוכפים את חוקי המשבר . ועל ממסדי הרפואה אין מה להכביר מילים: הניצבים בראשיהם הפכו לשליטים-יחידים, עם סמכויות ללא עוררין בשם יישות שאין להתווכח איתה: המדע עצמו, כביכול.  

כשמסתכלים על התמונה כך מבינים שהאינטרסים הפיננסיים והתדמיתיים של האצולה הכלכלית-חברתית מעולם לא הותכו יחד למקשה אחת כמו בזמן הקורונה. הכל מול העיניים, וגלוי לגמרי. חבריה של אותה קבוצה אנושית מצומצמת הם אלה שמספרים את סיפור המציאות בכלי התקשורת; הם היחידים שרשאים להביא להמונים הנבערים את בשורות ותכתיבי המדע; הם ייהנו מהסמכויות המיוחדות, מהחוזים, מהמינויים, מתשומת הלב, והם גם יגרפו לכיסיהם את התגמול הכלכלי האגדי של שנות המגיפה. שח מט. 

קרב הנרטיבים בקורונה אינו בין הזויים לתומכי מדע. זהו שקר מצד האליטות. קרב הנרטיבים הוא בין מי שניזונים ומרוויחים ממצב המשבר בהון, במוניטין ובסמכויות, ובין מי שמפסידים ממנו ומשלמים עליו בבריאותם, בכבודם, בזכויותיהם ובחייהם. האליטות נגד האנשים הפשוטים.  

ממקומי היום ברור לי שהמאבק בתודעת וחוקי החירום של הקורונה הוא מאבק פוליטי על אופי החברה, נפש החברה. האם אנחנו רוצים חברה שבה מותר לא להסכים עם השלטון, או חברה שבה התקבעה הנורמה שאי הסכמה כזו היא בגידה בקולקטיב ובערכי הסולידריות? האם אנחנו באמת רוצים שלשלטון יהיה מותר לעשות דמוניזציה לקבוצות אוכלוסיה? האם נשתוק ונרכין ראש מול ממסדים שלטוניים שמסתירים הסכמים, פרוטוקולים ונתונים? האם נסכים לחיות עם נורמה של גרסה אחת מותרת לסיפור אחד של המציאות, וזהו? 

כששוקלים הכל יחד, את הסגנון האפל וחוסר האמת, את חיסוי המהלכים והשיקולים של הדרגים הפוליטיים ואת הסתרת העובדה הפשוטה שיש קבוצה אנושית שעבורה המשבר הזה הוא זכיה יומית בהגרלת ענק, אין מנוס מלהכיר בכך שבזמן הקורונה, כמו בכל זמן אחר, המקום הפוליטי והמצפוני להיות בו הוא בצד של הלא ממסדיים.  

 

1. הסיבה לכתיבת המאמר הזה

קרוב לשנה וחצי אני מחכה כדי לומר משהו מוצק וברור על המשבר הפוליטי והנורמטיבי הקרוי ‘קורונה’. בשנה וחצי הזו מה שעשיתי רוב הזמן היה להקשיב. לממסדים התקשורתיים, הרפואיים והפוליטיים (ובעצם כל הממסדים הם פוליטיים, אבל נניח לזה כעת), לשיחות ולרשמים של אנשים שפגשתי וראיתי במציאות ובוירטואליה, וגם לעצמי. חיכיתי עם מסקנות, למרות שתחושת הבטן שלי התקוממה מאוד נגד חובת חבישת המסיכות בשטח פתוח, שנחוותה על ידי, כמו על ידי רבים אחרים, כאמצעי דרקוני להשלטת מרות. כסוג חדש של אילוף לקבלת מרות שלטונית גם כשהיא שרירותית ולא קשורה לסיטואציה. הרי ידענו שאוויר פתוח הוא – ובכן – אוויר פתוח, ושהמסכות הקיקיוניות האלה לא יגנו עלינו מהאפוקליפסה. ידענו וחבשנו, לבד ברחוב, לבד בפארק. עוד לא גיבשתי מסקנות על המצב הפוליטי אז, מכיוון שלא היה ברור עדיין מה מחוללת המגיפה. כמה אנשים היא באמת הורגת? למי היא באמת מסוכנת? כמה זמן היא תימשך?

לשאלות האלה לא היו תשובות אז.

שנה וחצי אחר כך, ההיסטריה הראשונית חלפה ופינתה את מקומה לדבר אף נורא ממנה: שגרת חירום. הנכונות לציית בכל רגע לכל הוראה, מוזרה ולא מסתדרת ככל שהיא נשמעת, גם בלי האדרנלין של חוויית אפוקליפסה קולקטיבית. בשנה וחצי האלה קיבלנו תשובות לשלוש השאלות הבסיסיות שלהן לא הייתה תשובה בהתחלה. כמה האנשים המחלה הורגת? משמעותית פחות מאחוז מאלה שנדבקים בה, כולל הזקנים והחולים ביותר. אנשים בריאים, ובוודאי צעירים, נמצאים בסיכון אפסי או קרוב לאפסי להיפגע ממנה. למי המחלה באמת מסוכנת? לאנשים מבוגרים מאוד, לסובלים מעודף משקל משמעותי, ולמי שחולים במחלות אחרות. כמה זמן המגיפה תימשך? שנתיים תיכף עברו. אז אפשר לומר: שלוש שנים לפחות. אולי חמש, אולי יותר. חמש שנים אולי לא נשמעות כמו המון זמן, אבל בחווית אנוש פירושן שילדים יגיעו לכיתה א’ בלי שראו בחייהם חברה אנושית בלי מסיכות.

על רקע ההבנות האלה, התחושה שהתגבשה בהתחלה, שיש חוסר הלימה בהתמודדות השלטונית עם המגיפה, רק התחזקה. תחושת חוסר ההלימה שרק התעצמה מכך שבין סגר אחד למשנהו האיסורים והחובות רק התרחבו: חובת מסיכה, חובת בידודים, חובת חיסונים, חובת תו ירוק, חובת ההצדקה הפנימית והפומבית של הצעדים השלטוניים – בת לווייתה הפסיכולוגית המתחייבת של כל כפייה אידיאולוגית נרחבת. חובותיו של האזרח הטוב בזמן הקורונה כלפי השלטון הולכים ונערמים, ושטח המחיה המותר לדיסידנטים מצטמצם ונעלם.

בשלב הזה, לפיכך, חובה לגבש אוצר מילים וטיעונים להתנגדות. לתת עומק טיעוני ותאורטי לתחושה שמשהו לא נכון ולא בסדר, שמגובה היטב במספרים ועובדות, כמו גילם ומצב בריאותם של הנפגעים; חובת החיסונים הנרחבת בכפיה, אילוץ, מניפולציה ושידול, ללא קשר לרמת הסיכון האישי; ההפקרות המזעזעת של הילדים במערכות החינוך ובבתים; המבוגרים שלא נפגעו מהקורונה אך נגזרו עליהם שנות חיים אחרונות של חרדה ובידוד, המחיר לתודעה הדמוקרטתית של השתקת אי הסכמה, ביטול זכויות החולה, הפקרת הפרטיות, ועוד ועוד.

2. אחרי שנה וחצי חייבים לשאול: מי מרוויחים ממצב החירום שהקורונה היא עילתו?

לבסוף, ולא פחות חשובה מכל אלה, היא המציאות הלא מספיק מדוברת שבחסות המגיפה העשירים והחזקים מתעשרים ומתחזקים עוד ועוד. מחירי המניות והנדל”ן טסים מעלה מעלה בחסות הדפסת כסף אינסופית של הבנקים המרכזיים, ובראשם זה של ארה”ב. ממשלת ארה”ב הדפיסה טריליוני דולרים מאז משבר 2009 במטרה לספק לשווקים הפיננסיים ביטחון, והרוב המוחלט של הטריליונים האלה נשאר בידיהם של העשירים ביותר. בנוסף להתעשרות חזירית של תאגידים וטייקונים (שמחריבים את הסביבה הפיזית והפוליטית באין מפריע), השלטונות והממסדים הפוליטיים, מאוהבים בכוח תמיד, מקבלים בחסות המגיפה צידוק שאין לו סוף לצעדים דרקוניים, והרשאה כביכול מדעית ומוסרית לצנזר ולהגביל כל אתגר על פעולותיהם ושיקוליהם (לצד ההנאה הרגשית, שאין לזלזל בה, של השתייכות לצד הנכון, המתקדם והמואר).

בחסות מצב חירום הרפואי בישראל, העשירים, בעלי הנכסים, והממסדים הפוליטיים, צוברים עושר וסמכויות עצומים. עובדי המדינה, ששייכים לצד של העשירים ובעלי הנכסים בישראל, לא נפגעים כלל מהמגיפה ואף מרוויחים ממנה: ערך הנדל”ן ותיקי ההשקעות שלהם עולים כל הזמן, ואין שום חשש למשכורתם.

כשאנחנו עונים “מי מרוויח מהקורונה?” צריך גם לזכור: אוצר המילים של טיפול במגיפה זהה לגמרי לזה של דיקטטורה: הגבלות תנועה, יצירת מעמדות של אזרחים רצויים ובלתי רצויים, השתקת דיסידנטים, צנזורה וענישה גופנית (קריאה להנמכת הסטנדרטים הרפואיים לטיפול בבלתי מחוסנים, בשלב הזה, ואולי אף פרקפטיקה כזו בפועל: אין לנו דרך לדעת. היכן שיש מוטיבציה לצעד מסויים, וקונצנזוס מצמית להצדקתו, חזקה שהוא אכן יתממש), והשעיה של אמצעי הדיון והשלטון הנורמליים.

הפילוסופיה של החירות והדמוקרטיה לימדה אותנו שמשטרים נוטים תמיד ושואפים תמיד לצבור כוח מוגזם מול היחיד והחברה. מצב חירום רפואי, כשהוא מתקבל כעובדה מוגמרת, מייתר את הדיון בגבולות הכוח ובמה מותר ואסור למדינה לעשות. כמו שראינו ועוד נראה, לחזקים כלכלית ופוליטית יש אינטרס מובהק במצב החירום הרפואי, שהוא למעשה פוליטי, שנקרא קורונה: הוא עושה אותם עשירים יותר כלכלית, חזקים יותר פוליטית ונקיים יותר תדמיתית כנאמני ‘מדע’ – הכל ביחד. מי יסרב לעסקה כזו?

ככלל אצבע, כל דיקטטורה בעידן המודרני לפחות נשענת על תודעת חירום: בהיגיון דיקטטורי לעולם אין שיגרה. בדיקטטורה, תמיד ישנו מאבק גורלי: עם קבוצה אתנית אחרת, עם קונספירציה בינלאומית, עם טרוריסטים שחדרו לתוכנו ופועלים בקרבנו, עם מעמד כזה או מעמד אחר. דיקטטורה הוא תמיד פיתרון. הסיבה היא תמיד מצב חירום. גם גדולי הדיקטטורים בהיסטוריה יטענו שבאופן רגיל הם בעד דמוקרטיה, והם אכן יקדמו כזו מייד כשתסתיים העילה למצב חירום. אני לא מציע לאף אחד לעצור את הנשימה.

אין פירוש הדבר שכל מצב חירום הוא דיקטטורה, אלא שכל מצב חירום מעורר דחפים ואמצעים של דיקטטורה. מצב חירום מתמשך כל כך, פולשני כל כך כמו הקורונה, חייב להיבחן גם מהפרספקטיבה הזו, בנוסף ובמנותק לגמרי מהיסודות המוצקים של סיכוני המגפה עצמה והאינטרסים הפוליטיים של השחקנים במגרש. ולו רק בגלל שבמאה ה21 אנחנו כבר יודעים שרוב האסונות והצרות בעולם הם תוצאה של פעולות פוליטיות, שלטוניות, ריכוזיות, התגובה השלטונית לקורונה חייבת להיבחן גם מבעד לפרספקטיבה הזו.

3. למה אנחנו בכלל יודעים שיש קורונה; למה אנחנו עוסקים בה בלי הרף; למה אנחנו בפחד נורא ממנה

התודעה האנושית היא דבר גמיש מאוד, את זה אנחנו כבר יודעים. אם נשים קבוצת אנשים במצב מסויים שאנחנו לחלוטין מביימים ומתסרטים, בתוך פרק זמן קצר ביותר האנשים שמשתתפים בניסוי בלי ידיעתם ייאבקו בלהט ויזדהו בנחרצות עם עמדות מופרכות כאלה או אחרות שהצגנו כאפשריות. מניפולציה פוליטית של התודעה היא דבר קל להדהים לביצוע. את ההקדמה המאוד כללית הזו אני אומר פשוט כדי להוציא אותנו רגע מהמעלית הסגורה הזו שהיא מציאות הקורונה, להסתכלות קצת יותר רחבה.

לפני הקורונה לא מתו אנשים? אבל מי ידע כמה מתים כל שנה? ובאיזה גיל? ואיפה? למישהו מאיתנו האזרחים הפשוטים הייתה אי פעם תפיסה של כמה אנשים חיים, מתים ונולדים בחברה מסויימת, או בעולם כולו? האם מישהו מאיתנו אי פעם התעסק בנושאים האלה? כמובן שלא.

אבל הקורונה, שמבחינה מספרית יבשה פוגעת אנושות בקצת יותר מחצי אחוז מהאנשים שנדבקו בה (לפחות בישראל), בוערת ומשתוללת במוקד תשומת הלב שלנו. למרות שהיא הורגת פחות מסרטן או סוכרת ולמרות שמבחינה היסטורית היא מסוכנת הרבה פחות מדיקטטורה ושלטונות משולחי רסן, ולמרות ששנה וחצי אחרי אנחנו כבר רואים בצורה הברורה ביותר שהיא רחוקה מאוד מלהיות האפוקליפסה שהבטיחו לנו.

אם בחורף מסויים היו מתים בדיוק אותו מספר אנשים משפעת כמו שמתו מקורונה, היינו זוכרים את זה בכלל? כלומר האם הקורונה היא משבר אמיתי או מפוברק?

כל זה נאמר לא כדי לטעון שחייהם של המתים מקורונה לא היו חשובים, או שהם רק נתונים סטטיסטיים, אלא כדי ליצור הפרדה חיונית ביותר בין הקורונה כתופעה רפואית – שהייתה ונשארה לא מאוד חמורה, והייתה לה השפעה זניחה יחסית של מספרי המתים בשנה נתונה – לבין הקורונה כתופעה תודעתית, פוליטית, תקשורתית, רגשית, שהיא כל מה שקורה בעולם: עיקר העיקרים וסיבת הסיבות להכל.

אם היינו חיים בעידן שאין בו תקשורת ואין בו גרפים משוכללים, סביר שהיינו מתייחסים לקורונה כמטרד קטן וחולף. העובדה שאנחנו אחוזים בפחד נורא כל כך הוא לא בגלל הסיכון הזעיר של הנגיף עצמו, רוצה לומר, אלא בגלל העיסוק והמיסגור של הנגיף, והטיפול בו בידי הממשלות. הנקודה הזו קריטית ביותר להבנת התרגיל שעושים לנו. ואני אומר תרגיל כי כשמתקיים פער כל כך גדול בין מציאות נתונה לתגובה המערכתית אליה, זה בגלל שמישהו עושה שככה זה יהיה. כשאומרים הכל פוליטי מתכוונים בדיוק, בדיוק לזה.

אם אנחנו מפחדים מקורונה יותר מכל דבר אחר בעולם, ועוסקים בה באופן בלתי פרופורציונלי לסיכון האינדיבידואלי שהיא מגלמת עבורנו, זה אומר שעושים עלינו מניפולציה. השאלה מדוע עושים עלינו את המניפולציה הזו, אני מקווה, כבר די מובנת: כי כי החזקים והעשירים מרוויחים מזה. הם מקבלים כסף, כוח, תדמית וציבור צייתני וכנוע. אחים ואחיות, זה הקלף הכי חזק במונופול.

4. החיילים נשלחים למות בשוחות. הגנרלים והפוליטיקאים חוגגים בטירותיהם

בתי החולים עומדים לקרוס. הרופאים נופלים מהרגליים. הצוותים הרפואיים לא עומדים בעומס. סיפורה קורע הלב של אחות טיפול נמרץ ורופאה במחלקה המיוחדת לקורונה.

הנרטיבים התקשורתיים האלה מלווים אותנו מתחילת המגיפה. הם מהדהדים סיפורים אחרים ומוכרים מהקוסמוס התקשורתי בישראל. מחלקות עמוסות, זקנות במסדרון – זה הלחם והחמאה של תקשורת הבריאות אצלנו.

וכל אותו זמן, עשרות שנים בכלל ושנות הקורונה בפרט, לא נעשה דבר וחצי דבר כדי לשפר את יכולתה של מערכת הבריאות לטפל במספרים גדולים יותר של ישראלים שזקוקים לטיפול. לא נחנכה אף תוכנית לאומית להכפלת מספר הרופאים והאחיות לנפש, או של מיטות האשפוז. היכולת של מערכת הבריאות מוצגת כדבר סטטי, כזה שנקבע מלמעלה, כלומר מאלוהים עצמו. יש לה רק שני מצבים: ספיקה ואי ספיקה.

אין שום מקרה כלל בעולם שבו הכל פוליטי. ואם כך נשאלת השאלה את מי משרתת פוליטית המציאות של לחץ לא הגיוני על הרופאים הצעירים של מערכת הבריאות הציבורית ועל תושבי המדינה? ואם הלחץ הזה משרת אותם פוליטית, האם הלחץ התודעתי והמקצועי המוגבר של תקופת הקורונה משרת אותם אפילו יותר?

אשאל את השאלה שלי אחרת: על מה מערכת הבריאות הישראלית, שמונהגת על ידי קבוצה קטנה והגמונית של גברים משתכרי מליונים, לא יצאה מעודה למאבק ציבורי? על הגדלה משמעותית של יכולותיה, כלומר של מספר הרופאים, האחיות ומתקני האשפוז. אבל זה דבר כל כך אלמנטרי, לא? אם אתם אחראים לבריאות הציבור מחר בבוקר, האם אתם לא עושים כל מה שתוכלו כדי להגדיל את יכולות המערכת, ולהבטיח באופן הזה טיפול טוב, הומני ומהיר יותר?

אז למה בכירי הרפואה הציבורית בישראל לא עושים את זה, לא לפני הקורונה ולא בזמן הקורונה? מה מרוויחה הקבוצה הקטנה והשבעה של בכירי המערכת מאווירת מצב חירום תמידית או כמעט תמידית?

התשובה, כמו תמיד, היא כוח, כסף ותדמית שעוטפת ומאפשרת את שניהם.

מערכת ציבורית שיש בה כפול אורטופדים, נוירולוגים, מכוני טיפול למחלות כאלה ואחרות, וכולי, תפגע בהכרח ביוקרה ובכושר ההשתכרות של שדרת הרופאים הבכירים בישראל. היא תכריח דמוקרטיזציה ופתיחה של שורותיהם, ותוריד את מקצועם מאולימפוס של מסתורין, שמתוחזק בחסות מצב חירום  תמידי, למתן שירות טוב וחיוני לאזרחים, לא פחות ולא יותר. במקום להרוויח מאות אלפי שקלים בחודש, הם ירוויחו רק כמה עשרות. לזה הם לא מוכנים.

אצל הרופאים בישראל, פגיעה בהילה המקצועית היא פגיעה ישירה בתזרים המזומנים, בכוח הפוליטי ובמעמדם לעומת הזוטרים.

וכך, כמו במלחמה שבה הרגלים נשלחים למות בשוחות והתקשורת נשלחת לסקר את סיפורי נפילתם העצובים והקשים, בזמן שבארמונות הממשל חוגגים ועסקאות הנשק מזרימות מיליארדים לכיסי קומץ הבכירים – – אין צורך להשלים את המשל. הנמשל ברור לגמרי.

הרופאים הצעירים, הלא בכירים והלא עשירים, נשלחים לחרף את נפשם במחלקות ובתורנויות עד כדי טמטום המוח והרס כל יכולת להבנה פוליטית של מצבם, יכולת שהיא חיונית הן לשיפור מצבם האישי והן לבריאות הציבור. ובזמן הקורונה הם גם נשלחים לרשתות החברתיות כדי להפגין את הכאבים והעייפות שלהם, האותנטיים לגמרי – בשירות ממסד פוליטי שמאורגן סביב מיכסום הרווח לבכירי המערכת. אלה שנהנים ממשכורות עתק, מפרסטיז’ה של בני אלים, מחוזים יוקרתיים, ממענקי מחקר שמנים ומהמטריה הכפולה של התעשייה הרפואית והפקידות הרפואית הגבוהה – דבוקה אנושית אחת שמתחלפת בשיטת הדלתות המסתובבות.

הכל פוליטי. הכל חוזר לכוח וכסף.

(לתדמית הלבנה של הממסד הרפואי הבכיר, ולתפקידו של הלובן האתני באתוסים השליטים של המדינה הזו חלק מהותי בעניין, אבל נניח לזה כעת)

5. מה מותר לשלטון בשם טענה לשמירה על חיי היחיד והחברה?

“מה מותר לשלטון” היא שאלת השאלות של כל משטר ליברלי ודמוקרטי ושל כל פילוסופיה שלטונית שלוקחת בחשבון את החופש. לא מה מותר לשלטון מבחינת תדמיתו (לירות במפגינים מקבוצות אתניות נחותות, אך לא מקבוצות אתניות נחשבות), אלא מה מותר ומה אסור עקרונית. ברמה המוסרית העליונה, שממנה נגזרות הפרקטיקות.

כולנו מקבלים בהבנה את העובדה שהשלטון יכול לחייב אותנו להתקין חגורות בטיחות ואמצעי בטיחות מתקדמים אחרים ברכבים שלנו, אם כי מצלמות המהירות נתפסות על ידי רבים מאיתנו, במידה של צדק, כמכשירי מיסוי ולא כמכשירי בטיחות. רוצה לומר: לאנשים יש יכולת להבחין בין הוראה בטיחותית הגיונית (חובה להתקין מעקה בכל גג) לבין כזו שחוצה את הקו ורומסת את זכויות הפרט (אסור לטבול בים ללא נוכחות מציל).

אפילו כשאנחנו מורגלים מילדות לציות אוטומטי לסמכות, אנחנו מסוגלים, ברמות מסויימות, להבין כשזכויותינו הבסיסיות, הטבעיות, אלה שלא הוקנו לנו על ידי השלטון אלא מובטחות לנו מעצם קיומנו והפרתן היא הפרה של קוד בסיסי של הקיום האנושי – נפגעות ונלקחות מאיתנו.

מתי הגבול מתחיל להיות מטושטש עבורנו? מתי לא ברור לנו שאסור לפגוע בנו ולקחת מאיתנו, לאסור עלינו ולהצר את צעדינו? כשמוכרז מצב חירום, או כשמגייסים אותנו למאבק ביסודות אנושיים וחברתיים מסוכנים והרסניים. אז ההבנה הטבעית, הרגילה שלנו, נדחקת הצידה לטובת דחף קנאי עיוור ואלים, או פשוט מושתקת ומתבטאת בראשנו המורכן בשורה.

אבל מעבר למצבי חירום ישנה הסוגיה עצמה: מה מותר לשלטון בשם טענה לשמירה על חיינו? האם מותר לאסור עלינו לנסוע במכונית כי אנשים מתים במכונית? לאכול ממתקים ודברים משמינים כי אנשים מתים מזה? להחזיק מפעלים מזהמים כי אנשים מקבלים מזה סרטן? לבחור לא להתחסן כשהסיכויים שלנו להיפגע קלושים, ואנחנו מעדיפים את הסיכון הזה על פני בחירה להיות משועבדים לשארית חיינו למשטר חיסונים דרקוני ששולל את שיקול הדעת שלנו? לטוס כי יש תאונות אוויריות וסכנות מעבר לים? להאזין לכלי תקשורת של, או להיות בקשר עם אנשים ממדינת “אוייב” כי הם עלולים לחסל את כולנו? לרכוב עם כלים דו גלגליים חשמליים על מדרכות וכבישים ולסכן את חיינו וחיי העוברים והשבים?

מבלבל, נכון? זה מאוד מעניין מה מותר ומה אסור, ולמה. אני מאתגר כל מי שירצו להסביר את רשימת האסור והמותר בדבר אחר מאשר “מה מתגמל ומה פוגע בחזקים כלכלית ופוליטית”.

אגב: איך אנחנו נמנע מהשלטון לסכן אותנו, כביכול בשם שמירה על החיים שלנו? איך נמנע צעדים בטחוניים הרפתקניים, או סיכונים בריאותיים חמורים (כמו אי התכוננות לרעידות אדמה או אסונות תעשיתיים), או מסירת כלי נשק לרצח מתנגדים פוליטיים לדיקטטורות? האם שיקול דעתם של מליונים צריך להתבטל בגלל הבנתם של שלושה? חמישה? עשרה?

אין לנו תרופה לעריצות שלטונית מלבד התנגדות אישית ומאורגנת. אף קבוצה בעלת כוח בהיסטוריה של העולם לא עזבה אותו, או חדלה מטעויותיה או מחדליה פשוט בגלל רצון טוב. ובכלל, מי מסכן לרוב את מי, האזרחים את עצמם, או השלטונות אותם? האם הסכנות הגדולות לאדם הן פוליטיות, או נובעות מטבעו הקלוקל והפרטי שלו עצמו?

אני חושב שהתשובה לשאלה הזו ברורה למדי. ובגלל שהיא ברורה, אנחנו חייבים להתעקש שזה מוזר ופסול לחייב אנשים צעירים ובריאים, כולל ילדים, להתחסן למחלה שאינה מסוכנת להם באמצעות כפיה, שידול, מניפולציה ואילוץ. מדוע מחלקים אותנו למעמדות בסולם של רצויים לשלטון, מצרים את צעדינו, מטיחים בנו תעמולה ארסית ומסוכנת, מונעים מאיתנו חשיפה למידע אמיתי ושלם ועוטפים הכל באווירת חירום וסכנה אינסופית. זה לא רפואי. זה פוליטי. ההתנגדות לצעדי הממשלה, הממשלות, לפיכך, הצעקה מול צעדי החירום הדרקוניים שהן נוקטות באמתלת הנגיף אינה התנגדות למדע או לרפואה. היא התנגדות פוליטית. והיא התנגדות פוליטית בשם החופש, ונגד עריצות השלטון.

לפני שבוע בדיוק, דקה או שתיים אחרי ששמתי את התינוקת שלי במעון, הטלפון צלצל. על הצג: אמא. עניתי. לא אנסה לתאר או לצטט את המילים שנאמרו, אבל נדמה לי שאין צורך. נאחז בתקווה קלושה, ואחר כך קלושה פחות, נסעתי ליקנעם. כשהגעתי לבית של אמא קיבלתי את הבשורה: אסף איננו. הוא מת בשנתו, וכך אמי ושתי אחיותיה מצאו אותו בבוקר, עשרה ימים לאחר שהשתחרר מהאשפוז האחרון שלו בשער מנשה, והראשון מזה שנים ארוכות מאוד.

**

12 שנים וחמישה ימים קודם לכן, אחינו האמצעי, גדעון, מת בתאונה. גדעון סיים את חייו ב25 ליולי 2009. אסף ב20 ליולי 2021. ארבעה אחים נשארו שניים: אחותי הגדולה פריאלה ואני. “אני כאן עם שני הילדים שלי”, שאמא שלי אמרה למישהו או מישהי בטלפון במהלך השבעה היה אחד הדברים המכאיבים ששמעתי במהלך כל השבוע הזה.

**

יש שני הבדלים גדולים מאוד בין אלון של 2009 לאלון של 2021. אז הייתי לבד בעולם, והרגשתי עוד יותר לבד מזה. היום יש לי משפחה: אישה אוהבת ואהובה, תינוקת ועוד ילדה גדולה של שולמית וגיל, שהפכה והופכת להיות גם שלי עם השנים. ביני לבין האסון ישנו חיץ מסויים, אם אפשר לקרוא לזה כך, שאז לא היה לי. חיץ של אהבה ושייכות וגם של הכרח: חייבים לטפל בתינוקת ובילדה ובבית. אי אפשר לעצור את החיים, ובוודאי שחובה למנוע מהילדות, מילדים בכלל, כל פגיעה רגשית או חלילה פיזית שאינה בלתי נמנעת לחלוטין. האבל שלי, הפעם, תחום.

הבדל אחר, קריטי גם הוא, הוא הדרך שעשיתי בשנים האחרונות בעבודה עצמית, בטיפול עצמי, בבניה עצמית. בחמש השנים האחרונות אני מתרגל באהבה ומסירות ואדיקות את שיטת גרינברג, שהיא שיטה ששמה דגש על האספקט הפיזי, הגופני, של חוויית החיים – שכוללת כמובן את ספקטרום הרגשות והתחושות שלנו.

קל לי יותר לבכות ולהרגיש כאב במקום זעם, זעזוע וניתוק נורא. אני בר מזל שפגשתי את המורה שלימדה אותי את הדרך המופלאה אותי, ושמרה שאשאר בתלם ולא אפול כשעוד הייתי מרוסק ממותו של גדעון. אי אפשר לדעת מה החיים יביאו לנו. אבל יש לנו מימד עצום של בחירה והחלטה בכל הנוגע לאיך לעבוד עם זה, ואיך לעבד את זה.

אני הרבה יותר שלם עם המחשבות והתחושות שלי היום: הן הרבה פחות פרי הבלחות בלתי נשלטות, או מוצא מדומה וזמני מתחושות בלתי נסבלות של מצוקה, סבל וזעם. זו בדיוק הנקודה לסייג שכחלק ממה שלמדתי ברור לי לגמרי שהנטיות וההרגלים שלי לא נעלמו, ושהשדים הישנים לא עלולים להרים ראש, אלא ודאי וצפוי שהם ירימו ראש.

מתוך שהראש שלי שקול הרבה יותר היום, והיציבות הרגשית שלי משופרת לאין ערוך, וכנראה שמתוך הנטיה המפותחת שלי לחפש בכל דבר את הפוליטי, לא יכולתי להימנע ממחשבה איך הפוליטי קשור גם, או בא לידי ביטוי גם, לפחות באופן פוטנציאלי, במותם של שני אחי.

**

גדעון נהרג בתאונת אופנוע, כזכור. הוא מת כשהאופנוע שלו פגש במהירות עצומה למדי את גדר הבטיחות בכביש הצפון, או קרוב לשם (מעולם לא ביקרתי במקום התאונה. אני רחוק מאוד מטקסים בכלל, ומטקסי אבל בפרט). מה פוליטי בגדר בטיחות, אתן שואלים? ובכן גם גדר בטיחות היא עניין פוליטי מאוד.

בעולם מוכרים כמה וכמה דגמים של גדרות בטיחות. חלק מהן, הישנות והזולות יותר, אלה מהדגם של קורת ברזל רחבה שמוחזקת במקום באמצעות יתדות כל כמה מטרים – אלה קטלניות לרוכבי אופנוע. מפגש עם היתדות האלה, על האופנוע ובוודאי אם עפת ממנו, הוא בשורת מוות לרוכבים. אבל כבר שנים ארוכות מאוד שיש בעולם גדרות בטיחות אחרות, ידידותיות לרוכבי אופנוע. בגדרות האלה, הבטיחותיות, יש שתיים או שלוש קורות רוחביות, כך שהחלק התחתון אינו חלל מקוטע על ידי יתדות-מוות, אלא פס מתמשך שעליו רוכב שעשה תאונה מחליק עד שהוא עוצר. למשל כמו בתמונה הזו:

גדרות כאלה הן יקרות יותר, מטבע הדברים. אבל השימוש בהן מציל חיים ומונע פציעות קשות בוודאות מוחלטת. באקלים פוליטי שמקדש חיים ובטיחות אין בכלל שאלה שצריך להתקין גדרות בטיחות כאלה, ולחסוך את חייהם של כמה וכמה רוכבים כל שנה (ומי יודע כמה פציעות קשות ומחרבות חיים אחרות).

אבל זו לא הבחירה שישראל עשתה, או עושה. ובכלל, כמו שאנחנו רואים בתאונות העבודה, בייחוד בתחום הבניין, בשנים האחרונות, ובשורת האסונות והמחדלים שאין צורך למנות, השקעה בבטיחות אינה בראש סדר העדיפוית הישראלי. היא לא מצטלמת כמו מטוס ולא מתגמלת אלקטורלית כמו כספים קואליציוניים לצרכים שונים ומשונים, ובוודאי שהיא לא חשובה ועקרונית כמו קידום והעמקת שלטון אפרטהייד.

האם גדר בטיחות משופרת הייתה מצילה את חייו של אחי גדעון? בסבירות לא רעה, ובוודאי לא מופרכת, ייתכן מאוד שכן. זה החלק הפוליטי, או לפחות נדבך אחד מתוכו, במותו של גדעון. והחלק הזה משמש אינדיקציה רחבה יותר לבחירות הפוליטיות של ישראל, ולכן אני משתף בו.

**

גם מותו של אחי אסף אינו נעדר אספקט פוליטי.

אסף עבד במשך שנים ארוכות, כעשור או אפילו קצת יותר, בעבודה מוגנת. הוא היה נוסע כל בוקר וחוזר כל אחה”צ, משתכר סכום מגוחך (גם על כך ראוי לדבר, אבל קצרה היריעה), אבל בא והולך ומרגיש קצת בנאדם.

הסגירה המוחלטת של המדינה בחודשים הראשונים של הקורונה הפקיעה מידי אסף משענת חיונית לבריאותו ורווחתו: שערי המפעל המוגן נסגרו. הוא נותר בלי תעסוקה ובלי סיבה ממשית לקום בבוקר. לא קל לדמיין איך תחושה כזו משפיעה על מתמודדי נפש שכל שינוי מהווה עבורם איום מצמית לעיתים, ודורש ליווי והכנה רגישים וממושכים.

במשך כל תקופת הקורונה – ואנחנו כבר שנה וחצי בתוך זה – לא הוקדשה מחשבה מספקת לפתרונות עבור אנשים כמו אחי אסף. והוא בוודאות לא היחיד שנפגע מההחלטות הפוליטיות של התקופה הזו. לא הוכנה מסגרת חלופית לאנשים עם בעיות נפשיות, קוגניטיביות ואחרות שהשגרה הכה חיונית עבורם נגדעה באחת, וזה נכון עד עצם הרגע הזה.

האם מחשבה שלטונית, והשקעה שלטונית, בפתרונות חלופיים לעידן המגיפה היה מציל את אחי? אולי. האם היה מציל אחרים? ללא ספק, והם כנראה רבים: זקנים ומבוגרים שנותקו ממשפחותיהם ומטפליהם והופחדו עד כדי שיתוק, עשרות ומאות אלפים מתמודדי נפש ואנשים שזקוקים לליווי וטיפול צמודים ולמסגרת חברתית תומכת שהקרקע נשמטה תחתם, בהם ילדים רבים. ועוד ועוד ועוד. כל מי שחלשים, רוצה לומר, לא זכו לשום יחס ולשום מענה פרטני. ההחלטות האלימות והשרירותיות על סגרים מוחלטים ללא חריגים (למעט אנשי שלומנו, פוליטיקאים ואנשי עסקים בכירים, כמובן) עוד ייחקרו בעתיד, יש לקוות. אני בטוח לגמרי שיתגלה שהמחיר שלהן בחיים, בבריאות וברווחה היה עצום וקטסטרופלי.

לצד הניהול האנושי המחריד והמופקר של הקורונה, שלא השתנה כלל עם התחלפות הממשלה, ישנו אספקט הטיפול המתמשך במתמודדי נפש בכלל ובמחלקות הסגורות בכלל. כשהייתי בביקור אצל אחי, בפעם האחרונה שבו ראיתי אותו חי, שאלתי אותו אם הוא מדבר עם פסיכולוג: הוא היה ורבלי ופתוח בצורה יוצאת דופן. הוא אמר שלא. “אין לו זמן”, הוא אמר לי. “אני לא מדבר איתו יותר מחמש דקות”.

זמינות הטיפול הרגשי והאחר עבור מתמודדי נפש, בדגש על המחלקות הסגורות – זוהי סוגיה פוליטית לעילא ולעילא, וגם היא, כמו גדרות הבטיחות, מהווה אינדיקציה חד משמעית לסדרי העדיפויות של השלטון הישראלי והנרטיבים הפוליטיים המובילים של המדינה הזו.

ייתכן ששני אחי מתו בגלל הזנחה שלטונית, וסדרי עדיפויות פגומים. ייתכן שרק אחד מהם, ואולי את שניהם אף החלטה שלטונית לא הייתה מצילה. אבל את הספק אי אפשר להכחיש, ובשני המקרים יש לו על מה להתבסס.

**

החלטות שלטוניות מצילות חיים ולוקחות חיים, ומשפיעות השפעה מכרעת, חסרת תקנה לעיתים, על חייהם של מליוני בני אדם. את זאת מבינות כולנו. לי אין חשק גדול לפעול בזירה הפוליטית הלאומית, אבל בנושא אחד, מצומצם ומוגבל, אני כן יכול לפעול ופועל. זה התחום המופקר והפרוץ של דו גלגליים חשמליים על המדרכות ובכלל, בלי ביטוח, בלי אכיפה, בלי זהירות, בלי סולידריות, בלי שום מעורבות שלטונית. שזה דבר די מדהים.

האחים שלי כבר לא ייפגעו אנושות וימותו מפגיעת קורקינט או אופניים חשמליים בנסיעת בילוי מטומטמת ומופקרת או בגלל שמישהו ירוויח כמה שקלים בגלל המבורגר שיגיע במהירות שיא. אבל אחים ואחיות של אנשים אחרים נפגעו ועוד ייפגעו מזה.

אחרות ואחרים ואני הקמנו קבוצה שמוקדשת לפעילות בנושא הזה. אתן מוזמנים להצטרף אליה. האדישות שלנו הורגת, רוצחת, משתקת.

**

אסף היה אחי הקטן. הוא היה קטן מגדעון בשנה וכמה חודשים. הוא היה ילד מתוק, עדין ויפה, שחייו נהרסו על ידי מחלת נפש שאחזה ולא הרפתה ממנו כמעט כל ימיו על פני האדמה, סביר להניח שנתמכת על ידי ילדות ונעורים שהיו בהם יותר כאב ופחד מחסד ואהבה. הייתה בו אצילות והיה בו חן, והומור, ואכפתיות. הוא היה טוב לב, גם כשהיה אבוד.

ימים ולילות ארוכים ומפחידים דאגנו לו, וחיפשנו אחריו יותר מפעם ויותר מפעמיים. לעולם לא אשכח את הקיץ החם והנורא שבו הוא נעלם, שנה אחרי התאונה של גדעון. הלכתי לחפש אותו בחורשה הצמודה ליקנעם, מוכה תחושה שיותר נורא מזה לא יכול להיות.

אסף היה ילדה האהוב של אמי, שהתרוצצה לאינסוף בנסיון לטפל בו, לדאוג לו, לגרום שיראו אותו, שלא יפגעו בו, שירגיש אהוב ורצוי בעולם גם בימים שבהם בקושי היה בהכרה מרוב תרופות וטיפולים קשים. אמא הקריבה ועשתה הכל למענו.

**

דרך ארוכה עברתי מאז מותו הטראגי והנורא של גדעון, שהיכה בנו בצורה איומה כל כך. לעולם לא אפסיק לבכות עליו, ועל אסף – על מותו ועל סבלות חייו. אבל מותם של שני אחי לא מייתר עבורי את החיים, או מקהה את קסמם. אולי הוא אפילו מחדד עבורי את ערכם.

האחים שלי חקוקים בי לנצח, ביותר אופנים ממה שאפשר לתאר. אני מחבק ואחבק אותם תמיד. איתם אחבק את החיים.

תל אביב, 6 באוגוסט, 2021

 

את ביקורת הספר הזה אני מתחיל לכתוב מתוך הבנה וקבלה שאני לא לגמרי בטוח עד לאיפה תגיע, שכן הפרוזה של פלטונוב בקובץ הסיפורים הזה, הכורך יחד חמישה סיפורים קצרים ושתי נובלות, עצומה כמו החיים עצמם, ומזמנת שיחה והרהור על היקף אדיר של רגשות ותחושות ומוטיבים. מחידלון החיים והמוות עד רומנטיקה וילדות ובגרות וזקנה, ומאידיאולוגיה עד השפה, ומתחלואי העולם הפוליטי עד שתיקה מול כבירותו של הנוף: פלטונוב נוגע בזרם הראשי, בקווי המתח הגבוהים של החומרים המרכיבים את הנפש, התודעה והחברה האנושית, וההשפעה של הטקסט שלו מיידית וכמעט אלכימית.

הרושם שהותירו עלי סיפורי “עולם נהדר ואכזר” הוא מהסוג החד פעמי, כזה שהשאירו רק מספר קטן של ספרים. ספרים שגרמו לי לעצור תוך כדי קריאה ולקרוא שוב משפט או כמה משפטים, מרוב חכמה מופלאה, או הומור, או רגש או יופי שהיו בהם.

אבל אני רוצה לפתוח את הטקסט הזה, שאני כותב מתוך רצון לתעד את חוויית הקריאה בספר הזה למעני ולמען אחרות ואחרים, בוידוי קטן: אני חובב נלהב למדי של תרבות סובייטית, או נכון יותר: של הפסיכולוגיה הסובייטית, כלומר של המאפיינים יוצאי הדופן של התקופה הסינגולרית הזו בהיסטוריה, כפי שהם באים לידי ביטוי בשפה, באמנות, בסיפורים והוויי, בקולנוע ובספרות וגם בתיעוד היסטורי.

עבורי האקספרימנט הקומוניסטי, או הבולשביקי, או הטרוצקיסטי – לניניסטי – סטליניסטי, הוא אחד המופלאים והמדהימים ביותר, ואני חושב כך כי נדמה לי שלא נעשה ניסוי מכוון בקנה מידה נרחב יותר, חסר מעצורים יותר ומדוקדק יותר בשאלת “מה ניתן לעשות עם בני אדם”. אני לא אומר את זה כדי להתווכח, ואם מישהי תטען שהמהפיכה הקומוניסטית בסין, או מהפיכת התרבות שם, היא ניסוי בקנה מידה גדול אפילו יותר,  אומר שלטענה כזו יש רגליים לעמוד עליהם. מייד אחר כך אוסיף שהמהפיכה בסין היא בתה הישירה של המהפיכה הרוסית ושמעבר לכך, בעוד המתחולל בסין נשאר מאחורי חומה בצורה של פערים תרבותיים לצד צנזורה  מחמירה, האקספרימנט הסובייטי מספק מנות גדושות של פרספקטיבות עוצרות נשימה, רהוטות להפליא, שחוברו בידי בנות ובני התקופה. הפרספקטיבות האלה זמינות לכולנו – למשל בקובץ עולם נהדר ואכזר.

–

תולדות המהפיכה ומלחמת האזרחים הרוסית, המרידות השונות של השנים הראשונות, למשל בקרונשטאדט ובטמבוב, מאמץ הקולקטיביזציה הראשון של לנין וההרפיה המסויימת שבאה אחריו, הגעת הטכנולוגיה המתקדמת לרוסיה והתפתחות התיעוש, העירוניות הקולנוע שם,  מותו של לנין ועלייתו של סטלין לשלטון, ההולודומור האוקראיני, הטיהורים של שנת 1927 והדה-קולקיזציה שהגיעה בעקביהם, הטיהורים של תחילת שנות השלושים והטיהור הגדול של 1937, הגולאגים על הווייתם הטראגית והיקפם הבלתי ייאמן, הרס מעמדות האינטיליגנציה (ובריחת ובגידת חלקה) – וכמובן “המלחמה הפטריוטית הגדולה” והדה-סטליניזציה שבאה בעשור שאחריה (וכן הלאה וכן הלאה): לצד עשרות נקודות מפתח אחרות בדברי ימי ברית המועצות (כמו ההוצאה להורג של משפחת הצאר, המיתוס של פאווליק מורוזוב, הכלבה לייקה בחלל או אסון צ’רנוביל) – הנקודות האלה סופרו לנו, ולעולם כולו, באמצעות כמה מגדולי הכשרונות הספרותיים וההיסטוריים של המאה העשרים.

ברית המועצות, במובן הזה, לא הייתה באמת מאחורי “מסך ברזל”. אנשים ברחו ממנה כל הזמן, וכתבי יד מחתרתיים שנכתבו בה מצאו את דרכם למערב, כשכמה מהם הופכים לרבי מכר עולמיים שזיכו את מחבריהם בפרסים.  “ארכיפלאג גולאג” של סולז’ניצין הוא אחת הדוגמאות הבולטות, אבל הוא לגמרי לא היחיד.

אני מבקש לומר, ברצף המובאות ההיסטוריות הזה, דבר פשוט: האקספרימנט הסובייטי  לא היה רק גרגנטואני בהיקפו האנושי והגאוגרפי; הוא התרחש במקום לא מאוד רחוק מהעין המערבית. ברית המועצות, רוצה לומר, בשונה מזמנים ומקומות דרקוניים מטלטלים אחרים,  הייתה אולי פלנטה אחרת, אבל היא הייתה פלנטה אחרת  על הפלנטה שלנו. הרבה יותר מסין, ואפילו של השנים האחרונות, שנשארת מבודדת ומסוגרת מפני מבטו של העולם.

האדם הרוסי, הסופר הרוסי, הקולנוען הרוסי – הם דיברו את השפה שלנו. הדימויים שלהם מובנים לנו, גם אם הם אקזוטיים, ולעיתים מחרידים. דווקא משום כך, הזרות המצמררת של העולם הסובייטי עוכרת שלווה באופן שסיפורים על סין או על קמבודיה, על וייטנאם או אפילו על המתיישבים הראשונים בארה”ב, לא יכולים להגיע אליו.

עם התובנה הזו צריך, בעיניי, לגשת לקובץ הסיפורים “בעולם אכזר ונהדר” של פלטונוב. כי הוא מספר על רוסיה של לפני כמעט מאה שנים, אבל הוא לגמרי, לגמרי על העולם שלנו. והקרבה הזו, לפחות עבורי, עושה את העוצמה הרגשית של סיפורי הקובץ הזה למפוצצת.

–

כמו בולגקוב והאבסורד והפנטסיה הסובייטיים שלו וכמו ורלם שלמוב וסיפורי הגולאגים קורעי הלב שלו, וכמו דניאל חארמס והנונסנס הסובייטי הנשגב שלו, וכמו השירה של אוסיפ מנדלשטם ו”תקוות השיר” הנורא והנפלא של אשתו, נדייז’דה מנדלשטם, וכמו בסיפורים של איסק באבל ואפילו כמו שאפשר למצוא אצל בוריס פסטרנק (גם אם בעקיפין, שכן פסטרנק היה הכל חוץ ממבקר פוליטי חריף וישיר), וכמובן אצל סולז’ניצין, פלטונוב מביא את החיים הסובייטיים, בייחוד את אלה של העשורים הראשונים והקשים מנשוא של התרקמות האימפריה הסובייטית, באופן שאפשר לחוש בהם ממש (ואולי זה המקום להמליץ על שמש בוגדנית, סרטו המפעים של ניקיטה מיכלקוב, שמתאר את ימי הטיהורים הגדולים של 36-8, והעלבון, והאימה של חיים תחת שלטון סטלין).

עבורי לתקופה הזו יש קסם מיוחד (גם אם לפעמים אפוף אימה ותימהון). ונדמה לי שמי שרוצים להכיר את הטבע האנושי קצת יותר, את האדם קצת יותר, לא יכולים ויכולות לוותר על קריאת מדגם עשיר מהספרות הביקורתית והכנה של התקופה הסובייטית. מדובר בתופעה ייחודית באמת בהיסטוריה של התרבות.

–

עד עכשיו דיברתי על התקופה ועל האווירה של הזמן שבו נכתבים, או לפחות הזמן שאליהם מתייחסים הסיפורים ב”עולם נהדר ואכזר” – ממלחמת האזרחים עד שנות הארבעים המוקדמות.  בלי ספויילרים, אני רוצה להביא כאן כמה מהמוטיבים הגדולים והחוזרים של סיפורי הקובץ הזה.

–

הדלות

בכל אשר יפנה הקורא בקובץ הסיפורים הזה, הדלות החומרית הנוראה מכה בו, מפחידה אותו, מכאיבה לו. החל מ”סמיון” הסיפור הראשון וקורע הלב ועד “חופרים יסודות”, שסוגר את הספר בסחרחורת של ראש מלא מדי ברעיונות ודיבורים ובגוף שהדלדל מרוב מחסור בהזנה עד שהחיים עוזבים אותו. הדלות האיומה, העוני והרעב שאפיינו חלקים גדולים מברית המועצות בשנות המהפיכה ואחריה, נמצאים כמעט בכל עמוד מעמודי הספר הזה,  ולא מותירים לקורא ברירה אלא לחוש רתיעה משולבת ביראת כבוד  למי שהצליחו לחלץ מהרעב הזה אמנות כה נשגבת, ולעשות זאת בלי לבגוד באחיהם בני האדם – לא במציאות הביוגרפית ולא בזו הסיפורית – ובלי להתייפייף,  וגם בלי להתייאש כליל מרעיון החיים עצמם. את לבי שלי היכולת הזו פותחת לאהבה מזככת, משרת-ענווה. פלטונוב מעניק לקורא מתנה נפלאה בכוחו של הריאליזם הזה, שאף על פי שהוא נוקב הוא לא מצמית אלא להיפך, מחיה.

הנוף

פלטונוב אינו סופר שאוהב לשגות בתיאורים ארוכים; הנוף המתואר על ידו תמיד מתואר מעיניהם של גיבוריו. באופן הזה אפילו הנוף הפיזי מקבל מגע הומניסטי לעילא, והכבירות, או הנצחיות שלו, מתכתבת עם הנצחיות של הקיום האנושי החי, או הפרספקטיבה הכתובה שלו לכל הפחות.

כך, למשל, מתואר גיבור הסיפור “הנהר פוטודאן”:

“בחצי היום  נשכב ניקיטה פירסוב ליד נחל קטן שבזרם מן המעיין שבתחתית הערוץ אל הנהר פוטודאן. הוא התנמנם לו על האדמה מתחת לשמש, על העשב הסתווי שכבר נלאה לצמוח כאן מאז ימי האביב הרחוקים. חמימות החיים כמו האפילו בו, והוא נרדם בדומיית הפינה הנשכחת. חרקים התעופפו מעליו, רוקי עכביש ריחפו, עובר אורח פסע מעל גופו, לא נגע בישן, לא התעניין בו, והמשיך לענייניו”.

ובסיפור “בעולם נהדר ואכזר” חוויית נהגי קטרים מתוארך כך:

“אחר כך נכנסו לתוך גשם זלעפות, אבל עברנו אותו מהר ויצאנו אל ערבה מפוייסת, אפלה, שעננים כנועים, מרופטים מעייפות, התרגעו להם דומם מעליה.

כבר היה חושך גמור. לילה שקט ירד. הרחנו את ריח האדמה הלחה, את ניחוח החיטה והעשבים שרוו גשמים וסער ונישאנו קדימה, מצמצמים את הפיגור”.

הנוף הרוסי העצום (והאקלים, שהוא חלק בלתי נפרד ממנו) בסיפוריו של פלטונוב, מנהל דיאלוג בלתי פוסק עם הדמויות שלו. הטיפול הספרותי הזה בעולם הטבעי לא רק מעניק לסיפורים של פלטונוב ארציות מרעננת, הוא הופך אותם לנטועים באדמה; לשלובים לבלתי הפרד בנפשו של האדם הרוסי – והאדם בכלל. חוסר המאמץ של התיאור הפלטונובי, מגובה בעושר דינמי בלתי פוסק, מושך את הקורא לתוך הסיפור ממש, לתוך העלילה, ועושה את חוויית הקריאה לפיזית ממש (אפקט דומה לזה שמשיגים תיאורי הדלות).

המוות

כמו הדלות וכמו הנוף, המוות הוא אורח של קבע בין דפי עולם נהדר ואכזר. מוות מתוק ובלתי מפלה: ילדים ואימהות, חיילים ופועלים, אנשים בזויים ואנשים אצילים ואלה שיש בהם מזה ומזה: המוות מבטא אמת קיומית עזה של ימי ראשית הקומוניזם הרוסי, והוא טרגי אבל הרבה פעמים הוא הנחמה היחידה שעומדת לאדם. הספר נפתח ונסגר במוות מסוג מכאיב במיוחד – קשה לא לבכות כשקוראים את פלטונוב – אבל בחוסר הסנטימנטליות והדרמה המיותרת שבו מתוארים שני המקרים האלה (שאינם היעדר-לב או כניעה לסתמיות החיים והמוות בשום פנים ואופן) מאפשרים להם להיחוות על ידי הקוראת באמיתותם הצלולה, בכאבם, מתוך כבוד וצער על מה שלא היה מוצא ממנו בימים ובזמן המסופרים.

האבסורד המטופש של עיסוק בלתי פוסק באידיאולוגיות ובבירור אינטלקטואלי, ובפנטזיות מדוקדקות וגרנדיוזיות על העתיד, תוך שקיעה בכל כך הרבה מוות וסבל מיותרים  – האבסורד הזה הוא חלק בלתי נפרד מקריאה על ידי הקומוניזם. אצל פלטונוב ההנגדה של שני היסודות האלה של הקיום הסובייטי מובאת בצורה כל כך קולחת ונעדרת שיפוט שהיא נצרבת בבשר ממש, והופכת בלתי נשכחת.

האאוטסיידריות

הדמויות הראשיות של הקובץ הזה כולן אאוטסיידריות, כולן מפלרטטות עם כפירה. ואם יכולנו לחשוב, בצדק, שמי לא אאוטסיידר בעולם שבו ציוויי המחשבה הפוליטיים כל כך טוטליים ובלתי צפויים, והעונשים כל כך ברוטליים, פלטונוב בכל זאת מצליח לאפיין את הדמויות שלו, בחלקן הגדול, בזכות יכולת ליצור איתן קרבה נפשית ופסיכולוגית בלתי אמצעית. הדמות הגדולה ביותר בקובץ הזה, לטעמי, הוא פוחוב, גיבור “אדם יקר”, הנובלה הראשונה מתוך השתיים הכלולות בקובץ הזה, והאפיון המופלא שנעשה לדמותו הוא מופת ספרותי של ממש. פוחוב הוא שובב, ופוחז, ופילוסוף, ואיש כפיים מאוהב במכונות, ונווד חסר מנוח וחסר אמון בבני אדם, וכופר מושבע ואדם שמאמין במהפיכה ובאדם בכל מאודו.  פוחוב חי מחוץ לרשת האידיאולוגית הסובייטית, והוא הייצוג הכי נעלה שלה. ובכל זאת, בכל זה, הוא תמיד נשאר עצמו הייחודי והחד פעמי, והאאוטסיידרי. הוא גם היחיד שניצל מהעונשים הנוראית שהחברה בכלל, והחברה הסובייטית בפרט, משיתות על מי שמעיזים לגלות ייחוד.

אבל כמו שאתן וגם אני יודעים: ביסודו של דבר כל בני האדם הם אאוטסיידרים, ולכולםן מזומנת חוויית בדידות מייסרת בעולם הזה. אצל פלטונוב, לכל אחת מדמויות אינדבדום משלה, ואווטסיידריות ובדידות משלה, ודווקא בשל כך הפרוזה שלו מרגישה כמו ליטופה של יד גדולה וחומלת, שהיא בעיניי מסימני ההיכר המובהקים של כותבים גדולים באמת.

סופר צריך להיות קצת כמו הדימוי של אלוהים: רואה כל, כולל כל הסטיות, השקרים והחטאים, לצד החן והחסד, ובכל זאת לא שופט את האדם לכף חובה, או לפחות לא לגמרי.

החמלה והיופי של הטבע וקרבת בני אדם, ואפשרות התיקון

ואולי הדרך הנכונה ביותר, או לפחות האופטימיות ביותר, לסגור את סקירת “עולם אכזר ונהדר”, שמביא, באופן שמרגיש כמו נאמנות יוצאת דופן לאמת,  את הוויית החיים בראשית ברית המועצות,  היא מתן מקום, בתוך החושך, הבלבול, הדלות, הלאות העצומה, גם לביטויי החמלה והאהבה בספר.

פלטונוב, כאמור, לא מרשה לעצמו להחמיץ את יפי החיים. סופו של “הנהר פוטודאן” מכמיר לב מרוב יופי (וכאב): לא אחלוק אותו כאן כדי לא לקלקל את ההנאה מקריאה ראשונה.

אבל פוחוב, פוחוב המופלא מ”אדם יקר”, מתואר, בין השאר, כך בסוף הסיפור, וזהו קטע שעצרתי וקראתי שוב, ובשלישית, מרוב יופי. פוחוב הולך לעבודה מוקדם מוקדם, עם דמדומי בוקר, כש”למרות המרחבים האנסופיים היה חוט של נועם ביתי משוך על העולם”.

והוא הולך ו”חמלה שלא מדעת על האנשים הפועלים בבדידות מול החומר של העולם, הפציעה פתאום בנפשו של פוחוב, שהחיים העלו ארוכה לפצעיה. אכן, אין גורל טוב לאדם מן המהפיכה, דבר מועיל יותר לא תמציא: זה קשה, זה חותך – וכבר קל, כמו לידה. זו לא פעם שניה, מאז חלפו עלומיו, שעיניו נפקחו לראות את תפארת החיים ואת פראותו הנועזת של הטבע, שלא ייאמן כלל בדממתו ובמפעלותיו

הוא הלך לו בהנאה, וכמו בשכבר הימים הרגיש את זיקתם של כל הגופים אל גופו שלו”

–

צריך להגיד מילה ענקית של תודה לנילי מירסקי, המתרגמת העילאית שעשתה עבודה מופתית ממש עם הקובץ הזה של פלטונוב – כרגיל אצלה. היא פתחה לנו, בשפה עכשווית ונהירה, חלון לזמן ולפרספקטיבות יוצאות דופן, יחידות במינן, של נפש האדם והחברה.

את הדפים האחרונים של הספר הזה קראתי בקפה קטן בשדרה תל אביבית שוקקת, והניגוד לא יכול היה להיות מובהק יותר. ובכל זאת, מעבר לצער על הדרך שבו הסיפור האחרון מסתיים, לא יכולתי שלא להצטער שבעולם הטכנולוגי והקפיטליסטי והממונף הזה שלנו כבר לא נפגוש טיפוסים כמו פוחוב וניקיטה פירסוב, לא פרטיזנים כמו ב”השביעי” ולא נהגי קטר כמו ב”בעולם נהדר ואכזר”. וגם נעצבתי קצת על הדלות התרבותית המשמימה שנצחונו (הסופי?) של הקפיטל גזר עלינו.

בכל אופן, תמיד יהיו לנו הספרים.