ישראל, נזכיר לכולנו, הייתה מקום מסובך ומסוכסך מנטלית ועצמונית, ובאופן חסר תקנה, עוד הרבה לפני השביעי באוקטובר. שנים קודם לאותה שבת טראגית, היחס ההרסני של מדינת ישראל לזיכרון ולשואה ולנרטיב ההיסטוריים שלה היה אסוני ומבשר רעות, ואיום ברור ומיידי על כל אדם לא רק שוחר חופש, אלא שוחר נורמליות.

שנים ארוכות אנשים דיברו ואמרו והתריעו, במילים קצת פחות מוצלחות ומובנות: הסיפור שישראל מספרת לעצמה על עצמה הוא נורא ואיום. אנחנו מייצרים אנשים שלא יודעים לחשוב ולהרגיש את מקומם בעולם ואת מקומו של הזולת בעולם, ורואים הכל דרך פרספקטיבה של קרבנות מיסטית והצלחה מיסטית גם כן (אושוויץ ואינטל זו אותה מהפכה). 

בשבילי, לפחות, הזוועה של השביעי באוקטובר, והפרשנות המחרידה שניתנת לה מאז לא מפתיעות בכלל; מדובר בהתממשות במציאות של עקרונות פוליטיים ורגשיים, כמו שתמיד קורה.

מה שקורה במציאות הוא תמיד תוצאה של דברים שאנשים האמינו בהם קודם. העיקרון הכל כך פשוט הזה כל כך לא מובן שאמירתו בימים אלה, בוודאי בעברית ולקהל ישראלי, היא מעשה רדיקלי מאין כמותו. 

אבל המובן מאליו הוא המובן מאליו, גם כשהתרבות הפוליטית מנסה לצייר אותו, בעקשות אלימה, כבלתי נתפס. 

–

בקשר למה שעושה, אומר וחושב הימין בישראל אין הרבה צורך בתיווך או בהסבר. הנרקסיזם הלאומני האלים התפרץ לגבהים חדשים יחד עם שתי בנות הלוויה הקבועות שלו, תאוות הנקמה והדם והפרנויה המוגברת. מה שכן מעניין, אולי אפילו טיפה מאלף לעסוק בו, לצרכי הפרספקטיבה החשובה על מה שמתרחש ועומד להתרחש, זו התגובה של הדבר שנהוג לכנות “השמאל הישראלי”.

אני אתרכז רק בביטויים שמצאתי וראיתי במקום אחד: עיתון הארץ. ומה שראיתי בכלי התקשורת הזה, שאמור לסמן ולבטא את הרוח הקולקטיבית של ישראל הליברלית והמשוחררת (חשוב לומר, גם אם זה מכעיס: יענו, כפי שאדגים להלן) אמור להשאיר 0 ספק באשר לכיוון שישראל מעוניינת לצעוד בו, והיעד שאליו היא בסופו של דבר תגיע.

כי עיתון הארץ, בשבועות שמאז מתקפת חמאס, הפך לבטאון מזוקק של רוח יהודית-ציונית קלאסית, גם אם במילים ודימויים של פריבלגים. ומהי אותה רוח יהודית-ציונית קלאסית? בתמצית: הותקפנו באכזריות שאין ולא הייתה כמותה עלי אדמות ובלי שום קשר למה שעשינו (וואוו מזרחי, אתה מצדיק עריפת ראשי תינוקות? היא התגובה הציונית המתבקשת והמטומטמת); השנאה כלפינו מרוכזת במהותנו ולא במעשינו ולכן היא מיתית וחסרת פשר אנושי, והמניעים לה שוכנים בעולמות מטפיזיים או במחלקות ההפרעה הנפשית, ולא בדינמיקה מובנת, גם אם איומה, של יחסים בין בני אדם.

–

כשזו המחשבה ואלה הערוצים היחידים שהיא מכירה, כל שיח על אחריות במובנה האמיתי (כלומר מה עשינו ואיך זה תרם למצב הנוכחי) הופך בלתי אפשרי. אני לא מכיר מאמר או התבטאות אחת בעברית שמעביר את המסר: מה חשבתם שיקרה? מה חשבתם שיקרה כשכבשתם וכלאתם מליוני בני אדם? מה חשבתם שיקרה כשהתפרצתם למקומות קדושים לאסלאם עם חיילים, מצלמות ורימוני גז? מה חשבתם שיקרה כשבניתם עוד ועוד התנחלות על עוד ועוד אדמה פלסטינית? מה חשבתם שיקרה אחרי עוד ועוד מבצע שהותיר אחריו מעגלים גדלים והולכים של שכול, יתמות וחורבן? מה חשבתם שיקרה כשהחזקתם באידיאולוגיה שמעולם לא התירה אפילו לחשוב על הצד השני כבני אדם? מה חשבתם שיקרה? (אגב: בשלב הזה גם אין טעם בפרסום מאמר כזה, שיסכן את חיי כותבו בלי שום אפקט ניכר לעין. התודעה הישראלית היא צנצנת סגורה הרמטית שאף הרקולס לא יכול לפתוח).

מה אתם חושבים שיקרה היום, כשישראל מציירת את עצמה כראש חץ נוצרי מערבי למלחמה באסלאם? זו תהיה הפתעה למצוא עשרות אלפי מתנדבים צ’צנים בשורות המיליציות של איראן בסוריה? אולי פקיסטנים ואינדונזים בנוסף? זו יהיה הלם כשתורכיה תחליט להתערב או לשלוח סיוע (עם או בלי מרכאות, והפעם עם ליווי של אוניות מלחמה) לעזה? 

–

במאמר מוסגר: בעיניי זה פשוט קומי שבחוגי קפלן מבקשים מביבי לקחת אחריות. אתם לקחתם אחריות על עשרות שנות כיבוש ואפרטהייד ששירתתם בחדווה וגזרתם מהם קופונים עצומים? על הדברים שישראל עושה כרגע ועלולה להיות להם השפעה סופנית על עתידה, ואין להם שום קשר להגנה עצמית במובן מוגבל ומצומצם, או סביר? עד כמה עמוקה וחשוכת מרפא אובססיית ביבי, בחי אלוהים. כמה הולכת שולל עצמית נוראה. 

–

אבל בואו נראה במה בעיקר היה עסוק השמאל הישראלי בשבועות האחרונים, כפי שבא לידי ביטוי במדור הדעות של הארץ. את שורת הפוסטים עם אכזבות מעולמות הדיבור, הספרות, המוזיקה, האופנה, הגסטרונומיה, האקדמיה ומה לא כולנו ראינו. אבל הנה כמה דוגמאות בולטות ממה שכותבי הארץ חשבו, ושוב: מדובר בחוד החנית של השמאל הישראלי, כן? זו התגלמות מזוקקת של תת המודע הקולקטיבי בשמאל היהודי בארץ. 

ניסן שור, מהפובליציסטים הישראלים הותיקים והמוכרים כתב לא על חמאס אני כועס. גם לא על ביבי. אני כועס על מי שחשבתי שהם כמוני. כותרת משנה: אומרים שכועסים על מי שאוהבים, כי הכעס מורכב מציפיות שנכזבו. אני כועס על מי שחשבתי שחולקים איתי ערכים דומים. שמאל, הומניזם, זכויות אדם, זכויות נשים, זכויות להט”ב. מסתבר שטעיתי, שטעינו כולנו.

חיים לוינסון, מהעיתונאים המוכרים בישראל, כתב אקדמאים יהודים יקרים: חמאס התגאה ברצח עמנו, לא ברצח קולוניאליסטים ציונים. כותרת משנה: מכתב פתוח שנשלח על ידי אינטלקטואלים יהודים-אמריקאים מכיל בתוכו את כל האדנותיות, היהירות וחוסר ההבנה בסכסוך הישראלי-פלסטיני של היושבים בקמפוסים.

בטור תגובה לגדעון לוי, שביקר את העמדות הרצחניות שלו, כתב לוינסון את המילים הבאות: 

“בהעדר חלופה פרקטית ואפקטיבית לחיסול החמאס, מתקפה צבאית רחבת היקף, הגם שתעלה במחיר חיי אדם רבים, היא האופציה המוסרית ביותר. בניגוד לטענתו, יש בליבי על תושבי עזה. חלקם משלמים מחיר מחריד, גבוה משאנו משלמים, על פשעי החמאס. הם קורבנות הדיכוי שלו מחד וקורבנות ההפצצות שלנו מאידך. אבל החלוקה הדיכוטמית בין “חמאס” ו”אזרחים” היא שטחית. אפילו מיתממת. כל מי שתומך במעשי ההרג של ה-7 באוקטובר, כל מי שגאה ליבו, כל מי שרץ לטלגרם והתענג, כל מי שצייץ סמיילים בטוויטר הם השותפים הרחבים של פשעי המלחמה והניסיון להשמיד את העם היהודי בדרום. יש רבים מדי כאלה בעזה, וגם בעולם. לולא תמיכתם, 20,000 לוחמי חמאס לא היו מצליחים במשימתם הרצחנית.”

ענת קם, מרגלת הרוקנרול לשעבר שהפכה לסבתא (הלבנה) הכי מעיקה וצפויה בעולם הדעה הפוליטית בישראל, כתבה “המבחן של השמאל בעקבות ההתפכחות מהטרלול הפרוגרסיבי“, שאותו היא מסכמת במילים “שעת המבחן שהשמאל נמצא בה כרגע היא לא רק ההכרה בכך שהטרלול הפרוגרסיבי הוא אכן טרלול, או ההכרה המצערת שהעולם, ברובו, עדיין נגדנו ולא רק מסיבות שהרווחנו ביושר. המבחן הוא איך לשמור על ההתפכחות שלא תלך רחוק מדי, ושרעיונות יפים אבל תמימים לא יהפכו לרעיונות לא יפים ולא תמימים”.

לקינוח הופיעה כתבתה של מיה טבת דיין, משוררת ישראלית שמלמדת סמסטר באוניברסיטה בקליפורניה, שכתבה “שמעתי את המושג “הטרלול הפרוגרסיבי”. עכשיו אני גם מבינה איך זה נראה“. את התוכן אתם יכולים לדמיין לבד. 

–

מה אני רוצה לומר בכל זה? שהטבח לא מזעזע? שגורל החטופים לא מדאיג? שאין שנאה כלפינו בעולם? לא, ממש לא. המחשבה שזה מה שאני אומר היא התניה ציונית פשוטה למחיקה והדרה של מי שמערערים על התפיסה הבסיסית של היהדות-ציונות, ששונאים אותנו בכלל מי שאנחנו וללא קשר למעשינו, ושהשנאה הזו, מסיבות מסטיות או פסיכיאטריות טהורות, חובקת עולם, ולכן הדבר היהודי לעשות הוא למות ולהרוג כמיטב יכולתנו. 

–

דפוס המחשבה היהודי-ציוני הזה מספר על עוד אסונות רבים שעומדים להתרחש על מדינת ישראל. כי זו מדינה שמובלת על ידי אנשים ונרטיבים של התנערות מוחלטת מאחריות בכל הכיוונים: אין לנו שליטה על השנאה כלפינו אז גם אין טעם שנתכתב עם האנשים שמביעים סלידה ממעשינו או אף עוינות כלפינו. אין סיבה לדבר איתם, אין סיבה לנסות להשפיע על המציאות, וכמובן גם אין סיבה להיזהר שלא לגרום ליותר שנאה: כשמתנהלים מול ערימה אינסופית לחישובי משקלים ומינונים אין משמעות.

–

בשעות שלאחר הטבח היה הלם, והמחשבה עוד לא התקבעה על דפוס תגובה. אבל מייד אחר כך חזר הקולקטיב הישראלי לנתיבים הבטוחים והמוכרים: אנחנו שנואים בלי סיבה בגלל מהותנו, אנחנו קרבן של אכזריות שאין כדוגמתה, ואנחנו לא מוכנים ולא נכיר לעולם באנושיות של הזולת, שכאמור שונא אותנו בצורה פסיכית ולא ראוי לשום הגנה או חמלה מצידנו, ובוודאי שלא לזכויות.

תלושים בזמן, לבד

באופן הזה, בדרך המחשבה המעוותת הזו, בני האדם היחידים שיש ליהודים טעם לדבר איתו הם עצמם: על האחרים אנחנו פוקדים או שאנחנו מוכיחים אותם או מדקלמים להם, אבל אנחנו לעולם לא מדברים עם אף אחד שאינו אנחנו, ואפילו הגבולות של האנחנו הזה הולכים ומצטמצמים.  

אבל הבדידות והשיגעון הכפוי הזה הוא אפילו לא סוף הטיפול שאנחנו מעניקים לעצמנו. אלה הם ביטוייו של הבידוד מהמרחב האנושי. אבל לא רק ממנו אנחנו מנותקים, אלא גם מהזמן. אנחנו חיים בזמן אחר (בחופש. מניפסט קראתי לזמן הזה “הזמן המטפיזי”) שבו חמאס הם הנאצים הם פרעה הוא אנטיוכוס הוא חמלניצקי וכן הלאה. לא יודעים איפה אנחנו, לא יודעים מי לידנו, לא יודעים מה השעה. 

אנחנו רק חושבים שהפחד הנורא שלנו הוא מחמאס. אני חושב שהפחד הנורא שלנו, האימה שבה אנחנו חיים, היא תוצאה של שכבת השגעון המבודד העזה שהחלטנו לעטות על עצמנו, לגמרי מבחירה. 

תמיד ריתקו אותי הסמלים שאנשים ותרבויות בוחרים לעצמם כדי להתאגד סביבם. תמיד סיקרן אותי לדעת: מה באמת אומר הסמל הזה?

–

נוהגים לומר: אנשים צריכים סימבולים. תרבויות צריכות סמלים. אני לא יודע לגבי זה. אני רואה רק: אנשים רגילים לסימבולים, ותרבויות רגילות לסמלים, ויש לנו בהחלט את היכולת לייצר כאלה אבל לא ברור איך, אם בכלל, היכולת הזו משרתת בני אדם מהשורה (לטעון את חייהם ועולמת במשמעות מזוייפת וחולפת אינו מקובל עלי כפתרון וגם אינו פתרון: כל המוסדות הארציים האלה מתפרקים בסופו של דבר, אז איך אפשר להאמין שהם מייצגים איזו משמעות גדולה?). ברור לגמרי, מצד שני, כיצד סימבולים ואתוסים ומיתוסים (וכו’ וכו’) משרתים סדרים פוליטיים, כלומר את הצדדים החזקים בכל מציאות פוליטית נתונה. אם אנשים מאמינים שהמערכת שלהם פועלת לטובת איזשהו כלל מדומיין באיזו רמה עקרונית נעלה, הם הרבה פחות ייטו להתעסק בדברים ארציים כמו: מי מרוויח מהסיפור הזה? האם מתקיים פה משהו הדומה לשוויון? או שפשוט כל זה הבלים שאתם מוכרים לי כדי להשאיר אותי צייתן ותקוע במקום אחד?

–

אני די בטוח שאם אפשר היה למדוד את זה, מדינת ישראל הייתה מתגלה כמדינה עם הצפיפות האמונית למ”ר הגבוהה בעולם. קשה בכלל לתפוס ולהעריך איזה עומס אידיאולוגי יושב על כתפיו של היהודי הישראלי: התנ”ך והמקדשים, האימפריות הרודפות, הגולה האכזרית (הכל סיפורים כלליים שבינם לבין התנסות אישית, או אמת אנושית, לא מתקיים כל קשר ידוע),  פוגרומים, שואה, עליות, מנדט, עורמה וממזריות, מסכנות ונרדפות, כוח על אנושי, אבק אדם, הערצה עולמית ושנאה קוסמית, יש גרעין ואין גרעין – אפשר להמשיך למנות פה אלמנטים עד מחר, אבל הסיפור ברור למדי.

כדי להיות יהודי ישראלי צריך להאמין בצורה עיוורת במספר בלתי נתפס של רעיונות וסיפורים שכולם שוכנים לבטח בתחום התעמולה והדימוי הפוליטי. זה הדבק שמחזיק את הישראליות בחתיכה אחת, ויותר מזה, זה הדבק שמחזיק את ישראל בחתיכה אחת.

אבל, כמו שכולנו יכולים לראות, בקיעים ברורים נובעים בדבק הישן הזה. המרקם הסימבולי של הישראליות מתפורר, ומעניין בעיניי לראות מאיפה הוא מתפורר.

–

מה לא מתפורר? ברור לנו מה לא מתפורר: האמונה הדתית היהודית לא מתפוררת, ולהיפך. נדמה שהיא במהלך של התחזקות. מה שכן מתפורר זה עולם הסמלים של הציונות החילונית. זה משפט קצר שאפשר לומר במליוני מילים, אבל לכרגע זה מספיק. ישראל של הציונות הדתית ושל החרדים והמסורתיים לא מתפרקת, היא מתחזקת. ישראל של בית המשפט העליון, הממסדים הגדולים ורבי התדמית והכבוד, ואפילו ישראל של מגילת העצמאות עצמה – מתפרקת ועוד איך.

–

לא אתעכב כאן יותר מדי גם על מהות סמליה של ישראל החילונית: די בזאת שאומר שהם נטועים בעולם, כפי שנהוג לקרוא לו, עם ציניות ובלי ציניות, אירופאי.

–

מהם הארכיטיפים שישראל של הציונות הקלאסית, האירופית, העלתה על נס? הרשימה לא מאוד ארוכה, והיא מוכרת לכולנו גם בלי לעסוק במחקר סוציולוגי ופוליטי ישראלי: החקלאי (רוצה לומר: הקיבוצניק, ולא חלילה הפלח הערבי, או המושבניק המזרחי). המדען (ויותר מכל: מדען מתחומים בעלי שימושיות בטחונית). איש הרוח. השופט העליון. איש הטכנולוגיה (ויותר מכל: הטכנולוגיה הצבאית). לא יותר מעשרה פריטים, לדעתי, מאכלסים את הרשימה הזו של הארכיטיפים הציוניים הקלאסיים הגדולים, אלה שהמדינה העברית חינכה אותנו לסגוד להם ולקבל אותם בערך כמו שרבנים גדולים מקובלים בעולם הדתי.

דרך הרשימה הזו, הפשוטה למדי, אפשר להבין כמה עמוק השבר של ישראל. אף אחד מהמאיישים את הרשימה הזו לא נמלט מפיחות עמוק בתדמיתו (שלא יכול שלא להביא פיחות תואם בתגמול המוצע לו, שהרי אחרי התפרקות הסימבולים מתפרקים המוסדות, ואחריהם המציאות הפוליטית עצמה, שהיא ביותר מכל מובן אחר כלכלית).

–

אני רוצה להתעכב במיוחד על ארבעה טיפוסים מתוך הרשימה הזאת, ביניהם אחד שלא הזכרתי: המדען, איש הטכנולוגיה, הרופא והטייס. ואני רוצה לכרוך את הירידה בתדמיתם באירועים עכשוויים למדי.

אני רוצה לחזור למה שקרה בקורונה בהקשר מעמדי ופוליטי (אגב תהליכי עומק תרבותיים של טכנולוגיזציה ודיגיטיזציה). כי מה שקרה בקורונה, מעבר לכל מה שנאמר ואנחנו יודעים, הוא שבירת מעמדו המיתולוגי של הרופא היהודי-ציוני.

אם מעמדו המיתי של הרופא הזה נשען על יכולות יוצאות דופן (כמובן), אנושיות מרטיטה ומסירות מוחלטת למען הציבור. אבל מה שראינו בקורונה הוא רצף של דמויות אפורות, מביכות, רחוקות מלהבריק, שמשמשות חותמת גומי לתמרונים של חברות התרופות וחישובים פוליטיים עלומים. הרופא היהודי הדגול התגלה כפקיד אפור וחלש לכל היותר, עם ניצנים לא לגמרי חבויים של תאוות בצע וכוח. אני חושב שהשבר הזה משמעותי מאוד ספציפית בהקשר ציוני ישראלי, מכיוון שהרפואה, המצויינות ברפואה, הרפואה כענף של הומניזם יהודי, הרופא היהודי כחלוץ מוסרי ואנושי של התנועה הציונית – הדימוי המיתי הזה יסודי ומהותי הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.

אם תיזכרו אחורה, לתקופה שלפני הקורונה, כשרצו להגיד שמשהו פה מושלם, או מדהים, או מצויין, דיברו על מערכת הרפואה הציבורית. היום כבר לא מדברים ככה.

–

גם המדען ואיש הטכנולוגיה סובלים מירידה משמעותית מאוד בתדמית שלהם, ומסיבות דומות מאוד: גם אצל הטיפוסים האלה התגלו צייתנות וריקוד לחליל של ההגמוניה הפוליטית מצד אחד, ותאוות בצע שאינה יודעת שבעה מצד שני. יוקרה, כבוד, כסף, כוח – גם אצל השניים האלה, שנות הקורונה (ומשבר האקלים בצידה) גרמו לשידוד רציני מאוד של תדמיתם ומעמדם.

על הרקע הזה, גם כן, צריך לראות את מחאת קפלן (שיש לה גם היבטים נוספים, שאינם מקומיים). זו לא רק מתקפה מימין על המוסדות המקודשים שבאופן מסורתי היו כלי להשלטת רצונה ויצירת מנגנוני תגמול לאנשיה של הציונות הקלאסית, אלא גם אבדן רסן ושליטה מצד האנשים האלה עצמם בתוך התפקידים שהם התרגלו למלא, ביניהם השופט, איש הטכנולוגיה, המדען, והרופא.

–

הראיון של שירה אטינג ל60 דקות היה רגע ישראלי מכונן, בהקשר הזה. היא, אישה לא מבריקה במיוחד (סליחה אבל זו האמת), חשפה בקלולסיות מהממת את העובדה שהטייס הישראלי המהולל, מי שהוצג לנו כשילוב של מכונת חישוב עילאית עם מוסריות וטוהר שאין כדוגמתם, הוא יצור פוליטי חלש וכנוע שלא יהסס להרוג ילדים אם יקבל את הפקודה מהאנשים הנכונים לדעתו (שהם האנשים שיבטיחו את שרידות המנגנון שמבטיח את הדומיננטיות הפוליטית והכלכלית שלו במערכת). זו הסיבה שכל כך הרבה ימנים הזדעזעו וכעסו על האמירות שלה: שירה אטינג הרגה להם מיתוס. וכמה שהדבר הזה יוכחש, לאמת יש כוח עצום, ובייחוד כשהיא חלק ממערך שלם של שבירה סימבולית של כל כך הרבה אמונות שהחזיקו את ישראל בחתיכה אחת.

–

בהקשר הזה, האחרון, עשיתי את הוידיאו הזה. הרשיתי לעצמי לשפוך על המסר המהוקצע להחריד הזה תמיסה ממוססת של כמה שאלות ואבחנות אנושיות פשוטות לגמרי. וככה זה: האמונות המופרכות והמוגזמות של הישראליות מתמוטטות במגע ראשון ובלתי מתווך עם אמת אנושית.

שתהיה שבת שלום

אנשים שעברו איזו התפכחות משמעותית בחייהם מכירים את זה: הפרספקטיבה שלהם על המציאות עוברת מהפך. אנחנו לא מסתכלים באותן עיניים על המציאות, או על פיסות ממנה, אחרי שאנחנו מבינים שבעצם התמונה שראינו קודם הייתה חלקית או מעוותת באופן יסודי.

אנחנו מגלים בחיינו גם דברים מפתיעים לטובה על אנשים ומצבים קרובים ורחוקים, אבל אם אנחנו רוצים להיות אמיתיים אנחנו חייבים להודות שהפרספקטיבה שלנו נעשית אמיתית יותר בעיקר על ידי הכרה דווקא בדברים רעים, מפחידים ומעוררי בושה, אלה שלמדנו, או שלימדו אותנו להחביא, או להתחבא מהם. ראיה שלהם היא המפתח להוויה שלמה יותר, ומבט שלם יותר.

כשדבר שהיה מוסתר יוצא אל האור (ומטבע הדברים וההגיון, דברים רעים ומאיימים נוטים להיות מוחבאים הרבה יותר מדברים מעוררי שמחה וגאווה) אנחנו מכיילים מחדש את תפיסת העולם שלנו. דרך הבנה של נוכחות המקטעים מעוררי הפחד, הכאב והבושה במציאות שלנו ובסיפור שלנו, אנחנו מקבלים את עצמנו בשלמות גדולה הרבה יותר (וזו דו משמעות מכוונת).

–

הראיה הפיזית פוגשת את הראיה הרגשית

החיים במציאות הפוליטית המופרכת של המקום הטרגיקומי והעשוי בגסות ‘ישראל’ גוזרים עלינו סדרה כמעט אינסופית של שברוני (שברונות? שתי האופציות נשמעות לי סבבה) לב. ודווקא בגלל העובדה הזו, בגלל שהנוכחות של כל הדברים המבישים, המפחידים והמכאיבים כל כך בולטת וגוברת, מתחזק בהתאמה הפיתוי להסב מהם את המבט הרגשי. זה מנגנון מוכר מאוד, כמובן (מכיוון שעיוורון מכוון הוא לא פעולה קונסטרוקטיבית אף פעם, היא צריכה להיעשות באופן מטופש, וככל שהיא יותר חזקה ככה היא נעשית מטופשת יותר, וכנראה שזו הסיבה שהריאליטי והטלוויזיה הולכים ומעמיקים בטמטומם האבסורדי: הם ממלאים מטלה יותר ויותר קשה של הסתרה וכיסוי האמת).

מה שכן מעניין, או שווה להסב אליו את תשומת הלב, היא ההשפעה שיש לדרך מרכזית שאיתה אנחנו דוגמים את המציאות הפוליטית, קרי המדיה החברתית, על המנגנון הרגשי שלנו.

כשאנחנו גוללים בפיד שלנו, אנחנו רואים, כמעט בלי הפרדה, זוועות, תרחישים מפחידים ולעיתים אפוקליפטיים, קטעים קומיים ושטותיים, פרסומות שמעמידות פני קלות דעת נינוחה או נמרצות תלושה, או דאגה אמיתית למישהו – הכל מעורבב לחומר אחד אחיד שהוא לא החיים, או החיים שלנו, אלא ייצוג דחוס של מציאות אנושית מפולטרת ונבחרת שמוטח בנו בלי הקשר, שלא כחלק מאינטראקציה רגילה עם הסביבה שלנו.

מה קורה כשאנחנו סופגים את המטח הזה בלי הפסקה, שעות בכל יום, כמו שקורה לכולנו? איך זה משפיע על העולם הרגשי שלנו? על חוויית החיים שלנו באופן הכי בסיסי? איך משפיעה עלינו במובן העמוק הפעולה המוטורית, הנוירולוגית, הפיזיולוגית של חשיפה מתמדת לרצף עיסתי של נקודות קיצון רגשיות? אני חושב שזו שאלה מרתקת, ואני חושב שברור לכולנו, מניסיון עצמי ומאינטואיציה, שלהתנסות ממושכת כזו יש השפעה מקהה על הרגש והתפיסה.

זה מובן מאוד: כשאנחנו נחשפים למשהו מליון פעמים ההשפעה שלו שוככת, גם אם הדבר הזה הוא רצף אינסופי של הפעלה רגשית לכיוונים שונים ומנוגדים על ידי תוכן שנוצר ומתופעל בדיוק למטרה הזו.

אבל אני חושב שיש לתופעה הזו עוד אספקט שחשוב מאוד לדבר עליו משתי סיבות: אחת כי הוא מצליל את המחשבה, ושתיים כי הוא מחזיר את הדברים למקום שיש לנו שליטה בו. כי על הטכנולוגיה והעולם אין לנו שליטה, ולפעמים גם קרוב לבלתי אפשרי לשלוט ביד הנשלחת כמו מאליה אל המכשיר הסלולרי.

האספקט הנוסף הזה שאני מדבר עליו הוא המודעות שאנחנו יכולים להיות איתה לגבי המנגנון הרגשי שמופעל אצלנו, והבחירה להכיר בו ולהתנהל מולו בגלוי.

כי מה עושה החשיפה הרצופה האינסופית הזו לדבר שכבר קראתי לו במספיק שמות ולכולנו ברור מהו? היא מטלטלת אותנו בין פוזיציות רגשיות שונות אבל לא נותנת לנו להרגיש אף אחת מהן במלואה: הסרטון או הפוסט הכי חזק בפיד הוא זה שלא ראית (ולא תראי לעולם). זה לא רק החשש להחמיץ משהו, או תחושת חוסר המלאות וחוסר ההזנה התודעתית והרגשית שהיא חיונית לגלילה אינסופית, אלא היעדר הרגליים, או השורשים: אם אתה כל הזמן רץ אחרי משהו שאי אפשר להשיג, אתה לא יכול להרגיש את המשקל של עצמך, של האטמוספירה, של החיים, של הזמן.

אנחנו בנויים ונולדים להרגיש, והרגש הוא עיקר חיינו (יודגש: לא מלודרמה או תאטרליות, אלא הזרם הרגשי המתמיד שעובר בגופו של כל אדם חי, או כל יצור חי, ומכונן את המשמעות, הטעם והגוון של הכל). מה שאנחנו עושים (ואני לא אומר “נעשה לנו” כי חשוב לי להתייחס למה שכן נשלט על ידינו, ולשמר את הפרספקטיבה החיונית של היכולת להתמודד) בגלילה, שמערבת את היד והצוואר ומפרקי הגוף השונים והעין והמוח והלב וכלי הדם והמערכת החיסונית אנחנו מונעים מעצמנו מלאות רגשית, או עומק רגשי, כאלה שיש רק ברגש שמורגש מתחילתו עד תומו.

המרדף אחר ייצוגים תמציתיים של חיים, או כותרות של חיים, עושה את העולם הרגשי שלנו לכותרת של עצמו. ההפצצה ברגעי שיא מטמיעה בנו את הידיעה הכוזבת שהעולם הרגשי שלנו, או של בני אדם בכלל, מורכב מרגעי שיא (בין השאר באמצעות ההכוונה שלנו לצרוך ולייצר רגעי שיא מפוברקים בלי הרף). אבל רגעי שיא בלי ההכנה שלהם, בלי הרגעים המתים והלא מוגדרים שקדמו להם, בלי ההתפוגגות לתוך וההשתלבות עם הדבר הבא שיקרה או לא – הרגעים האלה הם חסרי משמעות, חסרי חיות. הם פרודיה על רגש והיפעלות רגשית. לא רק שהם לא הדבר עצמו, הם אנטיזתה שלו. כי ברגש אמיתי יש תנועה אמיתית, לא צפויה ולא ניתנת לשחזור. כמעט הייתי אומר: אי אפשר לצלם את זה, ואם אפשר לצלם את זה, זה לא זה.

–

הנקודה של מה שאני רוצה לומר כאן, אם לבטא אותה ישירות ובבהירות (אחרי שעברנו את הדרך ההכרחית אליה, זאת אומרת), היא שהנזק הישיר שהגלילה האינסופית דרך נקודות קיצון רגשיות גורם לנו אולי מוכר כבר (כמו סטרס, עייפות, שינה פחות טובה, רגיזות, מחשבה לא ממוקדת), מדובר טיפה, אבל ממנו, לדעתי קל יותר להתעלם. כולנו מרגישים עמידים יותר ממה שאנחנו באמת כשאנחנו עושים דברים שהם לא טובים לנו אבל גורמים לנו הנאה, או משהו מספיק דומה להנאה כדי שלא נשים לב.

אבל מה אם נחשוב על מה שנלקח מאיתנו? מה שאנחנו מפסידים? לא רק הזמן, שהוא כל כך חשוב בפני עצמו, אלא גם הדבר שבאמת עושה אותנו מי שאנחנו, ומחזיק את הכוח לעשות אותנו למי שאנחנו יכולים להיות?

מה אם אנחנו מבינים שהרשתות פוגמות ביכולת שלנו להרגיש?

–

אם לחזור לרגע למקום שבו התחלתי את הטקסט הזה: הדרך שלנו להתפכחות, להבנה טובה יותר של העולם וקבלה שלמה יותר של עצמנו (דו משמעות מכוונת) עוברת דרך הסכמה לראות את מה שהחינוך שלנו וההתניה הסביבתית שלנו, או הפחדים והבושה שלנו, דוחפים אותנו לא לראות.

בהקשר של מציאות ישראל המופרכת, שבה מוטחות בנו בלי הרף כותרות ותמציות רגשיות של דברים סותרים, אנחנו צריכים להתעקש להיות עוד רגע, עוד קצת, עם מה שמכאיב, מבייש ומפחיד. לעצור דווקא שם.

אם נסרב, או נתחיל לסרב, או נהיה בתודעת סירוב לתהליך הבריחה הרגשי הזה למחוזות האסקפיזם הוירטואלי (שגם הטלוויזיה שותפה לו, אם כי באופן טיפה אחר שאתייחס אליו בעתיד), ואם נשים לעצמנו כמטרה להרגיש במלואם את הרגשות הלא זוהרים, לא מיוחצנים, לא מצולמים, נטולי כותרת, עתירי רגעים מתים ולא מובהקים שהם המפתח האמיתי היחיד לגדילה, אז נוכל להרגיש בצורה אמיתית יותר גם את הרגש האמיתי שמעורר בנו טקס הבריחה הזה עצמו.

כי לא רק מהמציאות אנחנו בורחים, אלא ממה שאנחנו מרגישים בזמן שאנחנו בורחים.

אם לא היינו כל כך בורחים ממשהו לא היינו טבועים כל כך בחוויה רגשית שהמהות שלה היא היעדר רגש (שלובש תחפושת של רגש, אבל הוא רק סימולציה מעובדת שלו). כדי להבין ממה אנחנו בורחים, ולמה, אנחנו צריכים להסכים להרגיש את הדבר עצמו. בלי לפחד מהמסקנות שלו, או אפילו להתעסק איתן.

אם יש משהו כל כך יסודי בחיים שלנו, במציאות הפוליטית והתרבותית שלנו, שהוא כל כך עקום שאנחנו חייבים לבלות כל כך הרבה מזמננו בבריחה ממנו, אולי כדאי שנתחיל להתעסק בו, ולא בכיסופים הכוזבים למשהו שהתנאי הראשי לקיומו הוא היותו אשליה בלתי מושגת.

–

אם לא ניזהר, הקופסאות הטכנולוגיות שלנו יבלעו אותנו כליל. אנחנו כבר בחצי הדרך לשם. המזור היחידי לזוועה, באופן שרק נשמע פרדוקסלי, הוא להסכים לחוות אותה.