לפני שבוע בדיוק, דקה או שתיים אחרי ששמתי את התינוקת שלי במעון, הטלפון צלצל. על הצג: אמא. עניתי. לא אנסה לתאר או לצטט את המילים שנאמרו, אבל נדמה לי שאין צורך. נאחז בתקווה קלושה, ואחר כך קלושה פחות, נסעתי ליקנעם. כשהגעתי לבית של אמא קיבלתי את הבשורה: אסף איננו. הוא מת בשנתו, וכך אמי ושתי אחיותיה מצאו אותו בבוקר, עשרה ימים לאחר שהשתחרר מהאשפוז האחרון שלו בשער מנשה, והראשון מזה שנים ארוכות מאוד.

**

12 שנים וחמישה ימים קודם לכן, אחינו האמצעי, גדעון, מת בתאונה. גדעון סיים את חייו ב25 ליולי 2009. אסף ב20 ליולי 2021. ארבעה אחים נשארו שניים: אחותי הגדולה פריאלה ואני. “אני כאן עם שני הילדים שלי”, שאמא שלי אמרה למישהו או מישהי בטלפון במהלך השבעה היה אחד הדברים המכאיבים ששמעתי במהלך כל השבוע הזה.

**

יש שני הבדלים גדולים מאוד בין אלון של 2009 לאלון של 2021. אז הייתי לבד בעולם, והרגשתי עוד יותר לבד מזה. היום יש לי משפחה: אישה אוהבת ואהובה, תינוקת ועוד ילדה גדולה של שולמית וגיל, שהפכה והופכת להיות גם שלי עם השנים. ביני לבין האסון ישנו חיץ מסויים, אם אפשר לקרוא לזה כך, שאז לא היה לי. חיץ של אהבה ושייכות וגם של הכרח: חייבים לטפל בתינוקת ובילדה ובבית. אי אפשר לעצור את החיים, ובוודאי שחובה למנוע מהילדות, מילדים בכלל, כל פגיעה רגשית או חלילה פיזית שאינה בלתי נמנעת לחלוטין. האבל שלי, הפעם, תחום.

הבדל אחר, קריטי גם הוא, הוא הדרך שעשיתי בשנים האחרונות בעבודה עצמית, בטיפול עצמי, בבניה עצמית. בחמש השנים האחרונות אני מתרגל באהבה ומסירות ואדיקות את שיטת גרינברג, שהיא שיטה ששמה דגש על האספקט הפיזי, הגופני, של חוויית החיים – שכוללת כמובן את ספקטרום הרגשות והתחושות שלנו.

קל לי יותר לבכות ולהרגיש כאב במקום זעם, זעזוע וניתוק נורא. אני בר מזל שפגשתי את המורה שלימדה אותי את הדרך המופלאה אותי, ושמרה שאשאר בתלם ולא אפול כשעוד הייתי מרוסק ממותו של גדעון. אי אפשר לדעת מה החיים יביאו לנו. אבל יש לנו מימד עצום של בחירה והחלטה בכל הנוגע לאיך לעבוד עם זה, ואיך לעבד את זה.

אני הרבה יותר שלם עם המחשבות והתחושות שלי היום: הן הרבה פחות פרי הבלחות בלתי נשלטות, או מוצא מדומה וזמני מתחושות בלתי נסבלות של מצוקה, סבל וזעם. זו בדיוק הנקודה לסייג שכחלק ממה שלמדתי ברור לי לגמרי שהנטיות וההרגלים שלי לא נעלמו, ושהשדים הישנים לא עלולים להרים ראש, אלא ודאי וצפוי שהם ירימו ראש.

מתוך שהראש שלי שקול הרבה יותר היום, והיציבות הרגשית שלי משופרת לאין ערוך, וכנראה שמתוך הנטיה המפותחת שלי לחפש בכל דבר את הפוליטי, לא יכולתי להימנע ממחשבה איך הפוליטי קשור גם, או בא לידי ביטוי גם, לפחות באופן פוטנציאלי, במותם של שני אחי.

**

גדעון נהרג בתאונת אופנוע, כזכור. הוא מת כשהאופנוע שלו פגש במהירות עצומה למדי את גדר הבטיחות בכביש הצפון, או קרוב לשם (מעולם לא ביקרתי במקום התאונה. אני רחוק מאוד מטקסים בכלל, ומטקסי אבל בפרט). מה פוליטי בגדר בטיחות, אתן שואלים? ובכן גם גדר בטיחות היא עניין פוליטי מאוד.

בעולם מוכרים כמה וכמה דגמים של גדרות בטיחות. חלק מהן, הישנות והזולות יותר, אלה מהדגם של קורת ברזל רחבה שמוחזקת במקום באמצעות יתדות כל כמה מטרים – אלה קטלניות לרוכבי אופנוע. מפגש עם היתדות האלה, על האופנוע ובוודאי אם עפת ממנו, הוא בשורת מוות לרוכבים. אבל כבר שנים ארוכות מאוד שיש בעולם גדרות בטיחות אחרות, ידידותיות לרוכבי אופנוע. בגדרות האלה, הבטיחותיות, יש שתיים או שלוש קורות רוחביות, כך שהחלק התחתון אינו חלל מקוטע על ידי יתדות-מוות, אלא פס מתמשך שעליו רוכב שעשה תאונה מחליק עד שהוא עוצר. למשל כמו בתמונה הזו:

גדרות כאלה הן יקרות יותר, מטבע הדברים. אבל השימוש בהן מציל חיים ומונע פציעות קשות בוודאות מוחלטת. באקלים פוליטי שמקדש חיים ובטיחות אין בכלל שאלה שצריך להתקין גדרות בטיחות כאלה, ולחסוך את חייהם של כמה וכמה רוכבים כל שנה (ומי יודע כמה פציעות קשות ומחרבות חיים אחרות).

אבל זו לא הבחירה שישראל עשתה, או עושה. ובכלל, כמו שאנחנו רואים בתאונות העבודה, בייחוד בתחום הבניין, בשנים האחרונות, ובשורת האסונות והמחדלים שאין צורך למנות, השקעה בבטיחות אינה בראש סדר העדיפוית הישראלי. היא לא מצטלמת כמו מטוס ולא מתגמלת אלקטורלית כמו כספים קואליציוניים לצרכים שונים ומשונים, ובוודאי שהיא לא חשובה ועקרונית כמו קידום והעמקת שלטון אפרטהייד.

האם גדר בטיחות משופרת הייתה מצילה את חייו של אחי גדעון? בסבירות לא רעה, ובוודאי לא מופרכת, ייתכן מאוד שכן. זה החלק הפוליטי, או לפחות נדבך אחד מתוכו, במותו של גדעון. והחלק הזה משמש אינדיקציה רחבה יותר לבחירות הפוליטיות של ישראל, ולכן אני משתף בו.

**

גם מותו של אחי אסף אינו נעדר אספקט פוליטי.

אסף עבד במשך שנים ארוכות, כעשור או אפילו קצת יותר, בעבודה מוגנת. הוא היה נוסע כל בוקר וחוזר כל אחה”צ, משתכר סכום מגוחך (גם על כך ראוי לדבר, אבל קצרה היריעה), אבל בא והולך ומרגיש קצת בנאדם.

הסגירה המוחלטת של המדינה בחודשים הראשונים של הקורונה הפקיעה מידי אסף משענת חיונית לבריאותו ורווחתו: שערי המפעל המוגן נסגרו. הוא נותר בלי תעסוקה ובלי סיבה ממשית לקום בבוקר. לא קל לדמיין איך תחושה כזו משפיעה על מתמודדי נפש שכל שינוי מהווה עבורם איום מצמית לעיתים, ודורש ליווי והכנה רגישים וממושכים.

במשך כל תקופת הקורונה – ואנחנו כבר שנה וחצי בתוך זה – לא הוקדשה מחשבה מספקת לפתרונות עבור אנשים כמו אחי אסף. והוא בוודאות לא היחיד שנפגע מההחלטות הפוליטיות של התקופה הזו. לא הוכנה מסגרת חלופית לאנשים עם בעיות נפשיות, קוגניטיביות ואחרות שהשגרה הכה חיונית עבורם נגדעה באחת, וזה נכון עד עצם הרגע הזה.

האם מחשבה שלטונית, והשקעה שלטונית, בפתרונות חלופיים לעידן המגיפה היה מציל את אחי? אולי. האם היה מציל אחרים? ללא ספק, והם כנראה רבים: זקנים ומבוגרים שנותקו ממשפחותיהם ומטפליהם והופחדו עד כדי שיתוק, עשרות ומאות אלפים מתמודדי נפש ואנשים שזקוקים לליווי וטיפול צמודים ולמסגרת חברתית תומכת שהקרקע נשמטה תחתם, בהם ילדים רבים. ועוד ועוד ועוד. כל מי שחלשים, רוצה לומר, לא זכו לשום יחס ולשום מענה פרטני. ההחלטות האלימות והשרירותיות על סגרים מוחלטים ללא חריגים (למעט אנשי שלומנו, פוליטיקאים ואנשי עסקים בכירים, כמובן) עוד ייחקרו בעתיד, יש לקוות. אני בטוח לגמרי שיתגלה שהמחיר שלהן בחיים, בבריאות וברווחה היה עצום וקטסטרופלי.

לצד הניהול האנושי המחריד והמופקר של הקורונה, שלא השתנה כלל עם התחלפות הממשלה, ישנו אספקט הטיפול המתמשך במתמודדי נפש בכלל ובמחלקות הסגורות בכלל. כשהייתי בביקור אצל אחי, בפעם האחרונה שבו ראיתי אותו חי, שאלתי אותו אם הוא מדבר עם פסיכולוג: הוא היה ורבלי ופתוח בצורה יוצאת דופן. הוא אמר שלא. “אין לו זמן”, הוא אמר לי. “אני לא מדבר איתו יותר מחמש דקות”.

זמינות הטיפול הרגשי והאחר עבור מתמודדי נפש, בדגש על המחלקות הסגורות – זוהי סוגיה פוליטית לעילא ולעילא, וגם היא, כמו גדרות הבטיחות, מהווה אינדיקציה חד משמעית לסדרי העדיפויות של השלטון הישראלי והנרטיבים הפוליטיים המובילים של המדינה הזו.

ייתכן ששני אחי מתו בגלל הזנחה שלטונית, וסדרי עדיפויות פגומים. ייתכן שרק אחד מהם, ואולי את שניהם אף החלטה שלטונית לא הייתה מצילה. אבל את הספק אי אפשר להכחיש, ובשני המקרים יש לו על מה להתבסס.

**

החלטות שלטוניות מצילות חיים ולוקחות חיים, ומשפיעות השפעה מכרעת, חסרת תקנה לעיתים, על חייהם של מליוני בני אדם. את זאת מבינות כולנו. לי אין חשק גדול לפעול בזירה הפוליטית הלאומית, אבל בנושא אחד, מצומצם ומוגבל, אני כן יכול לפעול ופועל. זה התחום המופקר והפרוץ של דו גלגליים חשמליים על המדרכות ובכלל, בלי ביטוח, בלי אכיפה, בלי זהירות, בלי סולידריות, בלי שום מעורבות שלטונית. שזה דבר די מדהים.

האחים שלי כבר לא ייפגעו אנושות וימותו מפגיעת קורקינט או אופניים חשמליים בנסיעת בילוי מטומטמת ומופקרת או בגלל שמישהו ירוויח כמה שקלים בגלל המבורגר שיגיע במהירות שיא. אבל אחים ואחיות של אנשים אחרים נפגעו ועוד ייפגעו מזה.

אחרות ואחרים ואני הקמנו קבוצה שמוקדשת לפעילות בנושא הזה. אתן מוזמנים להצטרף אליה. האדישות שלנו הורגת, רוצחת, משתקת.

**

אסף היה אחי הקטן. הוא היה קטן מגדעון בשנה וכמה חודשים. הוא היה ילד מתוק, עדין ויפה, שחייו נהרסו על ידי מחלת נפש שאחזה ולא הרפתה ממנו כמעט כל ימיו על פני האדמה, סביר להניח שנתמכת על ידי ילדות ונעורים שהיו בהם יותר כאב ופחד מחסד ואהבה. הייתה בו אצילות והיה בו חן, והומור, ואכפתיות. הוא היה טוב לב, גם כשהיה אבוד.

ימים ולילות ארוכים ומפחידים דאגנו לו, וחיפשנו אחריו יותר מפעם ויותר מפעמיים. לעולם לא אשכח את הקיץ החם והנורא שבו הוא נעלם, שנה אחרי התאונה של גדעון. הלכתי לחפש אותו בחורשה הצמודה ליקנעם, מוכה תחושה שיותר נורא מזה לא יכול להיות.

אסף היה ילדה האהוב של אמי, שהתרוצצה לאינסוף בנסיון לטפל בו, לדאוג לו, לגרום שיראו אותו, שלא יפגעו בו, שירגיש אהוב ורצוי בעולם גם בימים שבהם בקושי היה בהכרה מרוב תרופות וטיפולים קשים. אמא הקריבה ועשתה הכל למענו.

**

דרך ארוכה עברתי מאז מותו הטראגי והנורא של גדעון, שהיכה בנו בצורה איומה כל כך. לעולם לא אפסיק לבכות עליו, ועל אסף – על מותו ועל סבלות חייו. אבל מותם של שני אחי לא מייתר עבורי את החיים, או מקהה את קסמם. אולי הוא אפילו מחדד עבורי את ערכם.

האחים שלי חקוקים בי לנצח, ביותר אופנים ממה שאפשר לתאר. אני מחבק ואחבק אותם תמיד. איתם אחבק את החיים.

תל אביב, 6 באוגוסט, 2021